אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> טענת הסכם גירושין למראית עין

טענת הסכם גירושין למראית עין

תאריך פרסום : 03/04/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי אשדוד
42437-4
06/01/2016
בפני הדיינים:
1. הרב אברהם עטייא - אב"ד
2. הרב משה אמסלם
3. הרב יצחק רבינוביץ


- נגד -
התובע:
פלוני
הנתבעת:
פלונית
עו"ד שירי מלכה
פסק דין

(נימוקים)

להלן נימוקים נרחבים לפסק הדין שניתן בשעתו לצדדים בהרכב הדיינים  הרב אברהם עטייא – אב"ד, הרב משה אמסלם, הרב יצחק רבינוביץ.

לפנינו תביעת המבקש לבטל את הסכם הגירושין אשר נחתם בין הצדדים ביום י"ב במרחשוון תשע"א (20.10.2010) ואשר נתקבל ע"י בקגא"ס ואשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין דנן ביום כ"א בכסלו תשע"א (28.11.2010).

העובדות

ביום 15.7.09 הגיש האיש תביעת גירושין.

הצדדים זומנו לדיון ליום 10.9.09.

ביום 9.9.09 הגישו הצדדים בקשה משותפת לדחיית מועד הדיון שבה נכתב שהסכם הגירושין ביניהם טרם גובש סופית וכי רצונם של הצדדים להגיע לדיון בביה"ד לאחר גיבושו של ההסכם.

ביה"ד בהחלטתו מיום 14.9.09 נעתר למבוקש והורה על זימונם של הצדדים למועד חלופי שנקבע ליום 29.12.09.

בהיעדר המשך פעילות בתיק זה, נסגר התיק ביום 5.7.10.

ביום 24.10.10 הוגשה בקשת ב"כ הצדדים עו"ד ד"ר א' ד' בצירוף חתימת הצדדים בה נתבקש ביה"ד לאשר את הסכם הגירושין אשר נחתם בין הצדדים ביום 20.10.10 וכן לתת צו מניעה בהתאם להוראת סעיף 23 להסכם ולזמן את הצדדים מוקדם ככל האפשר לסידור הגט.

הצדדים זומנו לדיון ליום 28.11.15.

ביום זה הופיעו הצדדים עם ב"כ ד"ר ד' לפני ביה"ד וביה"ד בפסק דינו מיום זה אישר את ההסכם הכולל ארבעה עמודים ו-29 סעיפים ונתן לו תוקף של פסק דין.

באותו יום גם סודר הגט בין הצדדים.

הסכם הגירושין היה ערוך כולל ומפורט וכלל בתוכו את ענייני מזונות הילדים, משמורתם והסדרי ראייתם, חלוקת הנכסים, הכספים והרכבים. במסגרת ההסכם העביר האיש את זכויותיו במשק שבמושב ע' (לרבות הצימרים במתחם המשק) לאשה, והותיר לעצמו את זכות השימוש בלול ששטחוכ-600 מ"ר ובקונטיינרים המשמשים כמחסנים והמצויים במשק הנ"ל.

האשה התחייבה לשלם את המשך תשלומי חוב המשכנתא, בהתניה שאם הלול יושכר תהיה לאשה זכות בקבלת מחצית דמי השכירות. במסגרת ההסכם התחייבה האשה שבהמשך היא תעביר את מחצית כלל הזכויות במשק לשלושת ילדי הצדדים. עוד התחייבה האשה לשלם לאיש במסגרת איזון המשאבים ביניהם סך של 50,000 ₪. כמו כן הוסכם שאמה של האשה הגב' ב' ש' תמשיך לגור במשק כל ימי חייה ושילדי הצדדים יגורו במשק עד הגיע הקטין לגיל 21 או עד לסיום שירותו הצבאי – על פי המאוחר ביניהם.

בתאריך 2.8.2011 הגיש האיש תביעה עצמאית לביה"ד בה עתר לבטל את הסכם הגירושין האמור, לבטל את גירושי הצדדים ולהורות על מתן צו לשלום בית.

ביום 8.9.2011 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אחר (הסכם שלא אושר ע"י בית הדין), באמצעות עו"ד ד' ב' ש'.

בהסכם זה שינו הצדדים במקצת את גובה דמי מזונות הילדים, אולם השינוי המשמעותי בין ההסכמים הוא שבהסכם השני הוסכם על הצדדים כי המשק כולו (לרבות מחצית המשק – חלקה של האשה) יעבור לבעלותם המשותפת של שלושת ילדיהם כאשר הצדדים הותירו לעצמם זכות מגורים משותפת במשק עד סוף חייהם.

ביום 11.9.2011 הגישו הצדדים בקשה בהסכמה בה נתבקש ביה"ד להורות על ביטול בקשת המבקש הנ"ל ובקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין השני אשר נחתם בין הצדדים ביום 8.9.2011.

בדיון שנקבע לצדדים ליום 9.11.2011 חזרה בה האשה מהסכמתה ביחס להסכם השני, וביקשה להשאיר את הסכם הגירושין הראשון ואת פסק הדין שאישר אותו על כנם.

משכך, חזר האיש לתביעתו המקורית ועתר לביטולו של הסכם הגירושין הראשון.

טענות הצדדים ונימוקיהם

לדברי האיש הסכם הגירושין הראשון היה פיקטיבי והוא נחתם לאור הסתבכותו הכלכלית בעבר ומחמת חששותיה של האשה מהסתבכות כלכלית נוספת העלולה לפגוע בזכויותיהם של הצדדים במשק שבמושב ע'. לדבריו, כדי לשמר ולהבטיח את הזכויות במשק הנזכר הוחלט ביניהם עפ"י עצתו של עו"ד ד', שהם יתגרשו בביה"ד באופן פיקטיבי ויחתמו על הסכם גירושין לפיו המשק יועבר לבעלותה של האשה. בכך תהא האשה בטוחה בקורת גג עבורה ועבור ילדיה. לטענתו, בהתאם לכך, הם התגרשו ע"פ ההסכם הראשון ביום 28.11.2010, אולם כבר באותו יום הם חזרו לחיות יחדיו בביתם תחת קורת גג אחת.

בפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים ביום י"ב במרחשון תשע"ב 9.11.2011 טען האיש כי:

"התגרשנו כי היא מאוד חרדתית והיא פחדה שאני יעמיד את המשק בסכנה כלכלית. היא לחצה עלי במשך תקופה גדולה מאוד לעשות כאילו גירושין ולהעביר את החלק הרשום על שמי על שמם של הילדים וככה להגן על המשק, והיא אמרה שרק אחרי שנבצע את הצעד הזה נמשיך לחיות ביחד, ומבחינתה בינתיים לא יכולה לישון בלילות. דבר נוסף היא מאוד חרדתית ולחץ קשה מאוד ונטלה כדורים והכניסה אותי גם ללחץ, ולכן הסכמתי על כך.

בדקנו כמה אפשרויות איתו (עם העו"ד), והוא הציע לי לעשות את הדרך הנ"ל. כי בהתחלה רציתי לרשום על שם חמותי. שנינו היינו עם אותו עורך דין. המשק שווה 7, 8 מיליון שקל. והיא אמרה מה! אני אוותר על החלק שלי."

האיש הוסיף וטען שכעבור כמחצית השנה מחתימת ההסכם תבעה ממנו האשה לעזוב את הבית וביקשה לממש את הסכם הגירושין הראשון. הוא מצידו התנגד נוכח טענתו שההסכם היה פיקטיבי. בהתאם לכך הלכו הצדדים יחד לעו"ד ד' ב' ש' וחתמו יחד על הסכם גירושין שני הוגן, אלא שמשום מה חזרה בה האשה מההסכם השני בטרם אושר בביה"ד.

בכתבי התביעה ובמהלך הדיונים ביקש האיש להוכיח את טענתו לפיה הגירושין היו פיקטיביים מעצם העובדה שהצדדים המשיכו לחיות יחד תחת קורת גג אחת כבעל ואשה לאחר סידור הגט ביניהם.

עוד ביקש להוכיח את טענתו כי ההסכם הוא פיקטיבי מגוף מהות ההסכם הראשון בו הועבר חלקו במשק לילדים. לטענתו סעיף זה מעיד כי ההסכם אכן פיקטיבי, שהרי לא ייתכן שהוא לא יהנה מפירות עבודתו במשך שנים ויתן לאחרים (לילדיו) את כל חילו.

מעבר לאמור, טען כי יש להוכיח את עמדתו גם מאופן חתימת ההסכם, אשר נכתב בסגנון סטנדרטי ונחתם ללא טיוטות וללא התייעצויות כמקובל בהסכמי גירושין וממון, וכמו גם מאופן התייחסותם של בני הזוג להסכם עצמו לאחר חתימתו אשר תנאיו לא מולאו, ומהעובדה שהבקשה לאישורו של הסכם הגירושין השני הוגשה ע"י שני הצדדים גם יחד.

מאידך גיסא, טענה האשה כי הסכם הגירושין הראשון היה והינו הסכם אמיתי, אשר נעשה לשם הגירושין בין הצדדים וזאת נוכח המריבות שהיו ביניהם, ובהתאם לכך הם אכן התגרשו. אלא שבהסכמה הדדית הם המשיכו לגור יחד לאחר הגירושין תחת קורת גג אחת וזאת לתקופה קצרה, מכורח הנסיבות וטוב לבה, משום שהאיש היה אז בתקופת לימודי משפטים וכדי לאפשר לו לסיים את מבחניו ומתוך התחשבות בעובדה שלא היה לו היכן לגור לאחר סידור הגט. לדבריה על אף מגוריהם המשותפים במשק הם לא קיימו יחסי אישות לאחר הגט.

עוד הוסיפה כי נוכח הלחצים שהפעיל עליה האיש, הסכימה בלית ברירה להתפשר עם האיש מחוץ לכותלי בית הדין. וכך אמרה:

"הוא איים עלי שאם אני לא אחתום הוא לא יעזוב את הבית ושהוא ילחם בי עד טיפת דמו האחרונה. אני חיה איתו 23 שנה, פחדתי מאיומיו."

לאור זאת עותרת האשה להשאיר את ההסכם הראשון על כנו.

בענין חתימתה על ההסכם השני שאל ביה"ד את האשה בדיון ביום הנ"ל:

"את חתמת אצל עו"ד ד' ב' ש'"?

האשה השיבה:

"כן, הייתי וחתמתי. הוא לקח אותי בכוח ואיים עלי. רציתי כבר לגמור את זה."

ביום ז' בטבת תשע"ד 10.12.2013 התקיים דיון בו אמרה האשה בנוגע לחתימתה על ההסכם השני:

"הייתי גרושה. זה נכפה עליי, וכתבתי שזה נחתם בכפיה ומחקו בטיפקס."

להוכחת טענתה כי הסכם הגירושין הראשון אמיתי וכי הוחל בביצועו, הציגה האשה מכתב שהוגש למינהל מקרקעי ישראל עובר לחתימת ההסכם הראשון שבו ביקש עו"ד ד' לבצע בפועל את העברת המשק לאשה ולילדים.

בדיון שהתקיים ביום 9.11.2011 הציע ביה"ד לצדדים שיעשו בדיקת פוליגרף כדי לבדוק אם הצדדים חיו חיי אישות לאחר הגט הראשון והאם ההסכם הראשון שנחתם ביניהם היה פיקטיבי. הצדדים הסכימו וקיבלו בקנין שביה"ד יפסוק בהתאם לתוצאות הפוליגרף ועל פי שיקול דעתו של ביה"ד.

ביה"ד בהחלטתו מיום 9.11.11 הפנה את הצדדים לבדיקת פוליגרף על השאלות דלהלן:

לאשה:

א.   האם ישנת עם בעלך באותו חדר לאחר סידור הגט?

ב.   האם קיימת יחסים אינטימיים כלשהם עם בעלך לאחר סידור הגט?

ג.    האם קיימת יחסי מין עם בעלך לאחר סידור הגט?

ד.   האם הסכם הגירושין הראשון שערכת עם בעלך היה פיקטיבי?

ה.   האם חתמת על הסכם הגירושין השני עם בעלך מתוך הסכמה מלאה?

לבעל:

א.   האם ישנת עם אשתך באותו חדר לאחר סידור הגט?

ב.   האם קיימת יחסים אינטימיים כלשהם עם אשתך לאחר סידור הגט?

ג.    האם קיימת יחסי מין עם אשתך לאחר סידור הגט?

ד.   האם הסכם הגירושין הראשון שערכת עם אשתך היה פיקטיבי?

ה.   האם הסכם הגירושין השני שערכת עם אשתך היה מתוך הסכמה מלאה ביניכם?

ביום 23.11.2011 קיבל ביה"ד מכתב מ"מכון פוליגראף קיין" אישור שהאיש עבר את הבדיקה של השאלות הנ"ל ונמצא דובר אמת.

האיש עבר את הבדיקה במכון אליו הפנה בית הדין בעוד האשה לא עשתה כן.

יוזכר בזאת, כי בסוף הליך הדיונים הגישה האשה תוצאות של בדיקת פוליגרף שעברה במכון פרטי אחר (על שאלות שהוכתבו מטעמה) שעל פיהם נמצאה דוברת אמת.

יצוין, כי בהתאם לטענות הצדדים ונוכח מגוריהם המשותפים תחת קורת גג אחת ובהתאם להודאתם, סידר בית הדין בין הצדדים ביום 5.9.12 גט נוסף (לחומרא), בהתאם למבואר בשו"ע אבהע"ז סי' קמ"ט.

במסגרת דיון ההוכחות הביאו הצדדים עדים להוכיח את גרסתם.

במסגרת זו נשמעה "עדותה" של הבת נ' ביום כ"ו באדר א תשע"ד, 26.2.2014 אשר העידה כדלהלן:

"באתי לספר את התהליך הגירושין שראיתי בבית. הייתי בכיתה י"ב, היום אני חיילת בקורס קצינים, בשנת 2010 בעצם גם אמא שלי וגם אבא שלי סיפרו לי שהם הולכים להתגרש, קודם השיחה המשותפת היתה שיחה עם אבא שלי יחד עם אחותי ר', שהיא אחותי הגדולה שנמצאת בחו"ל, הוא סיפר לנו שאמא רוצה להתגרש והוא צפוי לעזוב את הבית, גם הוא הוסיף שלא נדאג והוא ישמור על קשר איתנו אפי' שהוא לא יגור בבית. יום או יומים אחרי זה התקיימה שיחה משפחתית, אמא ואבא איתי ואחותי הגדולה ביחד עם אח שלי ד' הקטן. הושיבו אותנו בסלון, אחי ישב ביניהם, בין אבא לאמא, ואמא סיפרה לדור שהיחסים ביניהם פחות טובים. ד' הבין לבד את המשמעות והתחיל לבכות. גם אנחנו בכינו. זו היתה שיחה קשה. סיפרו לנו שמתגרשים ואבא יגור בתקופה הראשונה באשדוד, עד שהוא יסתדר."

ביה"ד שאל האם לאחר הגט ישנו ההורים באותו חדר? והבת השיבה: "אבא ישן למעלה ולא באותו חדר". לאחר מכן היא אמרה שהייתה מיטה בחדר של האב שבו הוא למד ולא ידעה בבירור אם אביה ישן עם אמה באותו חדר.

ביה"ד שאל את הבת אם היא ראתה שינוי ביחסים בין ההורים בין לפני הגירושין ובין לאחריהן.

"העדה: אני חושבת שהתקשורת היתה לקויה. השיח העיקרי מתי הוא יסיים את הלימודים ויעזוב את הבית.

ביה"ד: הבנת שהמשבר של ההורים שלך אמיתי ולא פיקטיבי.

העדה: אמרתי קודם, גם לפני שהתגרשו אני ואחותי הגדולה שמנו לב שאין להם יחסים תקינים, אין גילויי חיבה. זה לא משהו שהפתיע אותנו, אני ואחותי הסכמנו עם זה שהם צריכים להתגרש, בשביל שיהיה להם בני זוג מתאימים. היה לי קשה שהם התגרשו אבל לא הופתעתי מזה. זה היה צפוי ודיברנו על זה גם כן."

הבת ר' העידה באמצעות הסקייפ ביום י"ט בסיון תשע"ד 17.06.2014 כדלהלן:

"עד היום אני מאוד קרובה לשניהם וגם אז אבא שלי לקח אותי לשיחה, פעם ראשונה זה היה לפני חמש שנים שהוא סיפר לי שהוא פתח תיק ברבנות בסוף הוא סגר את זה, וכשזה באמת קרה הוא הסביר לי עוד פעם, הוא לקח אותי באופן אישי וסיפר לי את זה, אחר כך הוא לקח אותי ואת נ' לדבר על הענין, אמא שלי גם לקחה אותנו לשיחה."

בדיון האחרון העידה יועצת הנישואין גב' ג' מ' אשר הצדדים פנו אליה לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר הגירושין הראשונים. במסגרת עדותה סיפרה היועצת כי הפגישה הראשונה ביניהם היתה ביום 29.2.11. בעדותה שהתבססה על מסמך פנימי, בכתב ידה, המתאר את הליך הייעוץ כתבה היועצת כי:

"ברקע הרפתקה כלכלית כושלת, שעשו חוזה גירושין ביניהם על מנת להגן על רכושם, עריכת החוזה הייתה מהלך שד' (הבעל) חווה אותו כקושי גדול."

ביה"ד שאל את העדה האם הצדדים סיפרו לך שהם התגרשו? והעדה השיבה: הם סיפרו שהם עשו הסכם גירושין כדי להגן על הרכוש.

"ביה"ד: האשה שהגיעה אלייך היא מגיעה כאחת שתעזור לה לשקם את היחסים?

העדה: כן. שניהם רוצים לשקם.

ביה"ד: בפגישות ראית רצון?

העדה: היה רצון של שני הצדדים, ד' (הבעל) יותר נחרץ, י' (האשה) עם יותר התלבטות. זה מה שאני כתבתי. אני כותבת מה שנאמר לי."

עד כאן תיאור העובדות וההליכים הרלוונטיים לנידון.

דיון והכרעה

שתי שאלות קיימות לפנינו:

א.   מה תוקפו של ההסכם השני שנחתם בין הצדדים ולא אושר בביה"ד?

ב.   אם יוכח כי ההסכם הראשון לא היה לשם גירושין האם ההסכם מבוטל?

תוקף ההסכם השני שלא אושר בביה"ד

בנוגע לשאלה הראשונה, בדבר תוקפו של ההסכם השני שעליו חתמה האשה, הנה בסעיף 1 לחוק יחסי ממון נכתב:

"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב."

ובסעיף 2 (א) נקבע:

"הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור."

בפס"ד שניתן בבית הדין הגדול (תיק מספר 812582/1) כתב הרה"ג בנימין בארי שליט"א וז"ל:

"כל הסכם גירושין טעון פסק של בי"ד לאישור הסכם, ופשוט שגם מבחינת ההלכה יש כאן מנהג המדינה שההסכם מקבל תוקף רק לאחר שקיבל תוקף של פס"ד."

והנה אילו ההסכם השני היה נעשה עם קנין שחל עפ"י דין תורה אז ההסכם השני היה מבטל את ההסכם הראשון מדין תורה. אולם ההסכם השני נחתם ללא קנין עפ"י תורה ואין לדון את גוף ההסכם כקנין שטר, שהרי בהסכם אין ניסוח של קנין שטר. ועוד, שעפ"י דין תורה השטר צריך להיות של המוכר שנותן אותו לקונה (עיין גיטין כ' ע"א, קצוה"ח סי' קצ"א סק"א, נתיבות שם) וכאן השטר היה של העו"ד המייצג את שני הצדדים, ועל כן הוא שייך לשני הצדדים ואין לו תוקף של קנין שטר עפ"י דין תורה, אלא שכל קנינו הוא מצד קנין סיטומתא מחמת מנהג המדינה, שכאמור עפ"י החוק והמנהג אין כל תוקף לקנין זה כל עוד ההסכם לא אושר בערכאה משפטית מתאימה, נמצא שאין להסכם השני תוקף חוקי וממילא גם אין לו תוקף הלכתי על פי דין התורה. (ראה כעין זה בשו"ת תועפות ראם סי' ס"א ע"ד המנהג שלא לעשות מתנה רק במעמד ב' מבד"ץ ואם הוי משום חשש אונס ומה הדין בדיעבד עיי"ש).

על כן יש להכריע שכל עוד האשה לא חזרה בה מההסכם הראשון באמצעות חתימה על הסכם שני בפני ערכאה משפטית מוסמכת אין חתימתה מחייבת אותה.

כל הסכם גירושין הוא הסכם ממון גם ללא גירושין

בנוגע לשאלה השניה, ובאם יוכח שההסכם לא היה לשם גירושין האם ההסכם מבוטל, נציין לפסק דין שהובא ב"שורת הדין" כרך י"א עמ' רצ"ד, שם העלה הרה"ג אברהם שיינפלד (בנוגע להסכם גירושין שנעשה בין צדדים והתברר שהם לא התכוונו להתגרש באמת כי אם למראית עין) שההסכם חל אף על פי שהצדדים לא התגרשו באמת. וזאת משום שעל פי חוק "יחסי ממון" יכולים בני זוג לערוך הסכם ממון עובר לנישואין ובכל שלב של הנישואין ולאו דווקא לפני גירושין כפי שנקבע בסעיף 2 (ד) לחוק "יחסי ממון":

"הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה."

וממילא העובדה שבני הזוג ממשיכים לחיות יחדיו לאחר חתימת ההסכם אינה מבטלת את ההסכם.

ובמיוחד בנידון דנן, שבסעיף 26 להסכם הראשון נכתב בזה"ל:

"הצדדים מסכימים ומתחייבים ומצהירים כי כל הקביעות ההתחייבויות ההדדיות שביניהם ההצהרות וכל עניין ודבר הקשור לרכושם ו/או להוראות הממוניות שבהסכם זה – מחייבים אותם מהיום גם באם לא יבוצע הגט (ההדגש לא במקור) בין הצדדים וזאת על פי חוק יחסי ממון בין בני הזוג..."

בדברים אלו הבהירו הצדדים וקיבלו על עצמם שההסכם הממוני יחייב אותם גם אם בסופו של יום הם לא יתגרשו בפועל. ובכך הם פירשו שההסכם אינו "הסכם גירושין" כי אם "הסכם ממון" שבין בעל לאשה.

אלא שכל זה נכון וקיים רק באופן שההסכם נחתם ברצון כשדעתם של הצדדים לקיים אותו, או אז יש לו תוקף אף על פי שכותרתו היתה "הסכם גירושין."

ברם, בנידונינו יש לדון בדרישה לביטולו של ההסכם הראשון מבחינה נוספת, והיא שלדברי האיש לא רק עצם הגירושין אלא גם החלק הממוני בהסכם הוא פיקטיבי, באשר כל מטרתו היתה אך ורק למראית העין ולהברחה מן הנושים, בכך שהנכסים לא יהיו רשומים על שמו. בהתאם לכך יש לדון אם משום כך ההסכם בטל, או שמא נאמר שהאיש גמר והקנה את המשק בלב שלם לאשה לשם מטרה זו להברחת הנכסים וממילא ההסכם הרכושי עומד בתקפו.

ראשית יש להקדים ולדון מה הדין אם יוכחו דברי האיש שאכן ההסכם הממוני שנערך בין הצדדים נעשה רק למראית העין לשם הברחה מנושים עתידיים, או אף מנושים קיימים כפי שסברה האשה כי הם עלולים לסכן את ביתם, אם בכהאי גוונא ההסכם בטל או לא.

מחלוקת ראשונים מהו הטעם ששטר מברחת בטל

הנה מצינו בש"ס נידון של "שטר מברחת" הדומה לשאלה שבפנינו, גבי אשה שכתבה שטר מתנה לבתה ואנו תולים שנתנה לה אותה כדי להבריח נכסים מבעלה כדי שלא תהיה לו בהם זכות אכילת פירות, שהדין הוא שלא קנתה הבת את הנכסים וגם לא זכה הבעל בפירות והנכסים ברשות האשה – האם.

ומקורו בגמ' כתובות עט א':

"הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני."

ומפרש רש"י שם:

"דלא שביק איניש נפשיה כו' ולא גמר להקנותו אלא בעוד שהוא דואג מאחרים שלא יחזיקו בהם."

הרא"ש בכתובות שם סי' ב' הביא את דברי ר' שמשון שדקדק מלשון רש"י שאף שלא קנתה הבת לא קנה גם הבעל מפני שעשאום כנכסים שאינם ידועים, אבל באופן שלא יהא הדבר כך, כגון בקנין נכסים שאינו רק לענין פירות נכסי מלוג, הדין הוא שכשמטרת שטר הקנין היא להברחה יקנה הלוקח.

זוהי גם סברת ר"ת כמובא בתוס' בכתובות עט א' ד"ה עשאום וז"ל:

"וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת שרצה ללוות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב, וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו. ואמר ר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה, דדוקא הכא דהוי מברחת דלא קני להו בעל דהוו נכסים שאין ידועין, אמרינן דודאי להבריח נתכון, אבל במעשים אלו, דאי לא הוי קני לוקח הוי קני להו ב"ח והאשה, וכיון דבהכי לא הוי מוברח אית לן למימר דלמתנה גמורה איכוון."

כדברי ר"ת נקטו הרשב"א בחידושיו (ד"ה ומדמשנינן), הרא"ה (ד"ה וכתבו רבוותא), הריטב"א (ד"ה אמר אביי), תוס' שאנץ (ד"ה עשאום), המאירי בשם אחרוני הרבנים, הר"ן על הרי"ף ועוד.

ולדברי הראשונים הללו לכאורה עולה שבמקרה דנן הסכם הגירושין בתוקפו עומד אף אם נעשה למטרת הברחה.

אמנם הרא"ש בסימן ג' שם חלק על דברי ר"ת, וכתב שהטעם שעשאום כנכסים שאינם ידועים מועיל לעניין זה שהנכסים נותרו בבעלות האשה ולא זכה הבעל בפירות, אך גם בלא טעם זה המתנה בטלה:

"דאנן סהדי דלא שביק נפשיה ויהיב מה דאית ליה לאחריני, וכיון שלא כיון להקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו, וכיון דליכא למימר טעמא דלא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה אע"פ שנשארו ברשותו כדאיתא טעמא הכא גבי מברחת, א"כ ע"כ משועבדין הן לבעל חוב ולכתובה."

ובמסקנת דבריו כתב הרא"ש שכן פירשו הרמ"ה ושאר גדולי הארץ הזאת וכן עיקר.

הרא"ש שנה דבריו בתשובותיו כלל ע"ח סימן ג' במי שכתב נכסיו לאחרים ואחר כך לווה מעות, וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו טוען שכבר מכר נכסים אלו, והכל רואים שאע"פ שמכר נכסיו לאחרים הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם. וכתב הרא"ש שם:

"ובאתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם, ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש, לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו וילוה ויאכל ממון של אחרים ולא ימצאו לגבות ממנו, דאנן סהדי שאין לך אדם שיתן ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים."

ותשובה זו של הרא"ש הביאה הטור להלכה בחו"מ סימן צ"ט סעיף ז'. וכן פסק השו"ע שם:

"הכותב כל נכסיו לאחר ואחר כך לוה מאחרים, ובבוא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא שטר מתנה שקדם לשטר החוב, והכל רואים שאע"פ שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא נתכון אלא להבריח מבעלי חוב שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה, וגובה בעל חוב ממנה אע"פ שקדמה להלואה."

ובסימן צ"ט סעיף ו' כתב השו"ע:

"החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו."

גם מקור הלכה זו בשו"ת הרא"ש כלל ע"ח סימן א' והדבר מתאים לשיטתו הנ"ל. (ועיין תומים סימן צ"ט סק"י שכתב שהרמ"א ס"ל לדינא כר"ת).

ועל כן לדברי הרא"ש שהלכה כמותו יש מקום לכאורה לדון בטענתו של האיש, שאם יוכח כדבריו שההסכם היה פיקטיבי ושכל מטרתו אינה אלא שהנכסים לא יהיו רשומים על שמו, יהיה ההסכם בטל.

האומדנה בשטר מברחת רק במברחת כולו ולא מקצתו

האומדנא לביטולה של המתנה בשטר "מברחת" היא כמ"ש בגמ' שם "דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני". היינו, שלא מסתבר שאדם יתן את כל נכסיו לאחרים ולא ישאיר לעצמו כלום ולכן אנו מסיקים שהמתנה לא ניתנה כי אם למראית העין. וראה להרשב"ם בפירושו (בבא בתרא דף ק"נ ע"ב ד"ה מברחת) שביאר את הטעם בדין מברחת:

"כלומר אשה אלמנה שיש לה נכסים ודעתה לינשא, ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יהא זכאי בנכסיה ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה, ואם לא הוציאתן מרשותו קודם נשואין יזכה בהן בעל, ואמרינן בכתובות צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר סתם, כיון דלא שיירה מידי אנן סהדי דלא נתנה לזה אלא בשביל שרוצה לינשא ולכשתרצה יחזרו לה, אבל אם שיירה כל שהוא קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה כל הנכסים עולמית. וזה הדבר אינו כתוב בגמרא כך, אלא מכללא שמעינן לה, דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט): אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, ויהיב טעמא דלא שביק איניש לנפשיה ויהב לאחריני."

כלומר יש בידינו לא רק סברה בעלמא, אלא למעלה מכך, בידינו סברה חזקה שהיא בדרגת אומדנא דמוכח שאין אדם משאיר את עצמו ללא כל קיום ונותן נכסיו לאחרים. מכיון שאנו מניחים בוודאות שלא הקנה בנתינה זו, משום שזהו דבר שלא יעלה על הדעת שאדם יביא את עצמו למצב כזה, ועל כרחנו מוכרחים אנו לומר שמלכתחילה לא נתכוונה אישה זו לפעולת מתנה כלל, וכי כל מה שעשתה לא עשתה אלא כדי למנוע מבעלה לקבל זכויות בנכסיה. לא בכדי התבטאה הגמ' בלשון "לא שביק איניש נפשיה", דהיינו אין מצב בנורמה של אנשים ובהתנהלותם שיעשו כזה דבר. כלומר אנו בטוחים שזה ההסבר לפעולתו ואין בידינו כל הסבר זולתו.

אלא שהאומדנא הזו לא נאמרה אלא במי שמבריח את כל נכסיו אך לא במי ששייר מקצתם וזאת כנזכר בגמ' כתובות ע"ט א'.

ויסודם של דברים בגמרא בבא בתרא ק"נ ב':

"אמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם. ואלו הם: שכיב מרע, עבדו, אשתו ובניו, מברחת. שכיב מרע – דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כלשהו מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כלשהו אין מתנתו קיימת. עבדו – דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שייר קרקע כלשהו לא יצא בן חורין. אשתו – דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. בניו – דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהו אבדה כתובתה. מברחת – דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. ובכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה."

מבואר אם כן שכל ששייר מקצת כבר לא הוי הברחה. וכ"כ הרי"ף בבבא בתרא שם: "דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו."

הרא"ש ב"ב פ"ט סימן כ"ו חלק על דברי הרי"ף וז"ל:

"ומה שרצה רב אלפס להשוות כל חמשתן ביחד דשייר מידי בכולהו הוי שיור, אין בראיה זו ממשות לדחות דא"ח, דלא כולהו בחדא מחתא מחתינהו, דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים באלו חמשה אין נוהגין במקצת נכסים, ולאו דוקא שיהא שיור כולן שווה, דלכולהו מטלטלין הוי שיור לבר מכתובה משום דכתובה ממקרקעי תקינו רבנן. וכן לעניין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעינן כדי פרנסתו, דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב איניש כל מה דאית ליה וימות ברעב, אלא אדעתא דמית קא יהיב והאי אומדנא לא בטלה אם לא ששייר כדי פרנסתו."

ולעניין השיור במברחת כתב הרא"ש בכתובות פ"ח סימן ב':

"ושיעור השיור הוי כמו שפרשתי שיור שכיב מרע בפרק מי שמת."

וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ח סימן ג':

"אומר אני דמה ששייר לעצמו זהוב לא הוי שיור דבעינן כדי פרנסתו, דהא דמפלגינן בין בכולו בין במקצתו היינו משום דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קנה משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני, וכששייר נכסים לעצמו בטלה אומדנא זו הילכך הוי המתנה מתנה. ואם לא שייר בכדי פרנסתו לא בטלה האומדנא... ואע"פ שכתב רי"ף דליתא לדרב יהודה מדרבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הם שכיב מרע, עבדו, אשתו ומברחת, דשמיעת מינה דשיור מידי בכולהו הוי שיור. אין נראים דבריו בזה."

עולה מדבריו, שדוקא בשייר כדי פרנסתו אנו אומרים שהמתנה קיימת וכל ששייר פחות מכדי פרנסתו יש לו דין של מבריח והמתנה בטלה.

והנה בנדון שבפנינו, האיש שייר לעצמו נכסים גם בהסכם הגירושין הראשון. שכן בהתאם להסכם זה, השאיר לעצמו האיש את זכות השימוש בלול שבמשק ששטחוכ-600 מ"ר ובשני הקונטיינרים המשמשים כמחסנים (עוד הוסכם שאם ישכיר את הנ"ל יקבל מחצית מדמי השכירות), וברור שיש בכך כדי פרנסתו, ועפ"י האמור נמצא שאין בטענת האיש כי "לא ייתכן שהוא לא יהנה מפירות עבודתו במשך שנים ויתן לאחרים את כל חילו" אומדנא כדי לבטל את ההסכם. נוכח האמור יש לומר שהסכם הגירושין הראשון שקיבל תוקף של פסק דין עומד בתקפו מפני שאין כאן אומדנא דמוכח שהאיש לא רצה להקנות לאשה את חלקו ושכל ההסכם נעשה רק מחמת האילוצים הכלכליים, כהגדרתו, לאחר שהשאיר לעצמו כדי פרנסתו.

במקום אומדנא ברורה גם במקצת לא הוי מתנה

הן אמנם בתומים שם כתב וז"ל:

"ואף ר"ת לא אמרו אלא שאין אומדנא מבוררת דלא נתכוון ליתנם למקבל, אבל כשיש לפנינו אומדנא מבוררת דלא עלה בלבו ליתן מתנה למקבל, לכולי עלמא לא קנה מקבל, וכי בשביל הוכחה דאי לא קנהו הוא יקנה הבעל חוב נחזיקהו במתנה, מה דלא עלה על לבו של נותן, ואומדנא מבוררת מכחישו, וכן נראה מתשובת הרא"ש (כלל עח ס"א)... ועל כרחך צ"ל דהיכי דאיכא אומדנא דמוכח וידים מוכיחות אפילו במקצת ואפילו הם בבית קרובים, מכל מקום דנין ביה דין הברחה, וכדאמרינן בגמרא (ב"ב קנא א) היכי דגליא דעתיה משום אנסובי לכולי עלמא הוי הברחה, ועיין שם בתוס' ד"ה אפילו וכו', דבכהאי גונא אפילו במקצת דנין ביה דין הברחה, עיין שם, ובאופן זה היה נדון של מהר"ם, ולכך לא נחית לחלק בין מתנה במקצת לכולו, ולכן אין כאן ראיה ברורה לדברי הב"ח". עיין שם עוד.

ונראה כי מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעיף ד' שכתב וז"ל: "וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים", וכפי שפירש הסמ"ע את הדברים שמתנה שהוא בחינם, באומדן דעת כל דהו מבטלים את המעשה ואומרים שלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם, ומקורו בשלטי גיבורים כתובות נו ע"א מדפי הרי"ף אות ג' שכתב בשם הריא"ז וז"ל:

"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב, אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות, אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו."

