ח"נ 5006-09-14 עיריית נצרת עילית נ' עובדיה

לפניי בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, שמקורה במחדלה של המשיבה לסמן נכונה את שטחיה למטרות תשלום חניה באמצעים אלקטרוניים. המחדל הטעה את הנאשם, אשר הפעיל תשלום באמצעות "פנגו" לעיריית נצרת במקום לעיריית נצרת עילית, ולכן נרשם לו דוח בהתאם לסעיף 13א לחוק העזר לנצרת עילית (העמדת רכב וחנייתו) התשס"ה - 2004 (להלן "חוק העזר").

טיעוני הצדדים

בבקשתו הסביר המבקש כי החנה את רכבו ברחוב המלאכה ביום 25.2.14 בשעה 10:05 תוך תשלום החניה במקום באמצעות "פנגו". המבקש הגדיר את מקום החנייה בעיר נצרת וקיבל על כך אישור, כפי שנראה בדוח מערכת "פנגו" המצורף לבקשה. על כן, הופתע לגלות עם חזרתו בשעה 10:36, שהוצמדה לשמשת רכבו הודעת הקנס, שהעתק ממנה צורף לבקשה. בו במקום הסביר לו הפקח כי לו היתה מופעלת מערכת תשלום אלקטרונית לחנייתו, לא ניתן היה להפיק דוח. על כן פנה בכתב למשיבה בבקשה לביטול הדוח, המסבירה ששילם על החניה במועד ביצוע העבירה ורק למען הזהירות ולחלופין ביקש להשפט בגין הדוח, כפי שנראה באסמכתאות המצורפות לבקשה. תחת מענה ענייני לפנייתו, הוגש נגדו כתב האישום מושא תיק זה. בדיעבד הסתבר כי שרות החניה האלקטרוני הופעל בשטחה של עיריית נצרת בעוד שרחוב המלאכה בו חנה נמצא בתחום שיפוטה של המשיבה. נוכח האמור לעיל, לטענת המבקש, אינו אשם משום שלא התעלם מהוראות החוק ולא עבר את העבירה במתכוון אלא מתוך טעות והיסח הדעת בהנתן כי שילם עבור החניה במועד האמור בכתב האישום, אלא שלעיריית נצרת. עוד הוסיף המבקש כי המקור לטעותו נעוץ במחדלן של עיריות נצרת ונצרת עילית, הסמוכות זו לזו ובעלות שם דומה, לסמן באופן ברור את הגבול ביניהן. מחדלה זה של המאשימה גרם להטעייתו. נוכח האמור לעיל, סבור המבקש כי יש לבטל את כתב האישום.

לגרסת המאשימה מדובר בעבירת חניה מסוג אחריות קפידה. כפי שנקבע ברע"פ לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (1), 673 והספרות שם, הרציונל העומד מאחורי סיווג זה של עבירות הינו עידוד האדם לגלות רמת זהירות גבוהה ובכך להבטיח את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים והחשובים בחיי היומיום. עוד הוסיפה המשיבה כי בחוק העזר מפורטת הדרך להסדרת החניה באמצעות מכשירים אלקטרוניים בהתאם להוראות המצויינות על גבי התמרור או השילוט המוצב במקום. על כן, מוטלת על המשתמש במכשיר חניה אלקטרוני החובה להקפיד ולמלא אחר ההוראות, הכוללות בין היתר הכנסת מקום חניה נכון. בחינת התקיימותה של עבירה מסוג אחריות קפידה אינו מותנה בהוכחת כוונה או יסוד נפשי אחר. המסקנה המתבקשת הינה כי שימוש לא נכון במכשיר מביא לידי אי תשלום אגרת החניה לרשות המתאימה ולביצוע העבירה המיוחסת למבקש.

לעניין טענת ההטעיה, השיבה הרשות כי על התמרורים המוצגים בכל רחבי העיר, לרבות על התמרור המוצב ברחוב המלאכה, כתובים באופן מפורש הפרטים להפעלה נכונה של תשלום חניה באמצעים אלקטרונים כולל שם המקום "נצרת עילית" והקוד הרלוונטי, כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות לבקשה. במעשיה אלה עושה הרשות כל שביכולתה על מנת לסייע לציבור החונים להחנות כחוק בתחומה, ורק מחדלו של המבקש, שלא בדק את הוראות התמרור במקום החניה, הביא לביצוע העבירה. מכאן שבהתאם להלכה הפסוקה, כתב האישום אינו עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות או פוגע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן, שכן אין רבב בהתנהגותה של הרשות. על כן, אין הצדקה לביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק ויש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות.

דיון והכרעה

טרם עיגונה של הטענה המקדמית של ההגנה מן הצדק בחוק נקבע בע"פ יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן "פרשת יפת") כי הטענה של הגנה מן הצדק בשלב מקדמי של המשפט תתקבל רק במקרים קיצוניים וחריגים, שבהם קיום ההליך הפלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות. הקריטריון שנקבע בפרשת יפת לבחינת הרשות הוא "התנהגותה הבלתי נסבלת" של הרשות. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (2005), 807 נקבעו שלושה מבחנים ספציפיים לבחינת התנהגותה של הרשות ככזו המצדיקה קבלת טענה של הגנה מן הצדק בשלב המקדמי של ההליך.

העמדת המקרה דנן במבחני הפסיקה דלעיל, לא מעלה התנהגות בלתי הולמת של הרשות, המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטתה לרשום לנאשם את הדוח מושא בקשה זו, בגינו ביקש הנאשם להשפט. נהפוך הוא, המשיבה הניחה לפניי תשתית עובדתית לכאורית לכך שעשתה ככל יכולתה כדי להנחות את ציבור הנהגים, ובכלל זה את המבקש, כיצד להחנות את כלי רכבם בתחומה כחוק, באמצעות הצבת תימרור מנחה.

המבקש הניח לפניי תשתית עובדתית לכאורית, לפיה שילם עבור חניה במועד המצויין בכתב האישום, אך לא למשיבה. אני מאמינה למבקש כי שגה בתום לב, אך הוא לא פעל בהתאם להוראות התימרור והשילוט במקום ומכאן שאף לא בהתאם להוראות חוק. בכך לא עמד המבקש ברמת הזהירות המוגברת הנדרשת לשם המנעותו מביצועה של העבירה מסוג אחריות קפידה, המיוחסת לו בכתב באישום.

על בסיס כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

עם זאת, בהתחשב בכלל הנסיבות ובאיזון כלל האינטרסים, לא מצאתי מקום לחיוב הנאשם בהוצאות.