חסן אבו הדואן נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן ביום 14.12.2016, בע"פ 42483-07-16, על ידי כב' הרכב השופטים: א' פרקש – נשיא; מ' דרורי – סג"נ; ו-ע' שחם. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ), בת"פ 13411-12-12, מיום 31.3.2016, והתקבל חלקית ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים, מיום 14.6.2016.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש. בהחלטתי מיום 16.1.2017, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, עד אשר תוכרע הבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש, ושלושה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, אשר ייחס להם ביצוע עבירות מס. הנאשמים הנוספים אשר נמנו בכתב האישום הם: נדים אבו נג'מה (להלן: הנאשם 1); מוחמד תמימי (להלן: הנאשם 2); וחברת "אלבור נג'מא בע"מ" (להלן: החברה), אשר תחום עיסוקה היה, כביכול, ביצוע עבודות קבלנות ושיפוצים. הנאשם 1 היה בעליה היחיד של החברה, החל מיום 1.5.2005 ועד ליום 24.1.2006 (להלן: תקופה א'), ואילו הנאשם 2 היה בעליה היחיד של החברה, מיום 24.1.2006 ועד לחודש יולי 2008 (להלן: תקופה ב'), ושימש כמנהל פעיל בה. יצוין, כי כתב האישום מונה שלושה אישומים, אך האישום הרלוונטי לעניינו של המבקש הוא האישום השלישי בלבד.

          מעובדות האישום השלישי עולה, כי במהלך התקופה שבין חודש אוגוסט 2005 לחודש יולי 2008 (להלן: תקופה ג'), ביצע המבקש עבודות בנייה ושיפוצים עבור חברת גיא סלנסקי בע"מ, ועבור עסקו הפרטי של מר גיא סלנסקי (להלן: סלנסקי). כמפורט בכתב האישום, לאורך תקופה זו, על מנת להתחמק מתשלום מיסים בגין הכנסות שהתקבלו מעבודות אלה, נמנע המבקש מלהודיע לפקיד השומה על עבודתו ולא נרשם כעוסק במע"מ. כמו כן, יצר המבקש מצג כוזב בפני סלנסקי, כאילו הוא עובד שכיר של החברה, והוציא לו חשבוניות של החברה, כנגד העבודות שביצע עבורו. נטען בכתב האישום, כי המבקש הוציא לסלנסקי, ביחד עם הנאשם 1, שתי חשבוניות של החברה, בסך כולל של 140,400 ₪, וכן הוציא לסלנסקי, ביחד עם הנאשם 2, 27 חשבוניות של החברה, בסך כולל של 1,446,753 ש"ח. נטען, כי בכך התחמק המבקש מתשלום מס על הכנסות בהיקף של 1,587,153 ₪, ומתשלום מע"מ בשיעור של 214,527 ₪. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש קיבל מהחברה תלושי שכר פיקטיביים, על מנת ליצור מצג כוזב, לפיו הוא עובד של החברה.

          בגין המעשים האמורים, הואשם המבקש בביצוע עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (4 עבירות); בכך שלא עשה את המוטל עליו לעניין רישומו, עבירה לפי סעיף 117(א)(4) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ); בהוצאת חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה, שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ (29 עבירות); ובשימוש בכל מרמה או תחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ (29 עבירות).

4. ביום 31.3.2016, נתן בית משפט השלום את הכרעת דינו בעניינו של המבקש, במסגרתה הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית משפט השלום בחן תחילה את השאלה, האם המבקש היה מנהל עבודה שכיר בחברה; או אם הוא ביצע עבודות עבור סלנסקי באופן עצמאי, וסיפק לו חשבוניות של החברה, שלא היה רשאי להוציאן. בית משפט השלום קבע, בהקשר זה, כי ממכלול הראיות עולה, "מעבר לספק", כי המבקש לא היה שכיר בחברה, וכי מעדויות המבקש וסלנסקי מתברר, כי המבקש שימש בעבר כקבלן משנה של סלנסקי, אך בשלב מסוים התעוררו מבחינתו של המבקש בעיות מול רשות המיסים, שבעטיין לא יכול היה להוציא חשבוניות. על כן, משרצו המבקש וסלנסקי להמשיך את ההתקשרות העסקית ביניהם, נדרש המבקש לעבוד תחת עוסק אחר. הדבר שימש, לדעת בית משפט השלום, כמניע "ברור" למבקש לפעול באופן מלאכותי תחת שם החברה, לצורך כיסוי חשבונאי, לשם ביצוע העבודות שעשה עבור סלנסקי. עוד הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי מעדותו של סלנסקי עולה, כי המבקש הוא שעמד איתו בקשר בכל העניינים הכספיים, לרבות בקביעת עלות העבודה, הוצאת חשבוניות וקבלת תשלומים. זאת, בעוד שסלנסקי פגש בנאשם 2 פעמים ספורות בלבד, והדברים האמורים אינם מתיישבים עם היותו של המבקש עובד שכיר בחברה.

          זאת ועוד, בית משפט השלום ציין, כי מעדותו של הנאשם 2 עולה, כי החברה שימשה אותו, את המבקש, ואת הנאשם 1 לצורך כיסוי חשבונאי גרידא, מבלי שהייתה לחברה פעילות עסקית ממשית. לדברי הנאשם 2, המבקש והנאשם 1 רשמו את החברה על שמו, על מנת שהוא יימצא בחזית, ואילו הם יהיו "מאחורי הקלעים". בהקשר כך, קבע בית משפט השלום, כי בסיסה של עדותו של הנאשם 2 הוא אמת וכי העדות מתיישבת עם ראיות חיצוניות רבות. כמו כן, הטעים בית משפט השלום, כי בגרסאותיו של המבקש נמצאו סתירות ושקרים רבים, וכי להתרשמותו, המבקש ניסה להרחיק עצמו מהפן החשבונאי שבפעילותה של החברה, ולהציג עצמו כעובד כפיים פשוט "ודל הבנה", בעוד שמדובר באדם נבון, מתוחכם ומהיר לשון. לאור הדברים האמורים, קבע בית משפט השלום, כי לא ניתן לתת כל משקל לגרסתו של המבקש.

5. ביום 14.6.2016, גזר בית משפט השלום את דינם של המבקש ושל יתר הנאשמים. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם בגין האישום השלישי, בו הורשע המבקש, ציין בית משפט השלום, כי עבירות המס בוצעו במשך כשלוש שנים, במהלכן פעל המבקש בתחכום, לשם השגת החשבוניות. אגב כך, ניצל המבקש באופן ציני ומחושב את דלותו וחולשתו של הנאשם 2, וכן נעזר בנאשם 1, על מנת להסתיר את חבות המס שלו מעיני הרשויות. בשים לב לחומרתן של עבירות המס, ולשיקולי הענישה הכלליים ביחס אליהן, ולאור נסיבותיו של המקרה, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה הראוי בגין האישום השלישי, שהוא האישום הרלוונטי למבקש, ינוע בין 10 ל-36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בצירוף עונשים נלווים.