פסק דין
התובעים התארחו בבית מלון השייך לנתבעת. באחד הערבים, בילו הם במועדון המלון והותירו את מכשיר הטלפון הנייד, על שולחן הבר, ללא השגחה. כאשר חזרו למקומם גילו כי המכשיר נגנב. לאחר כשבוע, עלה בידי עובד הנתבעת לאתר את המכשיר והתברר כי מי שגנבו היה העובד בבר. המכשיר הוחזר לתובעים, כאשר נמחקו ממנו הנתונים שהיו בזיכרונו. לטענת התובעים הכיל המכשיר נתונים בעלי ערך רגשי רב ועל כן דורשים הם פיצוי בסך של 10,000 ש"ח. התובעים טוענים כי הנתבעת אחראית לנזק, בשל אחריותה מכוח חוק השומרים, התשכ"ז – 1967 (להלן- חוק השומרים). עוד טוענים הם לרשלנות הנתבעת, אשר באה לדעתם לידי ביטוי בעצם העסקתו של אותו עובד, שכן נטען כי לעובד זה עבר פלילי הכולל עבירת גניבה.
הנתבעת מודה כי אחד מעובדיה גנב את המכשיר, אך טוענת להיעדר אחריות בשל הנימוקים כמפורט להלן. ראשית, טוענת הנתבעת כי התובעים לא באו בידיים נקיות, כאשר לא ציינו בכתב תביעתם את העובדה שהמכשיר הוחזר להם בסופו של דבר, תוך מאמץ של הנתבעת למוצאו. עוד טוענת הנתבעת כי, הגם שהיא אחראית לשמירה על נכסי אורחיה, בהתאם לחוק השומרים, אזי במקרה זה אין להטיל עליה אחריות בשל העובדה שהתובעים לא מסרו הודעה כנדרש על אודות הרכוש שנגנב. עוד טוענים הם שאין אפשרות מעשית לפקח ולשמור בכל נקודה ונקודה ברחבי המלון. מכאן סבורה הנתבעת שלא התרשלה בשמירה ואין להטיל עליה אחריות. ביחס לעברו הפלילי של העובד, טענה הנתבעת כי בתחקיר שערכה לא עלה שהעובד ביצע עבירה פלילית בעבר. בעניין זה טוענת הנתבעת כי החוק אוסר עליה לקבל את הרישום הפלילי של עובדיה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, סברתי כי לא הוכחה רשלנות מצדה של הנתבעת, בכל הקשור לעצם העסקתו של העובד. לא הוכח שלעובד זה אכן היה עבר פלילי רלוונטי ודי בכך כדי לדחות הטענה. מעבר לכך, זכותו של מעביד לדרוש מעובדו הצהרה בדבר עברו הפלילי, מוגבלת לעבירות רלוונטיות לתפקיד ולכאלו שלא התיישנו או נמחקו (ראה ע"א 8189/11 רפאל דיין נ' מפעל הפיס (21.2.13)). מעיון בטופס התחקיר שצורף לכתב ההגנה, עולה כי העובד נשאל אם הוגש נגדו אי פעם אישום פלילי, אם נחקר או נעצר ואם היה מעורב בחקירה במקום עבודה אחר. העובד השיב בשלילה לכל השאלות. מכאן שסברתי שלא הוכחה רשלנות מטעמה של הנתבעת בכל הקשור לעצם העסקתו של עובד זה. (אציין כי אין לראות בקביעה זו את היפוכה של המסקנה, היינו שלו היה מצהיר העובד שהוגש נגדו אישום בעבר, הייתה זו משום רשלנות להעסיקו).
מכאן לשאלה העיקרית והיא האם אחראית הנתבעת לנזקי התובעים, אשר נגרמו בשל גניבת מכשיר הטלפון שלהם בידי עובד הנתבעת.
אין מחלוקת כי העובד, אשר גנב את המכשיר, אחראי לנזקיהם של התובעים בשל מעשיו. אחריתו הנה כשל מעוול על פי פקודת הנזיקין. ואולם, אין לנתבעת בנסיבות העניין, אחריות שילוחית, למעשי העובד, בשל הוראת סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין, המחריג מעשה שנעשה "למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד". יחד עם זאת כפי שאראה להלן, אחריותה של הנתבעת הנה אחריות אישית, לאור היותה בית מלון, החייב בפיצוי אורחיו, במקרה בו נגנב נכס השייך להם, בכפוף לסייגים כאמור בחוק השומרים.
סעיף 12 לחוק השומרים קובע כי:
(א)בסעיף זה –
"מלון" - לרבות פנסיון ובית אירוח אחר;
"בעל מלון" - לרבות מי שבידו ניהול של מלון;
"אורח" - מי שניתן לו מקום לינה במלון.
(ב)לענין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר.
(ג)היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו.
(ד)בעל מלון פטור מאחריותו לפי סעיף זה, אם לא ניתנה לו הודעה על אבדן הנכס או על נזקו תוך זמן סביר לאחר שנודע על כך לאורח או שהיה עליו לדעת על כך.
(ה)לבעל מלון תהא זכות עכבון על נכסי האורח הנמצאים במלון או שנמסרו להחזקתו לפי סעיף קטן (ג) כדי המגיע לו הן עקב השמירה והן עקב האירוח.
חוק השומרים קובע הסדר ספציפי ביחס לאחריותו של בית מלון לאובדן נכסי אורחיו. אלמלא סעיף 12 הנ"ל, ניתן היה לתהות שמא בית המלון הנו שומר כלל, שהרי שומר מוגדר כמי אשר מחזיק " נכס כדין שלא מכוח בעלות" (סעיף 1 לחוק השומרים). למעט מקרה בו מדובר על נכס שהופקד כאמור בסעיף 12(ג) לחוק השומרים, ברוב המקרים, בית המלון כלל אינו מחזיק בנכס, בוודאי שלא פיזית. לא ניתן אף לומר לגביו כי הוא בעל יכולת שליטה בנכס, באופן המצדיק לראותו מחזיק לעניין חוק השומרים (ראה שירלי רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 בעמ' 392 (להלן- רנר)). יחד עם זאת מצא המחוקק לייחס לבעל בית מלון אחריות לנכסי אורחיו, בשל מספר טעמים ובהם יכולתו של בית המלון למנוע גניבות ואובדן של רכוש, בשל היותו שולט במקום, בין באמצעות עובדיו ובין באמצעים פיזיים כגון גידור, מצלמות אבטחה, שומרים וכיוצב' אמצעים שמטרתם הקטנת סיכונים. לבית המלון גם שליטה ברורה בסיכונים הקשורים "לגניבת חפצי האורח על ידי עובדי המלון או אנשים אחרים המספקים שירותים למלון. בעל המלון הוא הבוחר עובדים או ספקי שירותים אלו... כיוון שכך את הסיכון הטמון בגנבות מסוג זה יכול בעל המלון למנוע ביתר קלות" (רנר בעמ' 392). כמו כן ניתן לזהות מצבים בהם, לאורח אין כל שליטה בנכס, שכן זה נותר ללא השגחה, בחדר, מקום בו לעובדי המלון גישה חופשית מכוח תפקידם.
בענייננו, אין מדובר בנכס עליו חל סעיף 12(ג) לחוק השומרים, המחייב את האורח לדווח על אודותיו. מדובר במכשיר טלפון סלולרי - רכוש רגיל, אשר כל אורח בוגר של המלון, מחזיק ואין כל הצדקה לראות בו "חפצי ערך אחרים" כמשמעות הביטוי בסעיף זה, הטעונים דיווח מיוחד לבעל המלון. כמו כן, התובעים מסרו הודעה על אודות האובדן, בתוך זמן קצר, ומכאן שאין תחולה להוראות סעיף 12(ד) לחוק השומרים.
נותרה לדיון שאלת אחריות המלון בנסיבות המקרה. סעיף 12 (ב) לחוק השומרים קובע כי אחריותו של בעל בית מלון לאבדן נכסי אורחיו, הנה כשל שומר שכר. החוק אינו מפרט אם מדובר בשומר שכר טפל, או שמא שזו מטרתו העיקרית. רנר סבורה כי מדובר בשומר שכר טפל, אלא אם הנכס דווח והובא לידיעת בית המלון כאמור בסעיף 12(ג) לחוק (רנר בעמ' 424). מנגד, ראה ת.א 9415/88 קרייסברג נ' מלונות מוריה בע"מ, פס"ד (שלום) כרך ב (תשנ"א) 206 בעמ' 209-211 , שם נקבע שמדובר בשומר שכר עיקרי, אף שלא בנסיבות של סעיף 12(ג)). ההבדל הוא ברמת האחריות. אם מדובר בשומר שכר טפל, הרי שהוא אחראי, אלא אם יראה שהאבדן נגרם שלא בשל רשלנותו. אם מדובר בשומר שכר עיקרי, יהא הוא חייב, אלא אם יראה שהאבדן נגרם בשל נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש וכי לא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. מדובר בתנאים מצטברים.
לצורך הכרעה בעניינו, אין צורך לקבוע מהו דינו של בית מלון על דרך הכלל. די אם אומר כי במקרה בו עובד המלון הוא הגונב את הנכס, אחריותו של בית המלון הנה כשל שומר שכר עיקרי. מסקנה זו מתיישבת עם הרציונל שבעצם הטלת אחריות על בית מלון, הגם שאינו מחזיק בנכס. לבית המלון שליטה על הנעשה בחצריו, שליטה על עובדיו, על בחירתם, על ההדרכות שהם מקבלים ועל מלאכת הפיקוח עליהם. בית המלון מאפשר לעובדיו גישה חופשית לחדרי האורחים ולחפציהם. אורחי המלון נותנים אמון בעובדיו ומכאן שהפרת האמון, ראוי שתחייב את בית המלון. בנוסף, מצב בו עובד נוטל לרשותו את נכסי האורח, דומה למצב בו נכס מופקד בידי עובד המלון בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק. אין הבדל בין נכס שדווח עליו ונגנב על ידי עובדי המלון עצמו, לבין נכס שאחד העובדים הבחין בקיומו, ללא השגחה, ובחר למעול בתפקידו ובאמון שניתן בו ולגנבו. בשני המקרים מדובר בנכס לגביו ניתן לומר שהמלון מחזיק בו, יודע על קיומו ואמור לפעול כלפיו ביושר והגינות. מכאן שראוי להטיל במקרים מעין אלו, על בית המלון אחריות גבוהה כשל שומר עיקרי.
הנתבעת טוענת כי לא התרשלה בשמירה על הנכס, שכן לדידה לא ניתן לפקח על חפצי האורחים בכל נקודה ונקודה ברחבי המלון. יתכן וטענה זו נכונה, עקרונית, אולם אין היא מתאימה לנסיבות המקרה, בהן הגנב הוא עובד המלון עצמו. ראינו כי במקרה זה, פטור המלון רק במקרה בו לא היה עליו לצפות מראש את הגניבה ולא יכול היה למנוע אותה. נסיבות אלו לא הוכחו. אירוע גניבה הוא צפוי, בוודאי בכוח ודי בכך על מנת לקבוע כי לא הוכח הפטור מאחריותו של בית המלון.