החלטה
1.בפני בקשה להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית.
2.התביעה בתיק הנדון עניינה במשיבה אשר הועסקה, על פי הטענה, על ידי המבקשים בשיווק תבלינים באזור הצפון. התביעה הוגשה כאמור לבית הדין האזורי בנצרת, ולטענת המבקשים, יש להורות על העברת התיק אל בית הדין האזורי בבאר-שבע, וזאת נוכח העדר חוסר סמכות מקומית.
3.את בקשתם תומכים המבקשים בשני נימוקים: הנימוק הראשון הינו כי המשיבה חתומה על הסכם עבודה הקובע, בין היתר, סמכות שיפוט בלעדית בכל הנוגע ליחסי העבודה לבית הדין האזורי בבאר שבע. הנימוק השני הינו כי מקום מושבה של מבקשת 1, עמה חתמה המשיבה על הסכם העבודה האמור, הינו בבאר שבע.
4.בתגובה, טוענת המשיבה כי כלל לא חתמה על הסכם להעברת מקום השיפוט לבאר שבע וכי בכל מקרה הסכם זה משולל כל תוקף שכן לא ניתן להתנות על סמכותו המקומית של בית הדין לעבודה. כמו כן, טוענת המשיבה כי מקום ביצוע עבודתה היה כולו באזור הצפון, וגם בשל סיבה זו יש לקבוע את סמכותו המקומית של בית הדין האזורי בנצרת לדון בתיק.
5.לבקשת המבקשים ולתגובת המשיבה צורפו תצהירים מטעם הצדדים.
6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם, דעתי היא כי יש לדחות את הבקשה, מן הנימוקים הבאים:
לעניין מקום מושבה של המעבידה
7.בתקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נקבע כי מקום השיפוט הוא "בתובענה כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק - בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".
8.לאחרונה, חזר בית הדין הארצי והתייחס לשאלת הסמכות המקומית של בתי הדין האזוריים ביחס לתקנה 3(א)(1) האמורה (בר"ע 36623-11-13 דב מרכוס נ' סולאר פרופיט ישראל בע"מ, מיום 4.2.14). בית הדין הארצי התייחס שם לפסיקתו הקודמת בעניין נמיקוב (ע"ע (ארצי) 143/09 אנטון נמיקוב- רשת בטחון (1993) בע"מ (24.3.09)) שם נפסק כי –
"בתקנה זו ישנה אבחנה ברורה בין המונחים 'מקום עבודה' ו'מקום ביצוע העבודה'. אלה שני מונחים שונים (דב"ע נה/106 – 3 שילוח חברה לביטוח בע"מ – יוסף אנייס, פד"ע כ"ח 237).מקום ביצוע העבודה הוא המקום שבו בוצעה העבודה בפועל. לעומת זה, המונח מקום עבודה ניתן להתפרש לפי הקשר הדברים והתכלית אותה הוא בא לשרת, לרבות הכוונה להקל על העובד התובע בבחירת מקום השיפוט הנוח לו (דב"ע לג/23 – 3 וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ – דוד אטיאס, פד"ע ד' 421, 423 בסעיף 5; דב"ע נא/108 – 3 ישעיהו פוקס – אלסינט בע"מ, פד"ע כג 300, 302)".
עוד נפסק בעניין נמיקוב כי -
"את המונח 'מקום עבודה' ניתן לפרש גם כמרכז מפעלו של המעביד, או במקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק .. פרשנות זו אין בה שינוי פסיקה קיימת, היא תואמת את לשון הכתוב על פי פשוטו, והיא מבהירה את ההבדל בין מקום העבודה למקום ביצוע העבודה - שני מונחים המצויים בתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין.
...
.... על פי לשון תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין, לעובד יש זכות הבחירה להגיש את התביעה כנגד מעסיקו הן "במקום העבודה" והן במקום ביצוע העבודה, ואם בחר העובד להגיש את התביעה במקום העבודה, הסמכות המקומית במקרה זה היא אכן לבית הדין האזורי בתל אביב.
9.בענייננו, המבקשים כלל לא התייחסו בבקשתם, או בתצהיר שצורף לה, למקום ביצוע עבודתה של המשיבה. לטענת המשיבה בתצהירה, מקום ביצוע עבודתה היה באזור הצפון. על כן, בהתאם לפסיקה האמורה, רשאית היתה המשיבה לבחור להגיש את תביעתה לבית הדין האזורי בנצרת, ומעשתה כן, קמה לבית הדין האזורי בנצרת סמכות לדון בתביעתה.
התניית הצדדים על מקום השיפוט
10.הוסיפו וטענו המבקשים כי המשיבה חתמה על הסכם עבודה הכולל הסכמה לסמכות השיפוט של בית הדין לעבודה. לבקשתם, צירפו המבקשים את הסכם העבודה האמור, אך מעיון בו עולה כי לא ברור מתי ובאילו נסיבות חתמה עליו המשיבה, ועד כמה היתה היא מודעת למשמעות ההתנייה האמורה.
11.מעבר לכך, הלכה פסוקה היא כי בכל הנוגע לסמכותו המקומית של בית הדין האזורי לעבודה, אין הצדדים רשאים להתנות על הקבוע בתקנות ((המד (ארצי) 24898-06-12 חכם בסול נ' בונה רינה - בניה ופיתוח (2000) בע"מ, מיום 8.7.12).
12.משכך, נדחית גם טענתם של המבקשים בהקשר זה.