מוכח כדברי התומים שניתן לבטל גם מתנה במקצת באומדנא ברורה.

עפ"י דבריו נראה שבאופן שבני זוג התגרשו ובו ביום שבו למגורים משותפים באותה דירה שהוקנתה לאחד מן הצדדים בהסכם הגירושין, וידוע שהיו נושים כלפי אחד מהם ושהם חיו טוב באותה תקופה, ואין כל סברא הגיונית שהבעל או האשה יעבירו את רוב נכסיהם לבעלותו של בן הזוג האחר, יש מקום לדון באומדנא, שכל כוונת הסכם הגירושין היתה אך ורק למטרת הברחה בלבד.

(במאמר המוסגר לגבי עצם העניין אם ניתן לדון על פי אומדנא בזמנינו יצוין בזאת לדברי שו"ת הלכה למשה חו"מ סי' ל"ג אשר האריך בדין אומדנא וכתב בסוף דבריו וז"ל:

"ומעתה זכינו לדין ששיטת מרן היא דהיכא דאיכא אומדני טובא דמוכחי או איכא אומדנא רבתי דמוכחא לכל ודאי דאזלינן בתרא וזולת זה לא מהניא שום אומדנא. ע"כ."

וראה שו"ת תועפות ראם סי' ל' דף ל"ו ע"ב שהביא דברי ה"עדות ביהוסף" סי' נ"ב שהאריך הרחיב בדיני אומדנא וסיים (ה' עדות ביהוסף):

"מסקנא דמילתא היא דלדעת מרן בסי' ט"ו ולדעת הסמ"ע נמי והבאה"ט שם בשם מהרי"ק והרשב"א אין דנין בזמן הזה ע"פ אומדנא אפי' היא אומדנא דמוכח. ואפי' בנתבע רמאי והדיין מומחה ויחיד בדורו. מיהו היכא שיש אומדנות מרובות והוכחות גדולות דמוכחי טובא אפי' בזה"ז סומכין עליהם. וכגון הא דפסק מרן ז"ל בסי' ס"ה סט"ז דאפי' בזה"ז גומרין הדין עפי"ז. ועי"ש דנותן מתנה הוא קרוי מוחזק. ומצינו לראשונים ואחרונים דלהחזיק אזלינן בתר אומדנא, וכמשמעות לשון מרן בשו"ע סי' ט"ו ס"ה שכתב וכן אין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה ולא כדעת הדיין ולא באומדנא וכו', הרי דלא פסק כן רק להוציא וכו'. וכן הביא בשם גור אריה הלוי ושו"ת בעי חיי סי' י' וז"ל כללא דמילתא דכולהו רבוותא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות להחזיק. ומסורת היא בידינו גדול כח המוחזק. ופסק הרב ז"ל בספרו הקצר אינו מנגיד לדין שלפנינו, דלא פסק הרב ז"ל דלא מהני אומדנא אלא להוציא מן היתומים, אבל להחזיק את המוחזק מהני אומדנא עכ"ל. ועיין למהריק"ש שכתב ז"ל ונראה דלאוקמי מוקמי' אפילו באומדנא חדא מוקמינן, דלהוציא דוקא בעי' אומדנות רבות, ואוקמי אפי' בחדא אומדנא אפי' בזה"ז וכו', וכל הפוסקים מלאים מזה, עיין לה' משכנות הרועים שציין אותה יעו"ש אומדנא יע"ש. וא"כ קם דינא קם דינא בנדו"ד הואיל והוא להחזיק המוחזק דין הוא לדון ע"פ האומדנא". ע"כ.

וראה מה שכתב הגר"מ אליהו זצ"ל בפסקי דין רבניים, חלק ט, עמוד 351-349).

אולם כאמור בנידונינו אין אומדנא ברורה כי זו היתה הכוונה, ויתכנו כמה הסברים הגיוניים לכך שההסכם נעשה דווקא באופן זה, ובפרט שיש לומר שלהסכם הראשון יש גדר של "מכירה" וכפי שיפורט להלן. ועיין בתוס' בכתובות (מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה) ובמשנה למלך הלכות זכיה (פ"ו ה"א). על כן נראה כי אין לבטל את הסכם הגירושין הראשון.

הישארות הבעל בדירת המגורים אינה מהווה ביטול המתנה

כתב הב"ח בחו"מ סימן צ"ט סעיף ז':

"ואם אין הנכסים זזין מתחת יד הנותן אפילו בשיור גמור לא הויא מתנה דתלמודא לא איירי אלא בהחזיק מקבל המתנה בנכסים."

(ראה להש"ך בסימן צ"ט סקט"ז הביא דברי הב"ח הללו וסיים שהדבר צריך לימוד, וכן הסתפק בזה התומים סק"י ובאורים סק"כ. ובקצות החושן סק"ז תמה על דברי הב"ח דמדברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ח סימן ג' לא משמע כדבריו).

נמצא שלדברי הב"ח, בנדון דידן, שלאחר הגירושין עוד ביום סידור הגט, שבו התובע והנתבעת להתגורר יחד במשק שהיה אמור להיות מחולק עפ"י ההסכם, יש לכאורה אומדנא ברורה שאם אכן התכוון התובע להקנות את חלקו בדירה לאשה כדי להקנותו לילדיו לאחר מכן מדוע הוא שב לגור בדירה לאחר הגירושין ולא נתן אותה מיד לאשה כדי שתיתן לילדיו כפי ההסכם? ועל כן היה לומר שיש לו דין מבריח והמתנה בטלה.

אלא שאחר העיון נראה בפשיטות כי אין המקרה שלפנינו דומה למקרה שדן בו הב"ח גבי אחד שנתן מתנה לאחר ונשאר להחזיק בנכסים, שהרי בנידונינו ברור שגם אם הנכס ניתן לילדים במתנה גמורה, הם יתנו לאביהם, שנתן להם את המתנה, את האפשרות לגור בדירה, ובפרט שהם לא ידעו על תוכנו של הסכם הגירושין. ויש לומר כאמור לעיל, שלא היה זה אלא הסכם ממון בין האיש לאשה שמבחינה קניינית הוא חל מיד, ורק הם רצו בינתיים להמשיך את חייהם המשותפים על דעת הסכם ברור בנוגע לממונם.

שטר מברחת בתוספת לשון לחיזוק המתנה

עוד נראה להוסיף, דהר"ן כתובות דף ל"ז עמוד ב' מדפי הרי"ף כתב וז"ל:

"ואמרו בשם הרב רא"ה דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנה עולמית, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. וכתב הרשב"א ז"ל שיש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו, וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש. ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב בבבא בתרא (דף מ ב) גבי כתבוה בשוקא, דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר כן בפירוש, דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתבה בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאילו ציוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא. ואפשר לדון כאן כן. ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינים, שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה, ואם רואים שידעה ולא מיחתה, אף על פי שלא אמרה להם בפירוש, אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת עכ"ל הרשב"א ז"ל."

ובנידונינו נכתב בהסכם לשון של מתנה גמורה והחלטית. שהרי בסעיפים 17 ו – 18 כתוב:

"הוסכם כי הבעל מעביר בזאת מהיום ללא תמורה בצורה בלתי חוזרת מצידו על שם האשה..."

ונראה כי לשון זו הרי היא לשון מתנה חלוטה אשר אין לבטלה על ידי אומדנא, וכמש"כ הרא"ה הנ"ל שגם אם האומדנא היא חזקה וברורה כ"מברחת", לא נאמר דין מברחת לבטל את המתנה באופן שנכתב במתנה לשונות של מתנה גמורה. והטעם בזה הוא כי אדם אינו כותב נוסח של מתנה גמורה וחלוטה כאשר אינו מתכוין באמת למתנה חלוטה. ולדבריו נראה כי אין בכלל מקום לבטל מתנות, ואפילו עפ"י אומדנות חזקות וברורות ככל שתהיינה, כאשר יש נוסח של מתנה גמורה וחלוטה כמו בנידונינו. ונראה שגם דברי הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעיף ד' שהובאו לעיל לא נאמרו באופן שנכתבו בנוסח השטר לשונות של מתנה חלוטה.

האומדנה במברחת הוא רק במתנה ולא במכר

ובאמת כל עיקרה של האומדנא של "מברחת" אינו אלא ב"מתנה" ולא ב"מכר" כמ"ש התוספות רי"ד בקידושין דף מ"ט עמוד ב' וז"ל:

"וההיא דמברחת דמבטלינן למתנה ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים ואזלינן בתר אומדנא משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, אבל אם מכרה נכסיה אף על פי שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים, וכן נמי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרינן כסבור למות הוא שאם כן למה קבל מעות, ודוקא כשנתן וחילוק יש בין מכר ובין מתנה. והכי אמרינן בפ' מי שמת: איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר, וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי, הא דאיתנהו בעיניהו והא דפרעינהו בחובו. פי' אי איתנהו בעיניהו מכרו קיים דאין סבור למות. אלמא חילוק יש בין מכר ובין מתנה. וכן נמי בההיא דבעיא למיסק לארץ ישראל, אם לא מכר אלא חילק קרקעותיו לקרוביו בעבור שהיה סבור לעלות והיו יודעים העולם כי הוא רוצה לעלות ולא עלה אין מתנתו מתנה, ואף על פי שבעת המתנה לא אמר כלום, דאיכא אומדנא ואנן סהדי דאדעתא דהכי עבד, ואין המתנה דומה למכר."

ולעיל הבאנו את דברי השלטי גיבורים כתובות נו ע"א מדפי הרי"ף אות ג שכתב בשם הריא"ז וז"ל:

"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב, אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו."

מבואר בדעתו שכל האומדנא שבשכיב מרע אינה אלא במתנה וכדעת התוס' רי"ד.

וזה מקורו של הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעיף ד' שכתב וז"ל:

"וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית)."

והסמ"ע סק"י פירש את הדברים בזה"ל:

"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם."

נמצינו למדים, שכל האומדנא של מברחת ושכיב מרע שלא יתנו נכסיהם לאחרים וישארו בלי כלום, נאמרה במתנה ולא במכר.

בהתאם לאמור, הרי שבנידון דנן אין מקום לבטל את הסכם גירושין עפ"י האומדנא שהתכון להבריח את נכסיו. זאת ועוד, גם לו יצוייר שתהיה בפנינו אומדנא חזקה כעין מברחת אין בכך לבטל את ההסכם, שכן יש מקום לומר שלהסכם יש היבט של מכירה, היינו, שאמנם אחד מבני הזוג נתן יותר לשני אבל השני גם כן נתן משהו בתמורה, וכגון אם האחד הבטיח לבן הזוג שנתן יותר שהוא ימשיך לחיות עמו לעוד תקופת נסיון בתמורה למה שנתן בהסכם, הסכם כזה דינו כ"מכירה" ולא כ"מתנה". ועל כן כל עוד לא הוכח כי ההסכם הוא מתנה ואינו כי אם נתינה מוחלטת של האחד לרעהו אין מקום לבטל את ההסכם על פי אומדנא. ובנידונינו אין בפנינו סברה, בוודאי לא כזו שהיא בדרגת "אומדנא דמוכח", שההסכם היה כעין "מתנה" ושיהיה בכוחה של האומדנא לבטל את תוקף ההסכם, ובוודאי שעה שיש להסתפק במקרה שבפנינו אם בכלל קיימת אומדנא שכזו.

וראה מש"כ בספר משכנות הרועים (מערכת א' אות ט"ז) וז"ל:

"והוי ידוע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאילו פירשו וכו', וכיון דאין לחלוק בדעתו כלל שלא היה כן, אעפ"י שלא פירש הרי הוא כמפורש ולא הוו דברים שבלב. אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן, אעפ"י שיותר נוטה הדעת למה שבלבו, כיון שאפשר שבדרך רחוקה לומר שלא היה כן בדעתו הוה ליה דברים שבלב ואינם דברים, והיינו הך דזבין ארעא וכו' (קידושין דף מ"ט ע"ב), כיון דאפשר לפרש בדרך רחוקה שלא היה בדעתו כן לא אזלינן בתר דברים שבלבו ולא לאומדן דעתו וכו'."

ועיין בשו"ת ישועות יעקב (אהע"ז סי' נ"ג) שכתב:

"ובגוף הענין בעסק האומדנא, זה זמן רב אמרתי דהיכי דאנו מסופקין באומדן דעת האדם ממילא הדין נותן שאין באומדנא זו ממש... וטעמא דמילתא דבאמת דברים שבלב אינן דברים, אלא דהיכי דהדבר נודע לכל יצא מכלל דברים שבלב, וכמו שכתב הרב מוהרי"ט, אבל היכא שאנו מסופקין א"כ אף אם האמת שכן דעתו, מ"מ לא יצא מכלל דברים שבלב כיון שהדבר ספק אצלינו איך היה כוונתו."

ביטול ההסכם מחמת שהוא כעין שטר אמנה

לכאורה כל דברינו אמורים לגבי תביעת האיש שביה"ד יורה על ביטולו של ההסכם הראשון לאור האומדנא עפ"י העובדות שהוגשו לפנינו. אלא שלכאורה היה מקום לדון בטענת האיש לפיה סוכם בין הצדדים בפירוש שהסכם הראשון פיקטיבי ועל כן יש לבטלו.

הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ג' פסק:

"הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען... שהוא שטר אמנה או שאמר כתבתי ללוות ולא לויתי, כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואמר הלוה ישבע לי ויטול ה"ז מחלוקת בין הגאונים. יש מי שהורה שחייב בעל השטר להשביע כעין של תורה כמי שטען עליו שפרעו, ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד, אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה, שאם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת, ולזה דעתי נוטה."

וכן פסק השו"ע חו"מ סימן פ"ב סעיף י' שאין טענת אמנה נשמעת כשיש שטר מקוים ביד המלווה, ואין יכול הלוה להשביע את המלוה, אלא חייב הלוה לשלם ואח"כ אם ירצה יתבע את המלוה ואם יכפור המלוה יוכל להשביעו.

יסוד הדברים הוא שכאשר מובא בפנינו שטר הלואה המעיד על הלואה וזהו יעודו של אותו שטר ולשם כך הוא נכתב, וכן כאשר מובא בפנינו שטר מכר (הסכם מכר) המיועד במהותו להעיד על עסקה שנעשתה, אין מקום לטענה של הרוצה לבטלו לפיה אמנם השטר נעשה בהליכים כדין והוא אינו מזויף, אך בה בעת הוא רוצה לרוקן אותו מתוכנו ולטעון כי לא נעשתה כל הלוואה ו/או לא נעשתה כל עסקת מכירה. אין כל מקום לטענה זו. כל שטר יש לו את התוקף שלו ואת המטרה שאליה הוא מיועד ולשם כך הוא נוצר, ואין אפשרות לרוקנו מתוכנו ולומר שנעשה שטר אך לא נתבצעה הפעולה שעליה מעיד השטר, אותה הפעולה שלשמה הוא יועד. לכל שטר יש חזקה כי לא נמסר ללא הפעולה שלשמה הוא נועד.

לפיכך, הנחת יסוד זו קיימת גם במקרה שלפנינו. יש בפנינו שטר של הסכם גירושין שנעשה בדרך המקובלת, הטענה כי השטר נעשה באופן הכשר אך עם זאת אינו מעיד על הסכם גירושין אמיתי, או כפי שהגדרנו זאת לעיל הסכם ממון אמיתי בין בני זוג, אינה מתקבלת ללא הוכחה גמורה מצידו של הבא לפגום את כח השטר.

בנידונינו, הסכם הגירושין נחתם ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ודינו כשטר מקוים ואין אחד הצדדים יכול לומר שההסכם נכתב למראית עין בלבד.

חיוב שבועה שאין זה הסכם למראית העין

והנה ע"פ הרמב"ם והשו"ע הנ"ל יכול הלוה להשביע את המלוה לאחר ששילם לו. וא"כ היה מקום לומר שבנ"ד יוכל האיש להשביע את האשה לאחר שיעביר את חלקו בדירה ע"ש. ובזמן הזה שאין משביעים יש לפשר בין הצדדים, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ב' ובפת"ש ס"ק ג' שדרך הפשרה היא על דרך חיוב שני שליש מהתביעה עיי"ש היטב. ואם כנים דברינו הרי שבנידונינו יש מקום ותימוכין לטענת האיש, שהרי גם האשה הודתה שבמועד הגט ולאחריו לא נפרדו דרכיהם לגמרי, ובתוספת העובדה שהאשה חתמה על הסכם גירושין שני אלא שלא הסכימה לאשרו בבית הדין, הרי סימוכין לטענתו של האיש, ואולי על בית הדין לפשר במקרה כגון זה בין האיש לאשה לאור חיוב השבועה של האשה.

אולם נראה כי בנידונינו אין מקום לשבועה זו מהטעמים דלהלן:

א.   מעיון בכל החומר שבתיק עולה כי האיש טען כי הסכם הגירושין היה פיקטיבי ולא היו גירושין אמיתיים, אבל לא נטען כי דובר בפירוש בין האיש לאשה כי אם בהמשך תיפרד החבילה הצדדים הם יעשו הסכם גירושין אחר. ועל כן אין מקום לשבועה כשלא נטענה טענה זו בבירור.

ב.   בשו"ת לחם רב סי' קל"ג (הביאו בקיצור כנה"ג חו"מ סי' פ"ב הגה"ט אות ל"ח) דן בשבועת היסת הנ"ל וכתב סברא מחודשת, ששבועה זו אינה קיימת כי אם בשטר הלוואה כשטען הלוה ששטר אמנה הוא, דהלוה ישלם למלוה, ולאחר ששילם וקרע את השטר יכול להשביע אותו בטענה של שטר אמנה. אולם בשטר מכירה, שלעולם הוא עומד קיים לראיה על המכירה, אין המוכר יכול להשביע את הלוקח כיון שהשטר עומד בעינו.

לפי זה נראה שכל עוד הסכם הגירושין צריך להישאר קיים בפנינו לראיה ולביצוע הכתוב בו, אין מקום לשבועה זו נגד שטר קיים.

ג.    עיקר החילוק בין שני ההסכמים הוא שבהסכם הראשון האיש העביר את חלקו במשק לילדים, ובהסכם השני שני הצדדים מסכימים להעביר את כל המשק לבעלותם המשותפת של שלושת ילדיהם ומותירים לעצמם זכות מגורים במשק עד סוף חייהם וכיום האיש מבקש להותיר לעצמו את זכות המגורים במשק. וכיון שבהסכם הגירושין הראשון שאותו מבקש האיש לבטל נתן האיש את זכותו לילדים, אם כן יוצא שבתביעתו זו הוא מבקש להפקיע מהילדים את זכויותיהם, והם בעלי הדין האמיתיים בדין זה ולא האשה, כפי שנפסק בשולחן ערוך חו"מ סי' של"ג סעיף ח':

"מלמד אצל בעל הבית שאמר לו בעל הבית לך מעמדי ונתרצה המלמד, יוכל הבעל הבית לחזור בו ולעכבו, דאינו יכול למחול שעבודו של נער (מרדכי ריש פרק האומנין ותשובת רשב"א סימן תתע"ג ורבי ירוחם נכ"ט ח"ג)."

והיינו, שאף על פי שהמלמד ערך הסכם מול בעה"ב עבור בנו, מכל מקום כיון שהזוכה הוא בנו של בעל הבית, אזי הבן הוא בעל הדין ואין לבעה"ב זכות למחול על זכות זו. ועיין שו"ת עין יצחק אבהע"ז סי' י"ז ס"ק כ"ג. והרי הילדים אינם יודעים וגם אינם אמורים לדעת את פרטי ההסכם הראשון והאם היה זה הסכם פיקטיבי ואשר על כן אין מקום לחייבם בשבועה.

אולם אין זה פשוט, שהרי נוסח ההסכם הראשון הוא [סעיפים 18-17 להסכם]:

"הבעל מעביר בזאת מהיום ללא תמורה בצורה בלתי חוזרת מצידו על שם האשה את כל זכויותיו במשק... והסכם זה ישמש כשטר מכר בין הצדדים לביצוע העברת הזכויות הנ"ל ומהיום האשה זכאית לנהוג במשק הנ"ל מנהג בעלים... ומהיום הינם שייכים לאשה בלבד..."

ובסעיף 24 להסכם נכתב:

"האשה מתחייבת בזאת בצורה בלתי חוזרת מהיום למכור ולהעביר ללא תמורה מחצית מכלל הזכויות במשק... לשלושת ילדי הזוג בחלקים שווים ביניהם. ולצורך ביצוע העברת הזכויות הנ"ל מייפה היא את כוחו של עו"ד ד' מהיום לחתום בשמה ולבצע בשמה את העברת הזכויות הנ"ל וכמו כן חותמת היא על יפוי כח בלתי חוזר נוטריוני המסמיך את הבעל לביצוע הנ"ל."

בהסכם זה העביר האיש את הנכס לאשה אלא שהיא התחייבה למכור ולהעביר את מה שקיבלה מהאיש ללא תמורה לילדים. והנה, זה פשוט כי התחייבותה לתת את הנכס לילדים מועילה, ומה שנכתב "האשה מתחייבת... למכור ולהעביר" אין זה "אתן", כיון שיש כאן לשון של התחייבות, ועיין פתחי תשובה חו"מ סי' ס' ס"ק י"ג. ואף שהאשה התחייבה לתת את הנכס, ובזה נחלקו הקצוה"ח והנתיבות בסי' ר"ו אם מועילה התחייבות למכור חפץ מסויים בלי שעבוד הגוף, הרי קיי"ל שההתחייבות מועילה בזה (ועיין עוד בספר עמק המשפט ח"א סי' ו' ואכמ"ל).

והנה לכאורה התחייבותה של האשה לתת לילדים היא מיידית, אבל כל זמן שהאשה לא נתנה בפועל את הנכס לילדים אין להם כל זכות ממונית בנכס ולאיש אין כל תביעה כלפיהם, והתביעה של האיש קיימת רק כלפי האשה נגד הזכות הממונית שיש לה כיום לתת את הנכס לילדים, שזו זכות כעין "קני על מנת להקנות", אם כן לכאורה שייך להשביעה על כך.

אבל נראה כי מכל מקום גם אילו היתה האשה מודה שהסכם הגירושין הראשון היה פיקטיבי, כל עוד לא היה מתברר בבית הדין בהוכחות ברורות כי אכן ההסכם היה פיקטיבי, אין מקום לפסוק על פי הודאתה, כיון שבהסכם היא התחייבה לתת את הנכס לילדים, ובהודאתה זו היא חבה לילדים, וקיי"ל דהודאת בעל דין במקום דחב לאחריני לא מהני. ועל כן אין מקום להשביעה שההסכם לא פיקטיבי, כיון שכל עיקר השבועה אינו אלא בכדי שתודה (עיין בשולחן ערוך חושן משפט סימן ת' ס"א לעניין שבועה בקנס), והרי כאמור גם אם היתה מודה לא היתה נאמנת כיוון שהיא חבה לאחרים.

חיוב מחמת התחמקות מבדיקת פוליגרף

עפ"י זה נראה שאין לדון בהתחמקותה של האשה מבדיקת הפוליגרף, שבה גם היתה אמורה להישאל אם ההסכם גירושין הראשון היה פיקטיבי, כהודאה על השאלות שהוצגו בפניה (ואולי על כל פנים יש מקום לבצע פשרה), על פי תשובת הרא"ש כלל ק"ז שהאריך לצרף תשובות מתחמקות של נתבע כהוכחה לאי אמינותו ואף להוציא ממון מכח אומדנא דמוכח טובא.

וז"ל הרא"ש בתשובה:

היה נראה כי ר' ישראל מסתיר דבריו... ולא רצה להשיב על שאלותם פן יתפס בדבריו ויתברר השקר, ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות... עד שיצא הדין לאמיתו... וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת [וכדי] שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת, אע"פ שאינו יכול לברר שקרו בביאור, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב... שהוא סברא מוכחת... ועוד דדין זה היה יכול להתברר אילו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין, ומאחר שאינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדבר הרי הוא כמודה במקצת שקרו, וראוי לדונו באומדנא דמוכח... כל שכן בנדון זה שהרמאי מונע התבררות... דכיון שבאו לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו בעלי הדין זה עם זה, וכתוב אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם."

ושם ד"ה ועוד אמרינן כתב:

וכיון שלא השיב להם היה להם לדיינים לחייבו לאלתר כי היכי דעדים שלא השיבוהו על חקירות ודרישות... וכל דבריו בטלים וחשובין כאין וחשיב כטענות התובע והדיין יש לו לחייבו."

תשובה זו הובאה להלכה בסמ"ע חו"מ סי' ט"ו ס"ק י"ג ובש"ך שם ס"ק ה' כתב:

"אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר שהוא שקר."

עיין בספר עיונים במשפט לגרח"ש שאנן שליט"א חו"מ סי' ז' שהאריך בזה והביא ראיה שהרמב"ם הל' סוטה פ"ב ה"א גם סובר בזה כהרא"ש. ועיין מאירי סוטה ו' ע"א ובכסף משנה פ"ג ה"ב מהל' סוטה. ושם מסיק כי אין צורך לאומדנא של דיין מומחה בזה.

גם לפי מה שכתבנו בסעיף א', הרי לא נטענה טענה ברורה על ידי האיש שנקבע ביניהם שההסכם לא יהיה תקף גם אם יתגרשו, רק טען שהגירושין לא היו אמיתיים והיתה סיבה מוצדקת לעריכת הסכם הגירושין, ולכן אין מקום לפסוק על פי סירובה של האשה להיבדק בשאלה אם ההסכם היה פיקטיבי, שהרי גם אם ההסכם היה פיקטיבי אין לבטלו אא"כ סוכם על כך בין הצדדים במפורש.

אולם באמת אין צורך לזה, שכן כל מה שכתב הרא"ש לחייב מחמת אומדנא מכח זה שהנתבע לא השיב לשאלות ביה"ד, היינו דווקא בסירוב של בעל דין לענות תשובה לבית דין, אבל לגבי סירוב לבדיקת פוליגרף, אשר אמינותה של הבדיקה איננה חלוטה וחד משמעית. וכפי שכתבו פוסקי הדורות האחרונים בענין. עיין שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נ"ז אות ב' שכתב וז"ל:

"אין בכחה של המכונה להוכיח בבטחה, וגם כמה וכמה תקלות נגרמים לא פעם מסיבות שונות, כאשר גם אלה הדנים בערכאות מודים לכך". עיי"ש עוד.

וראה באורך במאמרו של הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א בקובץ שורת הדין י' (ובמשפטיך ליעקב ח"ד סי' כ"ג) לגבי נאמנות בדיקת הפוליגרף להלכה. הרי שודאי שסירובה של האשה ללכת לבדיקה אינו מגרע מנאמנותה ואין בה אומדנא ברורה שהאשה אינה דוברת אמת שעל פיה ניתן להוציא ממון.

