חסדייה נ' קיבוץ רגבים

החלטה

(בבקשה שנייה לצו מניעה זמני)

תחילתו של ההליך בבקשה (קודמת) לצו מניעה זמני שהוגשה בטרם הגשת התביעה ובסמוך לאחר הגשתה הוגשה התביעה העיקרית שהיא תביעה כספית על סך 350,000 ₪.

המבקש הינו המנהל והבעלים של עסק בשם "חסדייה ניהול מרכזי ספורט" שעיסוקו הפעלת בריכות שחייה.

המשיב מחזיק בשטחו בריכת שחייה בתוך מתחם מסודר שכולל גם בריכת ילדים, מזנון, מקלחות ושירותים, מדשאות וחנייה.

ביום 4/1/2008 נחתם הסכם הפעלה בין הצדדים, לפיו נקבע כי המבקש יפעיל את המתחם לחמש עונות רחצה רצופות בין השנים 2008 עד 20102. בסוף שנת 2008, נערכה ביום 3/12/2008 פגישה נוספת בין הצדדים ובמהלכה סוכם כי במידה והקיבוץ יהא שבע רצון מתפקודו של המבקש, תינתן לו זכות סירוב ראשונית להפעלת המתחם לאחר תום תקופת ההסכם למשך שנה נוספת באותם תנאי הפעלה.

לטענת המבקש, בחודש 10/2012 בתום סיום עונת הרחצה הוא פנה לנציגי הקיבוץ על מנת לממש את זכותו להפעלת המתחם לעונה נוספת, אולם הם נהגו בסחבת ורק בחודש 3/2013 הפנו אותו למנהל הקהילה בקיבוץ על מנת להגיע להסכמות.

ביום 2/5/13 התקיימה פגישה בין המבקש להנהלת הקיבוץ, ובה סוכם במכתב שרשם נציג המשיב טל יפת מהו הציוד אותו רשאי המבקש להוציא ובין היתר "מבנה מגורים" (מרפאה) ששימש את המבקש למגורים מאז בנייתו בשנת 2001 ועד לסיום ההתקשרות בחודש 4/2013. וכפי שצוין באותו מסמך שנרשם, התבקש המבקש להוציא את הציוד תוך 14 יום.

באותו מסמך, אף ביקש המשיב מהמבקש לנקוב בסכום כספי "לא גדול" בתור פיצוי "על מנת לשפר את ההרגשה ולאות הערכה על השנים שעברו".

בהמשך, התחיל המבקש בהכנות לקראת העברת המבנה האמור מהקיבוץ לכפר פורדיס שם הוא מתגורר. לצורך כך, הוא תיאם הגעת מנוף להעברת ציוד כבד ותיאם את הגעתו ליום 25/6/13. יום לפני, קרי ביום 24/6/13 הגיע המבקש לשטח המתחם ונפגש עם מנהל התחזוקה של הקיבוץ ועדכן אותו כי הוא בא לעשות הכנות אחרונות לניתוק המבנה וכי למחרת היום יגיע המנוף להעברתו וזה האחרון הביע את הסכמתו בפני אנשים נוספים מהקיבוץ.

לטענת המבקש, ביום 25/6/13 בסביבות השעה 14:00 הגיע למתחם מנוף ציוד כבד כמתוכנן. המבקש ועובד הנוסף שלו אף נכחו במקום, ואולם אז פנה מנהל התחזוקה של הקיבוץ למנהל צוות המנוף ואמר לו כי המבקש הגיע על מנת לגנוב את המבנה. לאחר מכן התברר כי גם מנהל הקהילה בקיבוץ טל יפת התקשר למשרדי מנופי אבי והודיע להם כי המבקש רוצה לגנוב את המבנה וכי עליהם להתרחק מהמקום. כתוצאה מכך, סירב מפעיל המנוף להעביר את המבנה והמבקש נאלץ להזמין למקום ניידת משטרה. בסופו של דבר, אותה השוטרים עזבו מבלי להתערב והפנו את המבקש לבית-המשפט.

בנוסף, נטען כי המבקש אף ביצע עבודות הכשרה ביישובו פורידייס להנחת המבנה לאחר העברתו.

לטענת המבקש, המבנה הוקם מכספו ללא סיוע מהקיבוץ ונבנה על ידו בסיוע בני משפחתו שעוסקים בעבודות בנייה.

לפיכך עתר המבקש לצו זמני שיאפשר לו את הוצאת המבנה משטח הקיבוץ.

ביום 30/6/13 נקבע כי אין הצדקה למתן צו זמני במעמד צד אחד והבקשה (הקודמת) תידון במעמד הצדדים.

בסמוך לפני הדיון הוגשה תגובת המשיב ולפיה, לשיטתו של המשיב, ההסכמה מיום 2.5.13 בוטלה עוד באותו יום, ובנוסף נטען כי המבקש הפר את כל ההסכמות עימו, המסמך מיום.13 הופר על ידו, בוטל, פקע ובכל מקרה לשיטת המשיב אין למבקש כיום כל זכות במבנה, שהוא חלק ממקרעי הקיבוץ בהיותו בבחינת "מחובר".

בדיון הצבעתי בפני המבקש על העובדה שהתביעה היא תביעה כספית, הסעד המבוקש הוא סעד למסירת חפץ, כך שהסעד הזמני אינו בא לשרת את הסעד העיקרי בתביעה, וזוהי כשלעצמה סיבה טובה לא לתת את הסעד המבוקש.

ב"כ המבקש טען שביכולתו לתקן את כתב התביעה כך שהתביעה תהיה הן לסעד הכספי והן למסירת החפץ (המבנה), ששוויו גדול ולא נכלל בסכום הכספי של התביעה, ואף לשלם את האגרה הנדרשת כתוצאה מכך.

בהחלטה שנתתי ביום 9.7.13 קבעתי כי גם אם כתב התביעה היה כולל מלכתחילה את הסעד של מסירת המבנה, לא היה מקום לתת אותו, כי אז היה נוצר מצב שהסעד הזמני של מסירת המבנה חופף לסעד המבני של מסירת המבנה ומייתר את הדיון באותו סעד מבוקש.

קבעתי שאני מוכן להניח שסיכויי המבקש בתביעה הכספית שהגיש סבירים, ואולי אפילו טובים, אבל מאזן הנוחיות אינו נוטה לטובתו, ש נכון שכרגע הוא אינו יכול לגור במבנה, אבל הוא לא גר בו מזה זמן, בערך כחודשיים.