חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון

המבקשים, הנתבעים 2 ו-3, עותרים למתן צו איסור פרסום על ההליך הנוכחי, לרבות החלטות שונות שיינתנו במסגרתו, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

הנתבעת 2 היא חברה לניהול תיקי השקעות המנהלת עבור לקוחות תיקי השקעות בסכומים נכבדים. הנתבע 3 הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת 2. התביעה הוגשה בגין נזקים נטענים שנגרמו בעקבות פעולות הנטענות כאסורות, שביצעו הנתבעים, כמנהלי השקעות, בחשבונותיהם.  במסגרת ההליך, הוטלו צווי עיקול , בין היתר, על נכסי הנתבעים 2 ו-3.  צווי העיקול הוסרו, בהסכמת הצדדים, בהחלטתי מיום 17/12/07, במסגרתה ניתן צו איסור פרסום לגבי תוכנה, למעט העובדה שהעיקולים הוסרו במלואם.                                                                                                                     הנתבעים 2 ו-3 טוענים, כי עם הגשת התביעה פורסמו כתבות מגמתיות כנגדם, שגרמו להם לנזק רב, עסקי ואישי. הנתבעים 2 ו-3 מפנים, באופן ספציפי, רק לכתבה שפורסמה לאחר הטלת צווי העיקול, שצורפה לתשובתם לתגובה.

לטענתם, לאחרונה גבר החשש, כי התובע 1 ימשיך בניסיונותיו להפעיל עליהם לחץ, באמצעות פרסומים שליליים בעיתונות הכלכלית, שיפגעו במוניטין שלהם בשוק ההון.

בתגובתם, מתנגדים התובעים לבקשה, ומנמקים את התנגדותם בעיקרון פומביות הדיון.  התובעים טוענים, כי הנתבעים 2 ו-3 לא הוכיחו את התקיימותן של אחת הסיבות המצדיקות איסור פרסום בהליך הנוכחי, וטוענים כי למעשה, קיים אף אינטרס ציבורי בפרסום ההליכים.                                                                                                                                                  

סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע- "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם".                                 

בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה מעוגן עיקרון פומביות הדיון לפיו- "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

האיזון הראוי בין עיקרון פומביות הדיון לבין הרצון לשמור על פרטיותו של בעל דין, נדון בפסק הדין בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני (26/12/07), בו נסקרה פסיקה רבה הרלוונטית לעקרונות אלה (להלן: "פרשת ידיעות אחרונות").

בפרשת ידיעות אחרונות אוזכרה פסיקה לפיה עיקרון פומביות הדיון הוא אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים, ובשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, כמו גם עיקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.  בין היתר, נקבע כי לעיקרון פומביות הדיון יש שני היבטים- ההיבט הראשון הוא ניהול הדיון בדלתיים פתוחות, כך שכל אחד מהציבור רשאי לנכוח בדיון, וההיבט השני הוא היתר לפרסם ברבים את תוכנם של הדיונים כחלק מזכות הציבור לדעת.

אל מול עיקרון פומביות הדיון, נבחן תוכנו והיקפו של עיקרון הפרטיות, ונקבע בין היתר-

"הגדרת היקף התפרשותו של המונח פרטיות אינה קלה, ואף נאמר כי "הגדרה זו הינה קשה ביותר, ואולי אף בלתי אפשרית" (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 856 (1988)). בדין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט משנת 1976, אשר המלצותיה הובילו לחקיקת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) נאמר כי "זהו אחד המונחים המשפטיים שאינו ניתן להגדרה מדויקת, אם כי תחומיו ברורים למדי.  תחומיו של המונח מתפרשים לגבי אותם ענינים של הפרט, אשר על פי מוסכמות חברתיות זכאי הפרט לשמרם לעצמו מבלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו...חוק הגנת הפרטיות אינו מגדיר את היקף התפרשותה של הזכות, אלא מונה שורת מקרים העולים כדי פגיעה בפרטיות. כפי שנפסק: "הפרטיות הוגדרה בחוק (סעיף 2) באופן שאינו 'מכסה' את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי" (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה [פורסם בנבו], 14.5.06).

כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון את מהות הזכות הנפגעת ואת עוצמת הפגיעה בה, ורק אם הפגיעה היא חמורה, יש לשקול האם ראוי לאסור את הפרסום.

עיקרון נוסף שאוזכר בפסק הדין בפרשת ידיעות אחרונות הוא - "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות- רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 584 (2005)...".

בענייננו, הבקשה מבוססת, מבחינה מושגית, על רצון הנתבעים 2 ו-3 למנוע פגיעה בשמם הטוב ובפרטיותם, אלא שבאופן מהותי, כפי שטוענים התובעים בתגובתם, הטעמים הרלוונטיים למהות הבקשה אינם קשורים ישירות לפגיעה אפשרית בפרטיות, אלא לפגיעה אפשרית במוניטין ובאמון הציבור בנתבעים 2 ו-3.

אמנם, פגיעה במוניטין ובשם טוב היא מעין נגזרת של פגיעה בפרטיות, אך היא אינה בהכרח נסוגה מפני עיקרון פומביות הדיון. 

פגיעה מעין זו, אפשרית בכל הליך משפטי שהוא, המתנהל כנגד גופים עסקיים מוכרים יותר או פחות, ולא ניתן לדמות מצב שבו יינתן בגינה צו איסור במסגרתם, שכן משמעות הדבר תהיה שלילה כמעט מוחלטת של עיקרון פומביות הדיון. לפיכך, על מבקש איסור הפרסום להראות כי הפגיעה הצפויה בשמו הטוב היא חמורה וממשית יותר מהפגיעה בעיקרון הפומביות, שהיא מחוייבת המציאות במקרה שבו נמנע פרסום ההליך.

בהעדר ביסוס ממשי לכך בענייננו, אין הצדקה לנהל את ההליך הנוכחי תוך הגבלת עיקרון הפומביות או אפשרות הפירסום.

העובדה שפורסמה בעבר ידיעה עיתונאית בדבר הטלת צו העיקול, ולאחר מכן, הוסכם על איסור פרסום פרטי ביטול העיקול, אינה משליכה על ההיתר העקרוני שבפרסום מכאן ולהבא.

עם זאת, ככל שהנתבעים 2 ו-3 יהיו מודעים לקיומו של פרסום קונקרטי צפוי, שצפויה בעקבותיו פגיעה ממשית בפרטיותם או בשמם הטוב, הם יהיו רשאים להגיש בקשה לצו מניעה (כפי שטוענים התובעים בסעיף ג'4 לתגובתם).

הבקשה הנוכחית נדחית. לא ראיתי ליתן צו להוצאות.