1. בפניי ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן), אשר דחה את בקשת העורר לעיין בטיוטת כתב אישום שגובש כנגד עד תביעה במשפטו, כאשר העורר טוען שהטיוטה האמורה הינה בגדר חומר חקירה רלבנטי שיש למסרו לעיונו. לשם הבהירות יצוין, כי במהלך הטיפול בערר זה הודע לי כי הוגש כתב אישום כנגד אותו עד תביעה, וזה נמסר לעיון העורר. מכאן, שהמחלוקת בתיק זה נסבה רק על הבקשה לעיין בטיוטת כתב האישום, הכל כמבואר בהמשך.
העובדות הצריכות לעניין
2. כנגד העורר הוגש כתב אישום שעניינו עבירות שוחד, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט. בין היתר, נטען בכתב האישום באחד האישומים כי העורר פעל להטות מכרז של שירות התעסוקה לטובת אדם בשם מר משה סלע (להלן: מר סלע), אשר לפי הנטען היה קשור עם שתיים מן החברות שהתמודדו במכרז: חברת טלרום בע"מ שמנהלה היה מר רון אבישי (להלן: מר אבישי) וחברה נוספת. על פי האמור בכתב האישום, העורר פעל להטיית המכרז בתמורה לשוחד שהובטח לו ממר סלע, אשר הקשר שלו עם החברות לעיל הוסווה, תוך סיכום בין השניים כי יחלקו ברווחים הצפויים למר סלע ממימוש הזכייה במכרז.
במסגרת פרשת התביעה העיד מר אבישי כעד תביעה. בא כוח המשיבה הצהיר באותו מעמד כי האחרון ייהנה מחיסיון מפני הפללה עצמית ביחס לדברים שימסור בעדותו. במהלך שלב הסיכומים מסר בא כוח המשיבה, כי בכוונת התביעה להעמיד את מר אבישי לדין, וכי טיוטת כתב האישום שלו מוכנה והועברה לסנגוריו לשם מימוש זכותו לשימוע.
3. לטענת העורר, לאחר שלמד בשלב הסיכומים על כוונת המשיבה להעמיד לדין את מר אבישי, פנה אליה כדי לקבל לעיונו את טיוטת כתב האישום שמתעתדת המשיבה להגיש כנגד מר אבישי (להלן: טיוטת כתב האישום). לשיטתו, המדובר בחומר חקירה רלוונטי, אשר עיון בו עשוי לעזור לעורר לבחון את מהימנותו של עד התביעה, ואולי אף ללמד כי עד התביעה הינו למעשה עד מדינה. המשיבה דחתה את בקשת העורר, ולפיכך הגיש העורר בקשה לבית המשפט הנכבד קמא שיחייב את המשיבה להציג בפניו את טיוטת כתב האישום. הבקשה לא הובאה בגדר האפשר בפני שופט שאינו דן באישום (ראו: סעיף 74(ג) לחסד"פ), אלא נדונה בפני כב' השופט י' צבן, שדן בתיק לגופו ודחה את הבקשה, בקבעו בין השאר כדלקמן:
"דין הבקשה להדחות. טיוטת כתב האישום המבוססת כאמור לעיל על תשתית ראיות הקיימת בתיק, אינה מהווה חומר חקירה."
4. בערר שבפניי חוזר העורר וטוען כי טיוטת כתב האישום מצויה "בלב לבו" של האישום נגדו, הן משום שטיוטת כתב האישום מבוססת על אותה תשתית עובדתית בגינה הועמד העורר לדין, הן לאור הודעת המשיבה בבית המשפט המחוזי כי בכוונתה להעניק למר אבישי חסינות מפני הפללה עצמית. לאור אלה, סבור העורר כי טיוטת כתב האישום הינה חומר חקירה רלוונטי. העורר חוזר וטוען כי עיון בטיוטת כתב האישום עשוי להשליך אור על מהימנותו של עד התביעה, ואולי אף ללמד כי המדובר בעד מדינה. עוד גורס העורר כי ייתכן שטיוטת כתב האישום תשמש אותו לחיזוק טענותיו הנסמכות על העילה של הגנה מן הצדק.
5. מנגד, המשיבה טוענת כי טיוטת כתב האישום נסמכת על הודעותיו של העד במשטרה (ולא על עדותו בבית המשפט המחוזי, עליה אכן חלה חסינות מפני הפללה עצמית, כפי שהובטח לו), והודעות אלו כלולות בחומר הראיות שנמסר לידי העורר. לטענתה יש להבחין בין חומר גלם ראייתי לבין תרשומות פנימיות המהוות עיבוד של חומר הגלם ואלו - אף שלעיתים הן רלוונטיות - אינן נופלות בגדרי "חומר חקירה", כל עוד חומר הגלם מצוי בידי ההגנה. לשיטתה, טיוטת כתב האישום הינה מסמך פנימי בו גיבש הפרקליט המטפל בתיק את עמדתו המשפטית ביחס למסקנה העולה מחומר הראיות המצוי בתיק. חומר זה מצוי כולו בפני העורר - ולכן אין חובה לגלותה לעורר.
6. בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 3.1.08 חזרו הצדדים על עמדותיהם, וטיוטת כתב האישום נמסרה לי - לעיוני בלבד. בעקבות זאת הנחיתי את הצדדים למסור לבית המשפט חומר משלים הנוגע למר אבישי, והמשיבה נתבקשה למסור את התייחסותה למספר שאלות: מועד הגשתו הצפוי של כתב אישום נגד מר אבישי, הטעמים לעיכוב בהגשת כתב האישום האמור עד כה, והבסיס העובדתי אשר שימש אותה להכנת טיוטת כתב האישום. המשיבה מסרה בתגובתה מתאריך 8.1.08, כי כתב אישום נגד מר אבישי צפוי להיות מוגש בתוך מספר שבועות לאחר שיושלם הליך השימוע בעניינו, וכי העיכוב בהגשת כתב האישום נגד מר אבישי ונגד מעורבים נוספים בפרשה נגרם בשל מורכבות הפרשה והיקף הטיפול בה. כן הבהירה המשיבה, כי טיוטת כתב האישום איננה מבוססת על תיק חקירה נפרד מזה של העורר, כי אם על עיבוד מכלול הראיות הרלבנטיות נגד מר אבישי שנאספו בחקירת הפרשה, אשר מצויות כולן בידי העורר.
7. בעקבות ההבהרות הנ"ל התקיים דיון נוסף בפניי בתאריך 15.1.08. יצוין כי עוד קודם לדיון האמור, הגיש העורר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי להוספת ראייה - היא הודעת המשיבה מיום 8.1.08, ולביטול התיק מחמת הגנה מן הצדק. בקשה זו איננה מעניינו של הערר שבפני.
בדיון בתאריך 15.1.08 הצעתי כי המשיבה תצהיר על מועד נקוב שעד אליו היא תחליט האם יוגש כתב אישום נגד מר אבישי, אם לאו, וככל שיוגש כתב אישום היא תמסור עותק ממנו לעורר, וכל זאת מבלי להודות בכל טענה של העורר. המשיבה סירבה להצעה זו בעת הדיון, אולם בסמוך לאחריו היא הודיעה בכתב, כי אף שהיא עומדת על טענותיה לעניין מהותה של טיוטת כתב האישום כ"תרשומת פנימית", הרי שהיא מסכימה להצעת שהועלתה על ידי, באופן שהיא "מתחייבת למסור לעורר - לפנים משורת הדין, שלא מכוח חובותיה לפי סעיף 74 לחסד"פ - את כתב האישום נגד עד התביעה המסוים, ככל שיוגש, תוך 45 יום". בעקבות הודעה זו נתבקש העורר למסור האם הוא עדיין עומד על הערר שהגיש, והוא השיב בחיוב. כן הגיש העורר הודעה משלימה, ובה טען כי ביני לביני מצא, כי בהחלטה שניתנה בגדרה של עתירה שעסקה בהסדר הטיעון שגובש בעניינו של נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב, הורה בית משפט זה על מסירת טיוטת כתב אישום לידיהם של העותרים שם (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (החלטה מתאריך 25.7.2007)). לפיכך, כך טען, מקל וחומר שיש למסור לעורר דכאן את טיוטת כתב האישום בעניינו של מר אבישי.
לאחר דברים אלה מסרה המשיבה בתאריך 6.3.08, כי כתב האישום נגד מר אבישי אכן הוגש על ידה והעתקו הועבר בו ביום לב"כ העורר, כאשר לשיטתה היא פעלה כך לפנים משורת הדין
,
ולדעתה הדבר מייתר את הצורך במתן החלטה בערר דנן. העורר נתבקש איפוא לעדכן שוב האם הוא עומד על הערר שהגיש, והוא השיב פעם נוספת בחיוב. זו הפעם, התבססה הודעתו, בין היתר, על הנימוק שהעיון בטיוטת כתב האישום דרוש לו "על מנת ללמוד על ההבדלים, אם בכלל קיימים, בין טיוטת כתב האישום לבין כתב האישום עצמו". הגיעה איפוא השעה להכריע בערר.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בטיוטת כתב האישום האמורה אל מול הפרק הרלבנטי בכתב האישום שהוגש כנגד העורר, וכן בהודעות הצדדים ובשאר החומר שהומצא לי לבקשתי, הגעתי למסקנה כי החומר הגולמי עליו מבוסס האמור בטיוטת כתב האישום הומצא כבר וניתן לעורר. לפיכך השאלה המשפטית בה נותר לדון הינה, האם טיוטת כתב אישום שהוכנה כנגד העד מר אבישי מהווה - כשלעצמה - "חומר חקירה". בסוגיה זו אתמקד להלן.
9. זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה מעוגנת בסעיף 74(א) לחסד"פ, שזו לשונו:
"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיק".
הביטוי "חומר חקירה", שביחס אליו קיימת לנאשם זכות עיון, פורש בפסיקה באופן ליברלי:
"ההנחיה שניתנה בפסיקתנו באשר לזיהויו של "חומר חקירה" שעל התביעה חובה למסרו לנאשם, הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית. גישה זו מבוססת על הטעם שתכליתה של זכות העיון של הנאשם, היא לאפשר לו לממש את הזכות למשפט הוגן וליתן לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. לפיכך, יכללו בגדר חומר כזה גם 'ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום' ..." (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז (4) 625, 633 (2003) (להלן: פרשת התצ"ר), מפי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש. כן ראו: בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסם), בסעיף 13 (2005)).
ברם, כפי שהובהר בפסיקה, פרשנותו המרחיבה של המושג "חומר חקירה" ייתכנו לה מגבלות וצריכה היא לעמוד במבחן השכל הישר: