חשן ואח' נ' גואטה ואח'

פסק דין

תביעות הדדיות הנסבות על הוצאת לשון הרע אשר מייחס כל אחד מן הצדדים לצד השני.

לשם הנוחיות יכונה להלן התובע, הוא גם הנתבע שכנגד:"התובע" ואילו הנתבעת , היא גם התובעת שכנגד:"הנתבעת".

לטענת התובע, שהוא נכה בשיעור 100% ומוגבל בניידותו, הוא הגיע ביום 30/4/10 לרחוב שלמה בן יוסף 20 בתל אביב על מנת לערוך קניות במרכול. לשם כך, ביקש התובע להחנות את רכבו בחניית נכים ואולם, זו היתה תפוסה על ידי רכבה של הנתבעת. לטענת התובע, הוא חיכה עד שובה של הנתבעת לרכבה ואז העיר לה על כך שחנתה בחניית נכים. לטענת התובע, תחת התנצלות על התנהלותה זו השיבה לו הנתבעת על הערתו:"חולה נפש מה קרה? בסך הכל יצאתי לשתי דקות"- וזאת, בנוכחות העוברים והשבים. לטענת התובע, הוא תיעד את האירוע במצלמתו ופנה להגשת תלונה במשטרה בדבר. לטענת התובע – כפי שנטען במסגרת כתב התביעה מטעמו- הפרה הנתבעת חובה חקוקה בכך שהחנתה רכבה שלא כדין בחניית נכים ובנוסף, פגעה הנתבעת בשמו הטוב. בנסיבות אלו, לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקו כפועל יוצא מתפיסת חניית הנכים וכן, יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב בסך של 20,000 ₪.

לטענת הנתבעת, היא אינה בטוחה באם אמנם החנתה את רכבה בחניית נכים ולטענתה יתכן שרק בלטה לכיוונה, כך או כך, עשתה זאת מבלי דעת הואיל ובכיוון הנסיעה ממנו הגיע לא ניתן היה לראות את השלט המורה על חניית נכים. לטענת הנתבעת, התובע לא פנה אליה בנועם והעיר לה על חנייתה כאמור אלא הוא פנה אליה באגרסיביות ובברוטליות ועת התנצלה באופן מיידי על טעותה, קרא לה:"אני אראה לך מה זה מצטערת ","בלונדינית מטומטמת". לטענתה, בנוסף חסם התובע את דרכה והחל מצלם אותה ומשכך, הפטירה לעברו כי הוא מתנהג כמו חולה נפש. לטענת הנתבעת, דבריה אלו היו בתגובה להתנהלות התובע וכן, נאמרו בשעה שהיתה בחרדה אמיתית ונוכח הסיטואציה אליה נקלעה. לאור האמור , לטענת הנתבעת – דין תביעתו של התובע להדחות.

יתרה מכך, לטענת הנתבעת- כמפורט במסגרת תביעתה הנגדית, כחודש לאחר האירוע המתואר, פגש בה התובע באקראי בבית קפה ואל מול אנשים אשר נכחו במקום אמר לה :"למחוק את החיוך מפניה כי היא עומדת לקבל תביעה שתמחק לה אותו". לטענתה בנסיבות אלו פגע התובע בשמה הטוב ומשכך, היא תובעת כנגד סך 20,000 ₪ בגין הפגיעה כאמור. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע הטריד את הדייר בדירתה המושכרת ומשכך, יש לחייבו בתשלום בסך 10,000 ₪ בגין כך.

במענה לכתב התביעה שכנגד טען התובע תחילה כי בתביעה שכנגד אין ממש וכל תכליתה להוות משקל נגדי –מלאכותי לתביעתו המוצדקת. זאת ועוד לטענת התובע במסגרת האירוע המתואר קרא בשמה של הנתבעת וזאת, הואיל והסתבר לו כי הם מתגוררים בשכנות ומשכך ביקש לברר האם ניתן להסתדר באשר לאירוע הראשון – ותו לא. בנסיבות אלו, לטענת התובע אין כל בסיס להגשת תביעה בגין הוצאת לשון הרע ומשכך, דין תביעתה הנגדית של הנתבעת להדחות.

בדיונים אשר התקיימו בפני העידו, ביום 2/12/10, התובע וכן- עד מטעמו מר עמי זנה וכן, הנתבעת וביום 19/6/11 – העיד שוב מר עמי זנה. כמו כן, הואיל ושני הצדדים היו מיוצגים בהליך נעתרתי לבקשתם להגשת סיכומים כתובים וכך, עשו הצדדים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים , עדויותיהם והראיות אשר הוצגו על ידי כל אחד מהם , הנני סבורה כי דין התביעות להדחות הדדית ולהלן יפורטו טעמי.

ראשית, הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על כל אחד מן התובעים בתביעתו, החובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנטל החל על כל אחד מן התובעים בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע ואת האחריות המשפטית הנובעת מאותן עובדות. אציין כי ככלל על התובע להוכיח גם נזקו ואולם, במקרה המונח בפני הואיל ומדובר על טענות הנוגעות להוצאת לשון הרע הרי שבמסגרת החוק מוקנית הסמכות לפסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק ומשכך, לא נדרשת בהכרח הוכחתו של נזק הנובע מהוצאת לשון הרע בכפוף להוכחתה.

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"

[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]

  וכן, בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פד"י מט' (4) 221-239:

"..תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות שכפות המאזניים מעוינות.....בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים".

התביעה הראשית

אקדים ואציין כי במסגרת כתב התביעה מטעמו טען התובע לשתי עילות – האחת נובעת מהוצאת לשון הרע והשנייה המבוססת על הפרת החובה החקוקה האוסרת על חנייה במקום חניה של נכה. במסגרת הסיכומים מטעמו - הן הראשיים והן סיכומי התשובה - זנח התובע לחלוטין את העילה השנייה, לא התייחס אליה כלל וטענותיו התמצו בעילה הראשונה- דהיינו בהוצאת הדיבה. בהתאמה- גם סיכומי הנתבעת לא התייחסו לעילה זו אלא לעילה הנוגעת להוצאת הדיבה ותו לא.

התנהלות התובע בסיכומיו מעידה על זניחת טענתו בכל הנוגע להפרת חובה חקוקה ומשכך, אינני נדרשת להכריע בה.

כך, בעא 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום (1967) , כא (1) 673, 676 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי:

"כלל גדול נקוט בידי בית המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה."