החלטה
1.לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר) מיום 28.2.03, לפיה הורה בית המשפט על שחרור העורר בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא, איסור עיסוק בעסקי מוניות, איסור יציאה מן הארץ והמצאת ערובות כספיות.
2.נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שבעה אישומים שעניינם ביצוע מספר רב עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ועל חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. עבירות אלו, שעניינן השמטת הכנסה מדו"ח, מסירת נתונים כוזבים, מרמה ערמה ותחבולה, סיוע להתחמקות ממס ועוד, בוצעו על פי הנטען, בין השנים 2006-2013. באישום נוסף יוחסה לעורר הדחה בחקירה.
3.על פי הנטען בכתב האישום, נהג העורר לרכוש כלי רכב ולהכשירם לשימוש כמוניות. לשם כך שכר רישיונות להפעלת מונית מבעליהם, דאג להתקנת מונה בכלי הרכב, לבדיקת כלי הרכב, להוצאת רישיון לרכב ולתשלום ביטוחי החובה (שנעשו על שם חברות שונות). במרשמי משרד התחבורה נרשמו כלי הרכב על שם בעלי הרישיונות להפעלת מונית, ולפיכך העורר לא היה רשום במשרד התחבורה כבעל מרבית כלי הרכב שבבעלותו. את המוניות השכיר העורר לנהגי מוניות תמורת תשלום דמי שכירות שבועיים, אולם לא הוציא קבלה או חשבונית בגין דמי השכירות שקיבל. העורר אף לא דיווח לרשויות המס על קבלת מרבית התקבולים, ולא שילם עבורם מס הכנסה או מע"מ. בנוסף, סייע העורר לחלק מנהגי המוניות להתחמק מדיווח על הכנסותיהם כעצמאיים, באמצעות הוצאת תלוש שכר פיקטיבי כנגד סכום חודשי קבוע שגבה מהם. אותו שכר, שכאמור לא שולם בפועל, אף דווח לרשויות המס כהוצאה לשם הפחתה במרמה של הכנסתו החייבת של העורר, ואילו התשלומים שקיבל מן הנהגים, כנגד הוצאת התלושים, לא דווחו כהכנסה. בשיטה זו נמנע העורר מלדווח על הכנסות בסכום של מעל ל-22,000,000 ₪, אשר בגינן לא שילם מס הכנסה ומע"מ, ובנוסף דיווח בכזב על הוצאות תשלום שכר בהיקף של מעל ל-8,000,000 ₪. באופן זה אפשר העורר, כאמור, גם לנהגי המוניות, להם הנפיק תלושי שכר פיקטיביים, להתחמק מדיווחים לרשות המיסים, ומתשלום המס הכרוך בכך. באישום השמיני נטען, כי העורר ביצע עבירה של הדחה בחקירה, בכך שביקש מאחד הנהגים למסור בחקירתו כי הוא עובד שכיר של העורר ומקבל ממנו תלוש שכר, זאת ביודעו שאין הדבר אמת.
4.עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים בשל שתי עילות, עילת המסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. בבקשה נטען כי העורר נעצר לראשונה על ידי חוקרי רשות המיסים ביום 6.3.11. לאחר שנחקר, הודה במיוחס לו והתחייב לשנות את התנהלותו העסקית, שוחרר בערובה. חרף זאת, המשיך לבצע עבירות נוספות, עד שנעצר פעם נוספת ביום 20.2.13. עוד נטען כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר, נסיבות ביצוען, היקפן והמשך ביצוע העבירות לאחר מעצרו הראשון של העורר, מעלה יסוד סביר לחשש כי שחרור העורר יביא להמשך ביצוע העבירות. המשיבה הוסיפה וטענה, על יסוד האישום השמיני, לחשש לשיבוש הליכי משפט וחשש להשפעה על עדים. לענין זה הפנתה המשיבה למזכר שערך חוקר מע"מ, מר אלי אמון, ועל פיו מסר הנהג יעקב שמש כי העורר ביקשו לומר בחקירתו שהוא עובד אצל העורר כשכיר עם תלוש משכורת, זאת על אף שמר שמש משלם לעורר דמי שכירות בגין המונית, ועוד 200 ₪ תמורת הנפקת תלוש שכר פיקטיבי. מר שמש הסכים לסייע במסירת שמות של נהגים העובדים עם העורר באותה שיטה, אך סרב להעיד בעל פה נגד העורר או לערוך עמו עימות.
5.בדיון בית משפט קמא הסכימו הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה, בכל המתייחס לעבירות שבוצעו עד לחקירה בשנת 2011, גם אם נחלקו באשר לגובה הסכומים הרלוונטיים לעבירות המס הנטענות. הצדדים נחלקו באשר להמשך ביצוע העבירות לאחר החקירה. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי העורר אכן המשיך בביצוע העבירות גם לאחר ששוחרר ממעצרו בשנת 2011, זאת בהתבסס על הודעות שנגבו מחלק מן הנהגים. באשר לגובה המס שהועלם קבע בית המשפט, כי המשיבה בחרה בתחשיב המקל עם העורר, וכי אף שלא ניתן לדעת היום בוודאות מהם סכומי המס שהועלמו, די בשלב זה בראיות גולמיות, אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל להוכחת אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, וכי תחשיב המשיבה עומד במבחן זה. לפיכך נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה, הן לעבירות שבוצעו עד לשנת 2011 והן לאלה שבוצעו לאחר מכן. באשר לאישום השמיני, המייחס לעורר הדחה בחקירה, נקבע כי אף אם קיימות ראיות לכאורה, עוצמתן אינה חזקה.
6.באשר לעילות המעצר קבע בית משפט קמא כי קיימת עילת מסוכנות, בשים לב לגובה הסכומים, בשים לב לכך שפעילות העורר איפשרה גם לאחרים לבצע עבירות מס בחסות תלושי השכר שהנפיק, לנוכח הקושי באיתור צי הרכבים של העורר בשל אופי פעילותו, ובשל המשך ביצוע העבירות גם לאחר שנעצר ונחקר. באשר לעילה של שיבוש הליכי משפט והשפעה על העדים נקבע, כי עילות אלו חלשות יותר. אף כי קיימת אפשרות שהעורר ניסה להשפיע על עדים, משנגבו בינתיים ההודעות, פחתה השפעת העורר על מוסרי העדויות.
7.באשר לחלופת המעצר קבע בית משפט קמא כי חרף המשך ביצוע העבירות לאחר חקירתו הראשונה של העורר, אין הכרח במעצרו של העורר וניתן להסתפק בחלופת מעצר, זאת בין היתר בשל הצפי להתמשכות ההליכים. בית המשפט קמא הורה, אפוא, על שחרורו של העורר ממעצרו בכפוף להתחייבות להימנע מכל פעילות בעסקי מוניות והעברת ניהול העסק לאדם אחר, מחוסר עבר פלילי. כדי להקל על הפיקוח, נדרש העורר להמציא פרטים על מצבת כלי הרכב שבבעלותו. בית המשפט הוסיף והורה על מעצר בית מלא של העורר, על איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון, ועל המצאת ערובות כספיות. על החלטה זו נסב הערר.
8.העורר טען בעררו טענות למלוא רוחב היריעה, אולם בדיון מיקד עררו בשניים: עילת המעצר ותנאי השחרור בערובה (בע' 1 לפרוטוקול). באשר לעילת המעצר טען כי בכל המתייחס לביצוע עבירות מס, לא קמה עילת מסוכנות, ולפיכך לא קיימת עילה למעצרו של העורר. באשר לתנאי החלופה טען כי ניתן לצמצם את איסור העיסוק ואת תנאי מעצר הבית. העורר טען כי ניתן להסתפק באיסור עיסוק במערכת ניהול הכספים של העסק, והעברתה לניהולו של אדם אחר, זאת מבלי לאסור עליו לפעול בהיבטים אחרים של העסק, כגון עריכת ביטוחים לכלי הרכב, הזמנת שמאים, טיפול בתיקון כלי הרכב וכיוצא באלה. עוד טען כי ניתן להסתפק במעצר בית חלקי, באופן שהעורר לא יהא רשאי להגיע למשרד העסק, אולם יתאפשר לו להתפלל במסגד, ללוות את ילדיו לבית הספר, לצאת לטיפולים רפואיים ועוד, בפיקוח ערב שיאושר ע"י בית המשפט.
9.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.
10.באשר לעילת המעצר, ברי כי מתקיימת בענייננו עילת המסוכנות. בשורה ארוכה של החלטות קבע בית המשפט העליון כי עבירות בעלות אופי כלכלי, לרבות עבירות מס, עשויות לשמש עילה למעצר עד לתום ההליכים. צוין כי "עבירות מס הן שליחת יד לכיס החברה כולה, לכיס הציבור, ואין הן פחותות במאומה משליחת יד לכיסו ולרכושו של אדם פרטי" (בש"פ 930/05 מדינת ישראל נ' קעדאן, ניתנה ביום 13.2.05, בש"פ 10681/08 מדינת ישראל נ' בן דוד, בס' י"ח להחלטה, ניתנה ביום 19.1.09, בש"פ 5632/00 מציעי נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 21.8.00). בתי המשפט אף הורו על מעצר ממש, מאחורי סורג ובריח, בעבירות ממין אלה (בש"פ 91/97 ג'ובראן נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 15.1.97, בש"פ 2797/04 מדינת ישראל נ' קעדאן, ניתנה ביום 28.3.04, בש"פ 6772/04 מדינת ישראל נ' בונפיל, ניתנה ביום 21.7.04, בש"פ 8082/12 אברהם נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 23.12.12, בש"פ 7561/06 מדינת ישראל נ' אלקיים, ניתנה ביום 25.9.06). בענייננו, ביצע העורר עבירות מס בשיטתיות ובהיקף נרחב, ואף לא נרתע מלשתף גם את נהגי המוניות בפעילותו העבריינית. העורר נעצר בגין אותן העבירות, הודה במעשים ושוחרר בערובה. חרף זאת הפר את האמון שניתן בו ושב וביצע את אותן העבירות ובאותה השיטה. בנסיבות אלה, יש בכך כדי להעלות חשש ממשי כי ישוב לסורו ויסכן את שלום הציבור.
11.באשר לחלופת המעצר. תנאי החלופה שנקבעו, לרבות איסור העיסוק ומעצר הבית, נועדו להשיג את תכלית המעצר ולמנוע המשך ביצוע העבירות. נוכח הפרת תנאי שחרורו של העורר בעבר, קיים חשש כי גם הפעם לא יירתע מהפרת תנאי השחרור. בנסיבות אלה, יש להבטיח ניתוק מלא של העורר מן העסק על כל היבטיו. הדבר נדרש במיוחד מאחר שמדובר בעסק שאינו כולל מערך רישום ודיווח מסודר, היקף המוניות וזהותן ידוע אך בחלקו, וכך גם זהות הנהגים, ולפיכך קיים חשש כי שינויים שייערכו בזהות כלי הרכב או הנהגים יאפשרו המשך ביצוע העבירות. המשך עיסוק של העורר בעסקי המוניות, גם אם חלקי, אף לא יאפשר פיקוח הולם על שמירת תנאי שחרורו. לפיכך, לא מצאתי כי לעת הזאת יש להורות על הקלה בתנאי החלופה. אוסיף כי אפשר שבעתיד תשתנה נקודת האיזון וניתן יהיה להורות על הקלת תנאי מעצר הבית, זאת בחלוף זמן במסגרת בקשה לעיון חוזר, ולאחר שיתחוור כי העורר עומד בתנאי השחרור ללא כל הפרה. בשלב זה, אין בתנאי החלופה המוצעים ע"י העורר כדי ליתן מענה הולם למסוכנותו.
הערר נדחה, אפוא.
ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, במעמד הצדדים.