פסק דין
מדובר באירוע של תאונת דרכים, בה מעורב רכב נהוג בידי הנתבע 2, ורכב נהוג בידי הגב' ליאורה טובי, בבעלות אלון טובי התובע.
אין מחלוקת בין הצדדים, שמשאית השייכת לנתבע 1, חנתה בצד השמאלי של הכביש, לצורך פריקת סחורה, באמצעות מנוף, שהובא למקום בגררה, על ידי רכב מסחרי קטן.
מדובר בכביש דו סטרי, נתיב אחד לכל כוון, כאשר למעשה המשאית של הנתבע 1, חסמה את הנתיב השמאלי ואילו רכב של התובעת נסע בצד ימין של הכביש, בנתיב היחיד לנסיעה.
עדת התביעה טוענת שכאשר חלפה מימינו של הרכב המסחרי שאמור היה לגרור את המנוף, הרגישה גירוד לאורך כל דופן שמאל שלה, כתוצאה מפגיעה של הפינה הימנית הקדמית של רכב נהוג בידי הנתבע 2, אשר יצא ממקום עצירתו מאחורי המשאית, אל הנתיב הימני, בו נסעה עדת התביעה.
הנתבע 2, לא הכחיש כי לפני האירוע הרכב שלו חנה בצד הימני של הכביש, במקום חנייה מוסדר, לאחר סיום עבודת הפריקה, הסיע את הרכב ונכנס ברווח שהיה בין המשאית, לבין המנוף, בצד השמאלי של הכביש למעשה בנתיב לנסיעה בכוון הנגדי, כאשר הוא עומד בין המנוף מאחוריו לבין המשאית מלפניו.
הנתבע טען כי הוא היה בעצירה מלאה, והיד שלו על בלם היד, וטרם התחיל בנסיעה, כאשר הרגיש שרכבה של עדת התביעה, מתגרד על הפינה הקדמית הימנית שלו.
הגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסתה של עדת התביעה, כי המגע בין הפינה הקדמית ימנית ברכב הנתבע לדופן שמאל שלה, נוצרה כתוצאה מתחילת נסיעה של הנתבע 2, בניסיון לעבור מימין למשאית לפניו, וכך הוא חדר לנתיב הנסיעה של עדת התביעה, וגרד את הדופן השמאלית שלה.
1.הנתבע בעצמו מודה כי רוחב רכבו הוא פחות מרוחב המשאית לפחות בחצי מטר, אילו היה הנתבע בעצירה, מאחורי המשאית ובגלל שהמשאית יותר רחבה מרכבו, יכלה עדת התביעה להמשיך בנסיעה בלי לפגוע ברכבו.
2.גם אם אעלה תסריט דמיוני לפיו עדת התביעה סטתה שמאלה, ופגעה בפינה הקדמית ימנית של הנתבע, הרי ללא ספק שחזיתה הייתה פוגעת בפינה האחורית ימנית של המשאית, ודבר זה לא קרה.
3.הנתבע 2 אישר כי לפני התאונה, עברו כמה רכבים בנתיב בו נסעה עדת התביעה, ללא פגיעה. משמע שכשהוא היה בחנייה, הוא היה מרוחק משהו מהנתיב בו נסעו הרכבים, כולל עדת התביעה, ורווח זה נסגר על ידי כך שהוא החל ביציאה ממצב חנייה, אל כוון נתיב הנסיעה של עדת התביעה.
4.במהלך עדותו ובהיסח הדעת, (דבר המצביע על אמירת אמת מצד הנתבע 2) כינה הנתבע 2 את רכבו "הרכב הפוגע".
מכל אלה הגעתי כאמור למסקנה שיש להעדיף את גרסת עדת התביעה, ולקבוע כי התאונה התרחשה עקב כך שרכב הנתבע 2, סטה מהנתיב השמאלי בו עמד, אל הנתיב בו נסעה עדת התביעה.
לא מצאתי שיש בחלקה של עדת התביעה, משום רשלנות תורמת מכוון שהפגיעה ברכבה הינה בדופן שמאל, ולא בפינה הקדמית, ולא בחזית, דבר האומר כי הנתבע 2 החל לצאת ממקום עצירתו בזמן שעדת התביעה הייתה ממש סמוכה אליו.
באשר לנזק, לא הייתה הכחשת נזק מצד הנתבעים, לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת, ולא חקרו את עדת התביעה על פרטי הנזק שבכתב התביעה, נציג הנתבעת 3, רק הסתייג מהתביעה בראש הנזק של עגמת נפש.
על כן התביעה מתקבלת, למעט ראש הנזק של עגמת נפש, ואני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום של 4,582 ₪ (הכוללים עלות תיקון הרכב, ושכ"ט שמאי), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.08.10, תאריך חוות הדעת, אגרת משפט ששולמה, וכן הוצאות משפט בסך של 400 ₪.
בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 יום.
ניתן היום, ד' תשרי תשע"ב, 02 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.