החלטה
בקשה לביטול פסק הדין שמחק התביעה מחוסר מעש. הבקשה נדחית בלא צורך בתגובה, ומשכך אף בלא צו להוצאות: מחיקה מחוסר מעש ממילא הנה יוזמה של בית המשפט ולא של הצד שכנגד.
1. התאונה אירעה ב 30.8.09. מדובר על טענת נפילה באולם אירועים בגינה נפגעה התובעת בשיניה.
2. התביעה הוגשה ב 1.2.10, כלומר חצי שנה לאחר מכן, ובלא כל בעיית התיישנות. התביעה הוגשה בלא חוות דעת, בניגוד לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ" - 1984.
3. ב 29.11.10 קבעתי התיק לדיון ל 15.6.11. בפתח ההחלטה ציינתי בזו הלשון:
"לתביעה לא צורפה חוו"ד בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי. אם חפץ התובע (צ.ל. "התובעת") לטעון לנכות רפואית עליו להגיש חוו"ד רפואית עד 01.03.11 שאחרת, ובהיעדר הודעה כי אין טענה לנכות צמיתה ואין טענה לעלויות טיפולים, עשוי שהתביעה תימחק מחוסר מעש. מועד קדם המשפט נקבע בהתאמה, על מנת לאפשר לשני הצדדים הגשת חוו"ד."
4. חלף עבר לו המועד של 1.3.11. התובעת ראתה להתעלם מהנחיית בית המשפט , ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת חוות הדעת. חרף זאת לא נמחקה תביעתה מחוסר מעש. ב 15.6.11 התקיימה הישיבה שנקבעה. אז, באותו מעמד ציינה בא כוחה כי היא מבקשת ארכה אחרונה בת חודשיים להגשת חוו"ד, ואם לא יתאפשר הדבר תימחק התביעה. הנתבעת התנגדה לבקשה. התייחסתי למחדל הנמשך בהחלטה שניתנה באותה ישיבה בזו הלשון:
"אין מדובר באירוע שכאשר הוגשה התביעה עמד על סף התיישנות. אין טעם להגיש תביעה כדי לתפוס תור, ואז לבקש ארכה מעת לעת לשם הגשת חוות דעת כאשר לא ניתן לקדם את התיק בלא חוות דעת וארכות אינן מנוצלות.
מתוך עדיפות הבירור שלגוף העניין, אני נעתר לבקשה להאריך את המועד להגיש חוו"ד בעוד 60 יום מהיום. יחד עם זאת, לא אקבע התיק להמשך אלא לתזכורת פנימית בעוד 60 יום.
כתב התביעה הוגש בפברואר 2010 ואין כל הצדקה לשיהוי שחל ולהתעלמות מהחלטתי מ 29.11.10.
מבחינת התובעת ככל שחפצה היא להגיש חוות דעת, גרוע יותר שאקבע כי לא יינתן לה הדבר וחלף המועד, מאשר תאלץ להגיש התביעה מחדש תוך נשיאה בתשלום אגרה כאשר הבעיה העיקרית כאן אינה כל כך נושא הנכות הרפואית, משעה שמדובר בפה בלסת, אלא עלויות טיפולים.
לפיכך, אם בתוך 60 יום לא אמצא בתיק חוות דעת, תמחק התביעה מחוסר מעש, כאשר אף הסכמת הצד השני ככל שתינתן לא תעלה ולא תוריד. "
כפי שנקבע בהחלטה, ימי הפגרה באו במנין המועד.
5. ניתנו אפוא שתי ארכות נכבדות, ושתי התרעות על מחיקה מחוסר מעש. אלא ששוב לא הועילה הארכה.
בחלוף 60 הימים שנקבעו, נמחקה התביעה מחוסר מעש בפסק דין מיום 28.8.11 בחלוף שנה ושבעה חודשים מיום הגשת התביעה, ובאין חוות דעת. כמו כן בשים לב לתוצאה הלא קלה הוטלו הוצאות בשיעור נמוך לטובת הנתבעת, בגין הישיבה שהתקיימה בלא תכלית, ואף הוצאות אלה נפסקו לא בפועל, אלא כתנאי לחידוש התביעה.
6. הבקשה לביטול פסק הדין, שאף הוגשה בלא תצהיר, מנומקת בכמה טעמים מצטברים: קושי כלכלי נטען (ולא נתמך בדבר, לא תצהיר ולא אסמכתאות) לגיוס עלות חווה"ד, זימון למומחה ב 4.7.11 אלא שבתום הבדיקה ביקש המומחה צילומים ומסמכים שהיה על התובעת לאתר, ואי הגשת בקשה לארכה נוספת במועד בשל היות ב"כ התובעת בחופשת קיץ עם חמשת ילדיה.
7. גם אם אצא מהנחה שהיה קושי כלכלי לממן חוו"ד, נימוק שלא הומחש אך כשיש בו ממש איני מקל בו ראש כלל ועיקר, הרי שאין בכך כדי לשנות מן התוצאה. ההתעלמות מהחלטות ביהמ"ש בוודאי שאינה מוצדקת, ולו מן הטעם שנמסר של בילוי ב"כ מייצג עם ילדיו. כפי שציינתי, אין שום חובה להגיש תביעה אם אינה בשלה, כאשר מועד ההתיישנות הנו בן 7 שנים, ומדובר באירוע "טרי" יחסית. הגשת חוו"ד רפואית כאשר טוענים לנכות או לעלויות טיפולים הנה תנאי הכרחי שבדין לקידום התביעה, ולא גחמה של בית המשפט. מדוע להגיש התביעה ולא לקדמה למעלה משנה וחצי עד שיגויס לבסוף הממון הנדרש, במקום להגיש את התביעה מראש לאחר שגויס, וניתן יהא להגישה ולקדמה כשהיא בשלה ולעמוד בדרישת התקנות? זו אינה דרישה דיונית מופרזת.
8. מכל מקום את מדיניותי לגבי אופן הפעלת תק' 156 פירטתי לא אחת, ולא ראיתי הצדקה לסטות ממנה אף כעת. על בית המשפט לגלות אורך רוח בטרם יסלק תביעה מחוסר מעש. אך משלא מקדם תובע תביעתו, ניתנת ארכה נכבדה שלא נוצלה לריפוי המחדל, ניתנת התרעה על מחיקה מחוסר מעש ושוב לא נעשה דבר והתביעה נמחקת מחוסר מעש – הרי שאין לבטל ההחלטה שמחקה התביעה כדין. הדבר משדר מסר שלילי כלפי כלל ציבור המתדיינים, שהנחיות ביהמ"ש ביחס למועדים אינן אלא המלצה, וכל מחדל ממילא ימחל בדיעבד בדמות החלטה הנענית לבקשה לביטול פסק הדין. לכן יטול נא כל תובע זמנו כחפצו ולא יקדם תביעתו. והרי תמיד ניתן לטעון בדיעבד כי מקור אי המעש אינו ביחס נפשי של זלזול בהליך או בהחלטות ומקורו בעומס, קשיים כלכליים, קשיים בריאותיים ועוד כהנה וכהנה. לא אחת אכן זה המצב, שהרי תובע מעונין ברוב המקרים לקדם תביעתו. אלא שראשית, את הטענות יש להעלות מבעוד מועד בדמות בקשות לארכה שתפרטנה ותמחשנה הסיבות, ולא בדיעבד. ושנית, התחשבות בקושי זה או אחר, לדוגמא קושי נטען בגיוס ממון לחוו"ד, צריך שתמצא ביטויה באותה גישה שציינתי קודם שאינה נחפזת לסלק תביעה לאלתר משלא קוימו הוראות הדין והנחיות ביהמ"ש. אך בסופו של יום משגילה ביהמ"ש אורך רוח (במקרה זה שנה ו 7 חודשים, זמן נאות לכל הדעות ויותר מכך, כאשר את חווה"ד יש לצרף לכתב התביעה), וניתנה התרעה על מחיקה (במקרה זה שתיים), הרי שאין לבטל החלטת המחיקה אלא במקרים חריגים שלא הומחשו כאן.
תקנה 156 מציבה אחד האמצעים הדיוניים הבודדים לתמרוץ תובעים המגישים תביעה ואינם עושים לקידומה מטעם זה או אחר, במה שהנו סוג של החצנת עלויות על חשבון כלל ציבור המתדיינים והצד שכנגד.
אין לרוקן התקנה מתוכן על דרך גישה מתירנית לביטולי החלטות בהן נמחקו כדין תביעות מחוסר מעש. יש לזכור גם כי הגישה לערכאות אינה נחסמת (בשונה למשל ממקרה בו לא נעתר ביהמ"ש לבקשה לביטול פסק דין שניתן באין הגנה), וניתן יהא להגיש התביעה מחדש כאשר תוכל ותרצה התובעת לקדמה. תג המחיר הדיוני של תשלום אגרה מחודש הנו תג קביל למחדל נמשך שהוביל לבסוף להחלטת המחיקה, ולא בחיפזון יתר.