לפני בקשה לביטול דוח חניה שמספרו 9024142, אשר נרשם לחובת המבקשת ביום 09.04.2001.
לטענת המבקשת, על הדוח חלה התיישנות לאחר שהמשיבה לא נקטה הליך כלשהו במשך 14 שנה. עוד היא טוענת כי הרכב נשוא הדוח, מ.ר 37-021-00 מעולם לא היה בבעלותה, אלא נרשם על שמה מטעמים של משרד התחבורה.
המשיבה צירפה אישור על שליחת הודעת תשלום הקנס מיום 22.1.2002 (נספח א' לתגובת המשיבה) ולכן לטענתה אין התיישנות לעבירה. עוד הוסיפה המשיבה כי במרוצה השנים פעלה באמצעות משלוח דרישות תשלום תקופתיות אשר אחד מהם התקבל ונחתם על ידי מיופה כח של החברה, כך שהמבקשת הייתה מודעת לדוח באופן פוזיטיבי למעלה מ- 6 שנים אך בחרה להתעלם (ראה נספח ג' לתגובת המשיבה). יתרה מזאת, נציג מטעם החברה שוחח עם משרדי הגביה ואף הגיש בקשה, כאשר כלל הטענות נבחנו ונענו אחת לאחת (ראה נספח ד' לתשובת המשיבה). ואשר לטענה כי הרכב אמנם רשום על שם המבקשת, אך אינו שייך לה טענה המשיבה כי שעה שהמבקשת לא פעלה להסבת הדוח על שם הנהג המחזיק ברכב וזאת בתוך המועדים הקבועים בסעיף 225א לחסד"פ, אין לה להלין אלא על עצמה.
דיון והכרעה
בחנתי את הבקשה והתגובה לה ומצאתי כי דין הבקשה להידחות.
המבקשת, בשונה מהמשיבה, לא סיפקה כל ראיה המגבה את הטענה כי מעולם לא קיבלה את דרישות התשלום. נראה כי במצב דברים זה, בו המשיבה שלחה התראות כנדרש לכתובת המעודכנת של המבקשת ואף שמרה תיעוד על כך, וזאת למרות כי מדובר בעבירה משנת 2001, אני קובע כי המשיבה עשתה את המוטל עליה והגבייה נעשתה כחוק.
משקבעתי כי המשיבה פעלה כנדרש, הרי שאין מקום לטעון כי העבירה התיישנה שכן הודעת התשלום הראשונה נשלחה 9 חודשים לאחר שנרשם הדוח.
לציין כי המשיבה ביקשה לפסול אפשרות של שפיטה באיחור זאת בשל הגשת הבקשה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר סביר, אך המבקשת לא עתרה לשפיטה מאוחרת ועל כן איני נדרש לטענה.
אשר לטענה כי הרכב רשום על שמה של המבקשת אך מעולם לא היה שלה, הטענה נטענת בעלמא ללא כל התייחסות נוספת ועל כן היא נדחית על הסף. למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה וזאת לאור סעיף 27ב לפקודת התעבורה.
המבקשת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.