[ועיין בפסקי דין רבניים כרך י"ב עמ' 93 בפס"ד של הרב ש. מירון ז"ל וז"ל:

"נוסף לכל זה ענין הצעת בית הדין לצדדים להבדק במכונת אמת, בהצעה זו לבעלי הדין ולא לעדים להבדק במכונת אמת הלך בית הדין בעקבות כמה בתי דין חשובים אחרים שהסתייעו במכשיר זה לפתרון בעיות בין בני זוג בהסכמתם, כשההכחשות שביניהם לא איפשרו להגיע להסדר ביניהם. באותם מקרים כוחה הראייתי של המכונה לא נבע אלא מהסכמת הצדדים בלבד. עם זאת יש להעיר שכל האסמכתאות שצירף הבעל לתיק כדי להוכיח שמכונה זו איננה מדוייקת תמיד, וכן שאי אפשר להכריח נאשם פלילי להבדק בה והסירוב להיבדק בה אין לו ערך ראייתי במשפט פלילי, כל זה איננו לענין. הנכון הוא שמכונה זו שבדרך כלל ורק בדרך כלל מצליחה לחשוף דברי שקר של אדם, ובמשפט פלילי כשלנאשם שמורה לו זכות השתיקה הסירוב להיחקר במכונה זו איננו עומד לו לרועץ, אך דבר זה אין לו ולא כלום עם הליך אזרחי, שבו ייתכן ולפעמים די בראיות נסיבתיות שיוכיחו כמו רגליים לדבר, ואז הסירוב של צד אחד להיחקר במכונת אמת יכול שיהא נסיבה נוספת המוכיחה את הרגליים לדבר. כך הוא הדבר לכאורה גם בעניננו, כשהתנהגות האשה בריחותיה טענותיה וסירוב הבעל להיחקר במכונת אמת מצטרפים לראיות האחרות שהובאו בפני בית הדין בקשר לאלימות הבעל ע"כ.

דעה זו היא דעת המיעוט שחייב את הבעל בגירושין, ובערעור שהוגש ע"י האשה (ראה שם עמ' 95) קיבל ביה"ד הגדול, בהרכב הרבנים הגאונים הר"ר יוסף קפאח הר"ר מרדכי אליהו והר"ר שלום מזרחי זלה"ה, את הערעור וחייב את הבעל בגט. עיי"ש. אמנם בספר עטרת דבורה סי' נ"א לא כתב כך, אבל נראה לדינא כמש"כ].

נמצינו למדים שגם אם נאמר שמטרת ההסכם היתה הברחה מנושים, או הצלה מפחדה של האשה מנושים עתידיים, הרי שבנסיבות דנן יש לקבוע שהסכם הגירושין בתוקפו עומד ואין להסכם דין של שטר מברחת, וזאת מן הטעמים דלעיל:

א.   דין שטר מברחת נאמר רק במתנה שלא שייר בו כדי פרנסתו, וכאן הוא שייר כדי פרנסתו.

ב.   באופן שהמתנה נכתבה בלשון חזקה כמו במקרה דידן, אין דין של שטר מברחת והמתנה קיימת.

ג.    במכר אין דין של שטר מברחת. וכאמור, בנידונינו יש לומר שלהסכם הגירושין יש דין של מכר ולא של מתנה.

כמו כן אין לחוש שדובר בפירוש כי ההסכם אינו אלא שטר אמנה נוכח הכחשת האשה ונוכח זכותם של הילדים בהסכם.

אם אכן הסכם הממון הוא פיקטיבי

עד כאן נסב דיוננו בפן ההלכתי אם נקבל את דברי האיש וטענתו שהסכם הגירושין והגט היו למראית העין כדי להציל את המשק מן הנושים.

אולם נראה כי מבחינה עובדתית למרות שביה"ד נוכח כי הצדדים שבו לביתם לאחר הגט, ואף נראה כי הם חיו יחדיו כבעל ואשה לכל דבר, הן מעצם הימנעותה של האשה ללכת לבדיקת הפוליגרף במכון אליו הפנה ביה"ד והן משמיעת העדויות בתיק ובפרט עדותה של יועצת הנישואין גב' ג' מ', מכל מקום יש לדחות מכל וכל את תביעתו של האיש בנוגע לביטול הסכם הגירושין, שהרי טענתו והוכחתו של האיש שהסכם הממון שנערך בין הצדדים הוא פיקטיבי, מבוססת על עצם חזרתם של הצדדים לחיים משותפים מלאים אחרי הגירושין, ומשכך הגירושין בטלים וממילא גם ההסכם בטל. את דבריו אלו של האיש לא נוכל לקבל, שהרי (כאמור לעיל) בסעיף 26 להסכם הראשון נכתב בזה"ל:

"הצדדים מסכימים ומתחייבים ומצהירים כי כל הקביעות ההתחייבויות ההדדיות שביניהם ההצהרות וכל עניין ודבר הקשור לרכושם ו/או להוראות הממוניות שבהסכם זה – מחייבים אותם מהיום גם באם לא יבוצע הגט בין הצדדים וזאת על פי חוק יחסי ממון בין בני הזוג..."

בזאת הובהר בפירוש שההסכם יחייב את הצדדים גם אם הם בסוף לא יתגרשו. ואין זה "הסכם גירושין" כי אם "הסכם ממון" שבין בעל לאשה.

זאת ועוד, מעיון מדוקדק בתיק עולה כי הצדדים לא חיו יחדיו כזוג רגיל כבר במועד אישור הסכם הגירושין, שהרי ביום 15.7.2009 – שנה לפני אישור ההסכם וסידור הגט הראשון, הגיש הבעל תביעה לגירושין, ונראה בבירור כי בני הזוג לא חיו טוב ולא היה מקום לאיש לסמוך על האשה שתעמוד בדיבורה ולא תיישם את ההסכם הפיקטיבי כהגדרתו. הן אמנם האיש אמר בדיונים שהבקשה לגירושין בתאריך הנ"ל הוגשה על דעתה של האשה כדי להבטיח את המשק ואת הבית במקרה של הסתבכות כלכלית, אבל האשה הרי הכחישה את דבריו, ואף הוא עצמו סתר את דבריו, שהרי בדיון שהתקיים ביום 13.3.2012 (שורות 36-33 לפרוטוקול) אמר האיש:

"בבקשה שהגשתי בזמנו היה שנה לפני שעשינו את ההסכם הסופי כי הגיעו מים עד נפש. ואז הגשתי תביעה לגירושין. וכאשר היא ראתה את התביעה אמרה תבטל את ההליך מיד וחזרנו לחיים רגילים. היה איזה חבר שהכרנו לפני 20 שנה והתברר שהוא נוכל ונפלתי כספית. ואמרה לי בוא נציל את המשק ולא ישנה בלילות, ואז חתמנו על ההסכם."

גם בדיון שהתקיים ביום 10.12.2013 (שורה 315 לפרוטוקול) אמר האיש:

"אני פתחתי תיק גירושין, וכשהיא קיבלה מועד היא צרחה עליי והיא אמרה לסגור את התיק, ואף איימה בהתאבדות אם אני אתגרש."

נמצא שגם לדבריו הם לא חיו טוב ולא כפי שאמר בהמשך הדיונים, ואם כן לא היה לו להאמין בה שלא תלך לממש את הסכם הגירושין.

מכח זה נראה שהחלק הממוני שבהסכם הגירושין הוא הסכם שנערך לאחר שיקול דעת ובחינת כל הדו"ד שבין הצדדים, ונחתם לאחר שיקול דעת רחב לצורך סידור כל עניני הרכוש והילדים כבחינת הסכם הצופה פני גירושין, וההסכם גם מבחינה זו בעינו עומד.

בשולי פסק הדין יצוין, כי שומה עלינו לעקור הנהגה מגונה של ניצול לרעה של הליכי משפט על ידי בעלי דין ההופכים ערכאות שיפוטיות לכלי יוצר למטרת רווחים כלכליים ואחרים באמצעות אמירת שקר ושימוש לרעה בזרועות המשפט, זאת ביתר שאת נוכח שימוש נואל בערך המקודש ביותר לעם ישראל, ענייני נישואין וגירושין, לצורך רווחים כלכליים, והיה מן הראוי לקנוס את הצדדים בקנס משמעותי לטובת אוצר המדינה. ברם בהתאם לאמור, לאור תוצאת פסק הדין והתחשבות בהוצאות המשפט שנגרמו לצדדים, מסתפק ביה"ד בחיוב סמלי של הצדדים בסך של 5,000 ₪ לכל צד לטובת אוצר המדינה.

לאור האמור נפסק במותב שלושה כי:

א.   ביה"ד דוחה את תביעת המבקש.

בהתאם לאמור, הסכם הגירושין הראשון אשר נחתם בין הצדדים ביום 20.10.2010 ופסק הדין המאשרו מיום 28.11.2010 בעינם עומדים.

ב.   ביה"ד מחייב את כל אחד מן הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪.

ג.    ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות הצדדים.

הנימוקים ניתנו ביום כ"ב בטבת התשע"ו (06.01.2016).

יוסף יצחק רבינוביץ – דיין


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