פסק דין
1.ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, על החלטת ועדה רפואית עררים לעניין גמלת ניידות, מיום 22.4.13, הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה – החוק; הוועדה; הסכם הניידות).
2.הוועדה קבעה שהליקוי ממנו סובל המערער אינו נכלל ברשימת הליקויים בהתאם להסכם הניידות.
קודם להחלטת הוועדה, ועדה קודמת מיום 16.12.04, קבעה למערער מוגבלות בניידות לפי סעיף ה – 3 להסכם הניידות (מפרק מדומה בעצם הירך).
3.לטענת המערער, היה על הוועדה לקבוע כי הוא מוגבל בניידות על פי סעיף ו-א-1 לרשימת הליקויים, מאחר שמצאה את הממצאים הבאים לגבי מפרק ירך ימין: אדוקציה °10 בימין ו - °20 בשמאל. הוועדה גם לא קבעה ממצאים לגבי כוויצה כיפופית שהיא אחד התנאים לסעיף ו- א- 1.
בנוסף, ועדות קודמות קבעו למערער מוגבלות בניידות בגין מפרק מדומה ולא ברור מדוע הוועדה לא פעלה כך.
עוד נטען כי היה על הוועדה לקבוע מוגבלות בניידות בגין פגיעה בקרסוליים, לאור הממצאים של נטייה ימינה של כף הרגל וקריסה של כף רגל שמאל.
4.לטענת המשיב, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה. הוועדה בדקה בצורה יסודית את המערער, ציינה כי הוא מתהלך בעזרת מקל הליכה עם צליעה אנטלגית ברגל ימין, ערכה בדיקה אורטופדית בכל המפרקים בגפיים התחתונות וציינה את ממצאיה בפרוטוקול. הוועדה אף הסבירה מדוע, לאור טווחי התנועה, הממצאים אינם ניתנים ליישום. עוד נטען כי למעשה המערער מבקש מהוועדה ליישם סעיף מותאם והדבר אינו אפשרי.
5.על פי החוק, ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הפועלת מכח הסכם הניידות הינו בשאלה משפטית בלבד. בית הדין אינו מפעיל שיקול דעתו במקום שיקול דעתה הרפואי של הוועדה והוא אינו מוסמך לקבוע במקומה דרגות נכות בניידות. רק אם ימצא כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, מוסמך בית הדין להתערב בה.
עוד נקבע כי ההנמקה הנדרשת מועדה רפואית הינה כזו שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא שגם בית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע לה/ 01-129 שריקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 206 (1975)).
6.לאחר שעיינתי בפרוטוקולים שהוגשו ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.
7.בסעיף ו-א-1 לרשימת הליקויים נקבע:
"הגבלה בכושר תנועת מפרק הירך מלווה כוויצה כיפופית (הגבלה באכסטנזיה) העולה על 300 והתנועתיות במפרק הירך (אבוקציה או אדוקציה או רוטציה) הינה פחות מ-200."
על פי ממצאי הוועדה, למערער אין כוויצה כיפופית. יחד עם זאת, הוועדה מצאה ממצא של °10 מצד ימין באדדוקציה במפרק הירך.
8.בדב"ע 01-20/98 המוסד לביטוח לאומי – שלמה ארז, מיום 21.12.98 קבע בית הדין הארצי כי בקביעת המוגבלות בניידות על פי סעיף ו–א-1, הוועדה "רשאית לקבוע דרגת נכות מתואמת אף בהיעדר מימצא של כוויצה כיפופית".
על פני הדברים עולה מפרוטוקול הוועדה שנמצא אצל המערער אחד מהתנאים על פי סעיף ו-א-1 ("תנועתיות במפרק הירך (... אדוקציה...) הינה פחות מ - 200 "). לפיכך, ולאור הנפסק בעניין שלמה ארז שהובא לעיל, יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתשקול האם לאור ממצאיה אין מקום לקבוע דרגת נכות מותאמת, לפי סעיף ו-א-1.
9.בשולי הדברים אציין כי הוועדה ציינה במפורש כי למערער אין כוויצה כיפופית, ולא כפי שהמערער טען בדיון, כי הוועדה לא קבעה ממצא בנושא.
10.לא מצאתי כי יש להורות לוועדה לשוב ולדון בנושא הקרסול, מאחר שעל פי ממצאיה, קרסולי הרגליים נמצאו תקינים.
11.אשר לטענה כי היה על הוועדה לנמק מדוע לא תקבע למערער נכות גם על פי סעיף ה-3, כפי שקבעה ועדה משנת 2004, יש לציין כי על פני הדברים, הנכות על פי סעיף ה-3 נקבעה על יסוד צילום רנטגן מיום 8.6.04 בו נצפה "מצב לאחר קיבוע שבר בפמור ע"י מסמר תוך לישדי עם נעילה. חוסר איחוי מלא של השבר בפמור משמאל". ממצא כאמור לא עמד בפני הוועדה, אשר עיינה בצילום רנטגן עדכני, מיום 26.10.10. יחד עם זאת, מאחר שעניינו של המערער יוחזר לוועדה בעניין אחר ומאחר שהדברים שהובאו לעיל הם מסקנה מהשוואת שני הפרוטוקולים ואינם חלק מהנמקת הוועדה, בשים לב לכך שהמערער נמצא מוגבל בניידות בשיעור של 50% משנת 2004, יש מקום כי הוועדה תנמק במפורט מדוע לא קבעה למערער נכות לפי סעיף ה-3 שנקבע למערער בעבר.
12.סוף דבר – הערעור מתקבל באופן חלקי ועניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים בניידות, אשר תפעל כדלקמן: