חן אסתר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

פסק דין

מבוא, רקע עובדתי וטענות הצדדים

שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. התובעת בשתי התביעות קבלה הלוואות מהבנק שהוא הנתבע בשתי התביעות, והלוואות אלה עומדות במוקד הדיון.

הסעדים המבוקשים בתביעה שתיק אז. 5337/04 (להלן "התביעה הראשונה"), כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן שהוגש בשנת 2006, הם כולם סעדים הצהרתיים, כדלהלן: הצהרה בדבר בטלות סעיפים מסוימים בחוזי ההלוואה שבין הצדדים מחמת היותם תנאים מקפחים בחוזה אחיד; הצהרה כאמור לעניינם של סעיפים מסוימים אחרים באותם חוזים מחמת היותם הסדרים כובלים; הצהרה בדבר בטלות שתי קבוצות הסעיפים שלעיל מחמת היותם "בלתי סבירים" ונוגדים את תקנת הציבור; הצהרה לפיה המו"מ בין הצדדים לקראת כריתת חוזי ההלוואה שביניהם נוהל על ידי הבנק בחוסר תום לב; הצהרה לפיה הבנק לא קיים את החוזים בתום לב ובדרך מקובלת; הצהרה לפיה הבנק הנתבע העמיד שלא כדין לפירעון מיידי את כל ההלוואה הראשונה (כהגדרתה להלן); הצהרה כי אין כל חוב "בר קיימא" של התובעת כלפי הבנק בגין ההלוואה השניה וכי אין הבנק רשאי לנקוט בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון על הדירה (כהגדרתה להלן); והצהרה כי התובעת שילמה לבנק סכום של 180,000 ₪ נכון ליום 1/3/06 ביתר על חובה הנכון לבנק באותו מועד וכי על הבנק להשיב לה סכום זה, משוערך כדין. לחלופין מבוקשת הצהרה כי התובעת היא דיירת מוגנת בדירה (לעניין סעד זה יש לומר שניסוחו מוטעה: הניסוח הנכון הוא כי מבוקשת הצהרה על כך שאם תמומש הדירה על ידי הבנק, יהיה המימוש כפוף לזכותה של התובעת לדיירות מוגנת בה וכי אין תוקף לויתור הנחזה של התובעת על זכות זו). ראשיתה של התביעה הראשונה בבקשה בדרך של המרצת פתיחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב והועברה לדיון בבית משפט זה ולאחר מכן גם תוקנה כאמור לעיל. בהמשך הדברים אדרש גם להתפתחויות שהתרחשו טרם שההליך הועבר לבית משפט זה, ולהשלכותיהן של התפתחויות אלו על טענות הצדדים ועל התוצאה. הסעדים המבוקשים בתיק אז. 2415/08 (להלן "התביעה השניה") הם: הצהרה כי התובעת משלמת את החזרי "הלוואת המשכנתא" ו"עומדת בהסכמות אשר הגיעה עם הנתבע" (כך במקור) כאמור בכתב התביעה; והצהרה כי כל עוד תעמוד התובעת בתשלומי המשכנתא אין לפנותה מהדירה כהגדרתה להלן.

הבנק הכחיש את כל טענות התובעת וטען כי לא נפל כל פגם בהתנהלותו לאורך כל התקופה הרלבנטית. הבנק העלה גם שורה ארוכה של טענות מקדמיות, וזאת בנוסף לטענותיו לגופו של עניין.

כבר בשלב זה הכרחי לומר כי הסעדים המבוקשים בתביעה השניה (שהוגשה בשנת 2008) סותרים חזיתית לפחות שניים מהסעדים המבוקשים בתביעה בראשונה (שתוקנה לאחרונה בשנת 2006). כך, התביעה הראשונה מבוססת בעיקרה על הטענה כי התובעת לא רק שאינה חייבת עוד דבר לבנק (כבר בשנת 2006), אלא שהיא אף עומדת ביתרת זכות גבוהה כלפי הבנק והיא דורשת מהבנק לשלם לה את סכומה של יתרת זכות נטענת זו. לעומתה, המשמעות של התביעה השניה היא כי התובעת אינה טוענת עוד ליתרת זכות שלה כלפי הבנק אלא מודה בקיום חוב, אולם לטענתה היא עומדת בתשלומי הפירעון של אותו חוב כסדרם. בנוסף, בתביעה הראשונה נטען כי אין תוקף לויתור שלה על זכותה לדיירות מוגנת בדירה במקרה שימומש השעבוד של זכויותיה בה על ידי הבנק ומבוקש סעד הצהרתי כי אלו הם פני הדברים; אולם בתביעה השניה מבוקשת הצהרה כי אין לפנות את התובעת מהדירה כל עוד היא מוסיפה לעמוד בתשלומי הפירעון של חובה (נכון יותר להגדיר סעד זה כצו מניעה קבוע ולא כסעד הצהרתי), כלומר – היא מודה שאם אינה עומדת בתשלומים אלה (או אם תחדל מלעמוד בהם בעתיד) זכאי הבנק לפנותה מהדירה. מכאן שהיא עצמה מודה בתביעה השניה שיש תוקף לויתור שלה על הזכות לדיירות מוגנת במקרה של מימוש השעבוד על זכויותיה בדירה, שאם לא כן לא היה כל צורך בסעד של ההצהרה כי אין לפנותה מהדירה כל עוד היא עומדת בתשלומים. ודוק: סעד אחרון זה המבוקש בתביעה השניה אינו מוגדר כחלופי לסעד המבוקש בתביעה הראשונה לעניין הדיירות המוגנת. את שתי הסתירות המהותיות, ואף הקריטיות, שתוארו לעיל בין הסעדים המבוקשים בתביעה הראשונה לאלה המבוקשים בתביעה השניה אין התובעת טורחת לנסות ולהסביר בשום מקום, לרבות בסיכומיה (בהם אף זנחה כליל, כך נראה, את הסעדים המבוקשים בתביעה השניה).

הבלבול המתואר לעיל, והניסיון שנעשה מטעמה של התובעת לטעון דבר והיפוכו לרבות במישור התוצאה האופרטיבית (הסעדים), אינם מקרה או תקלה, והם מאפיינים את דרך הילוכה של התובעת בהליך זה.

התובעת נטלה בשני מועדים שונים, בשנת 1994 ובשנת 1996, מהבנק ששמו מלמד על עיסוקו – בנק העוסק במתן הלוואות מובטחות במשכנתא – הלוואות, שלהבטחת פירעונן שועבדו זכויות התובעת בדירת מגורים שרכשה (להלן "הדירה"), תוך התחייבות לרשום משכנתא על הדירה לכשהזכויות בה תירשמנה על שם התובעת. התובעת טוענת כי ההלוואה הראשונה נפרעה כסדרה (טענה שכפי שנראה בהמשך היא עצמה הודתה במהלך עדותה כי למצער אינה מדויקת), אולם בשלב מסוים לא עמדה התובעת בתשלום החזרי ההלוואה השניה כפי שנדרשה לשלמם על ידי הבנק. לטענת התובעת, הבנק הנתבע העמיד לפירעון מיידי את שתי ההלוואות. לתובעת טענות רבות לעניין תוקפם של סעיפים שונים בחוזים שבינה לבין הבנק ושל פעולות שהבנק ביצע בעקבות חוזים אלה ובגדרם.

כעניין שבעובדה, אין מדובר בשתי הלוואות אלא בשלוש הלוואות. בשנת 1994 ביקשה התובעת, וקיבלה, שתי הלוואות שניתנו לה במעמד אחד: הלוואה אחת מתוקף זכאות לפי כללי משרד הבינוי והשיכון, והלוואה נוספת מכספי הבנק. התובעת, כמו גם המומחה מטעמה, מתייחסים לשתי הלוואות אלה יחד במילים "ההלוואה הראשונה" (אף שמומחה התובעת ראה בה בשלב מסוים שלוש הלוואות ולא שתיים). הלוואה נוספת ניתנה לתובעת בשנת 1996 והיא מכונה "ההלוואה השניה", או "הלוואת הבוליט" או "הלוואת הבלון". להבדיל משתי ההלוואות הכלולות ב"הלוואה הראשונה" שבהן ההחזר החודשי כולל קרן וריבית על פי הנוסחה המוכרת כ"לוח שפיצר", ההלוואה שניתנה בשנת 1996 היתה "הלוואת בלון" או "הלוואות בוליט". מדובר בהלוואה שבה התשלום החודשי כולל רק את הריבית, והקרן נפרעת במלואה בתום תקופת ההלוואה (שהיתה אמורה להסתיים בחודש מרץ 2000). הלוואות כאלה ניתנות פעמים רבות כהלוואות "גישור" למי שעתידים לקבל סכום כסף מפדיון או פירעון של תוכנית חסכון, פיקדון, קרן השתלמות, קופת גמל וכיו"ב. עם זאת, אין בדין או בהוראות נוהל בנקאי תקין של הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל הגבלה, לפיה אין לתת הלוואה מסוג זה במקרים בהם אין בידי הלווה להצביע על מקור מוכח וקונקרטי לפירעון הקרן במלואה בתום התקופה שהבנק יכול לוודא את קיומו ואת ערכו. התובעת ביקשה קיבלה הלוואה זו שלא כנגד פדיון של כספים מוגדרים המופקדים בבנק או במוסד כספי אחר.

הצדדים הגיעו במשך השנים להסדרים שונים, שיתוארו בהמשך פסק הדין, אולם בסופו של דבר הסכסוך נותר קיים ומחייב הכרעה.

סיכומי הצדדים, ובמיוחד אלו של התובעת, התאפיינו בערפול ובחזרתיות על טיעונים בעלמא מבלי לקשרם כראוי לנתונים קונקרטיים ולראיות הרלבנטיות. תופעה נוספת הקשורה באופן הדוק לאמור לעיל היא כי התביעה כולה, כולל סיכומי התובעת (שניסוחם וסגנונם מעוררים את הרושם הברור כי נכתבו על ידי הוניגבוים עצמו), מבוססים על חוות הדעת של מומחה התובעת, מר מאיר הוניגבוים (להלן "הוניגבוים" או "מומחה התובעת"). גם סיכומי הבנק אינם ממצים את הדיון בכל הטענות הצריכות הכרעה, ודומה שכותביהם התרכזו יותר בויכוח (וליתר דיוק בהתנצחות) עם הוניגבוים עצמו מאשר בטיעון ענייני לגופן של טענות התובעת. כל אלה הקשו מאד על כתיבת פסק הדין.

מומחה התובעת – הערות כלליות

הוניגבוים הגיש שורה שלמה של חוות דעת בהליך זה, רובן בנות מאות עמודים, אשר היו ערוכות באופן שלא רק שאינו מאפשר לקורא (לרבות לח"מ) להבין מה בדיוק נטען ומה הביטוי הכספי של כל אחת מהטענות השונות, אלא גם הביא לכך שאפילו הוניגבוים עצמו לא הצליח לכמת, בעדותו, את הטענות השונות שהעלה בכתב לסכומים קונקרטיים שהוא יכול להסביר כיצד חושב כל אחד מהם ומדוע אותו סכום הוא בגדר ביטוי כספי נכון ומדויק של כל טענה שהועלתה בחוות הדעת (ראו עמ' 32 ש' 5 עד עמ' 39 ש' 10, ומייד בעקבות זאת – החלטה בעמ' 39 - 40). לעניין זה עוד אשוב. בנוסף לאמור לעיל, עשה לו המומחה הוניגבוים כמה דפוסים עקביים בתיק זה: הראשון הוא להחליט מהם התנאים ה"ראויים" של החוזים שבין הצדדים, ולבסס את טיעוניו על תנאים אלה ולא על התנאים כפי שנקבעו בחוזים שבין הצדדים. כך, החליט הוניגבוים כי שיעור ריבית הפיגורים "צריך להיות" 3.5% מעבר לריבית הפריים של הבנק ולא יותר מכך. הוא לא ראה קושי בכך שבחוזים נקבע שריבית הפיגורים תהיה בשיעור המרבי הנוהג בבנק בעת הפיגור. כל אימת שמומחה התובעת נתקל בהוראה חוזית שאינה תואמת את מה שלטעמו "צריך" או "נכון" שיהיה, הוא פשוט טוען שעסקינן בתנאים מקפחים בחוזה אחיד ועל כן יש לבטלם. הוא עשה כן לא רק לגבי תניות משפטיות, אלא גם כאשר מדובר בתניות בעלות אופי כלכלי מובהק כגון שיעור ריבית הפיגורים. דפוס נוסף המאפיין את הוניגבוים, הן בחוות הדעת שכתב והן בעדותו, הוא "התאמת" העובדות (שהוא כמובן אינו יודע אותן מידיעתו האישית ולכן אינו כשיר להעיד עליהן) לטענותיו ולתוצאה שהוא חותר אליה, ועניין זה יפורט בהמשך. דפוס שלישי המאפיין אותו ובא אף הוא לביטוי נרחב הן בכתובים שהוגשו על ידו והן בעדותו בעל פה ובהתנהלותו במשך הדיון כולו, היה מעורבות חריגה מצד המומחה, שכמותה לא זכורה לי בכל חמש-עשרה שנותי על כס המשפט, בניהול ההליך כולו, וריבוי של טענות משפטיות מובהקות שמצא לנכון לכלול בחוות הדעת שהגיש ובעדותו. מובן שעניין אחרון זה אינו כדין. אין מביאים עדות מומחה לדין מקום שהדין החל על ההליך הוא הדין הישראלי. בנוסף, הוניגבוים כלל אינו מומחה לדין ואינו בעל השכלה משפטית.

הוניגבוים מרבה להסתמך על "מחקר", "סטטיסטיקה", וכיוצא באלה מונחים עמומים שאין לדעת מה עומד מאחוריהם מעבר לרצון לנגח את הבנקים, ואין לדעת מה תוקפם. כך גם הוא מנסה בעקביות לנקוט לשון רבים ולהיתלות באילנות גבוהים כמו מנכ"ל משרד האוצר לשעבר פרופ' סדן ואחרים, ללא הוכחה לאמיתות דבריו ומה שחשוב יותר – ללא כל אבחנה בין רצוי או ראוי לדעת אנשים מסוימים שיתכן ויש בהם גם דמויות נכבדות וחשובות, לבין הדין המצוי והחל. בחלק מהמקרים גם טוען הוניגבוים כי פרקטיקות מסוימות הנוהגות בבנקאות בישראל אינן נוהגות בבנקים בארצות הברית מאז הופקו שם לקחי "השפל הגדול" ששרר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בארצות הברית, ובהמשך הוא טוען כי ראוי שהנורמות שלטענתו חלות בארצות הברית תאומצנה בישראל כדין מחייב. בכל הכבוד, ישראל אינה חלק מארצות הברית, והנורמות הנוהגות שם אינן מחייבות כאן (מה-גם שלא הוכח כלל מהו באמת הדין בארה"ב, והוניגבוים בודאי אינו כשיר להיות האדם שבאמצעותו יוכח הדין החל בארה"ב ולו משום שאינו מומחה לדין האמריקאי ואין לו הכשרה או השכלה מוכחים לגבי תחום הבנקאות והמימון בארה"ב); אלא שלא ניתן להתעלם בכל מקרה מהאבסורד שבהצגת הבנקאות האמריקאית כדוגמה ומודל לחיקוי בכלל ובתחום ניהול סיכוני אשראי בפרט, הן מנקודת הראות של הסיכון ליציבות הבנק המלווה והן מנקודת הראות של הסיכונים ללווים. שתי נקודות ראות אלו מתמזגות בסופו של דבר: אם לווים רבים ייטלו על עצמם בעת קבלת האשראי סיכונים שלא יוכלו לעמוד בהם, תהיה ביום פקודה יציבות הבנק עצמו בסכנה חמורה, וכך גם כספי המפקידים. מכל מקום העובדות הן שאנו מצויים כיום כמה שנים לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארצות הברית, משבר שהחל – כידוע – בשוק האשראי בכלל והמשכנתאות לנדל"ן למגורים בפרט. במהלך המשבר קרסו עשרות, אם לא למעלה מכך, בנקים בארצות הברית בעוד רבים אחרים נזקקים ל"חילוץ" בסכומי עתק מכספי משלם המיסים. במהלך אותו משבר גם נאלצו בנקים בארה"ב לממש (בדרך כלל בהפסדים ניכרים) כמות עצומה של בטוחות שקיבלו מלווים שלא הצליחו לעמוד בהחזרי ההלוואות. הדברים הללו הם בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה. כל זאת קרה דווקא באותה בנקאות אמריקאית שהוניגבוים מציג באופן עקבי כמודל לחיקוי, כאשר הוא פשוט מתעלם מהמשבר בארה"ב כאילו לא אירע מעולם. באותה נשימה הוא מתעלם גם מכך שבאותה תקופה עצמה הבנקאות בישראל עמדה היטב בסערה הפיננסית: אף אחד מהבנקים בישראל לא הגיע לכלל חדלות פירעון (או למצב בו ללא סיוע כספי ניכר מהממשלה יגיע לכלל חדלות פירעון), וגם לא ידוע על גל חריג של מימושי משכנתאות. במבחן התוצאה ניתן, אם כן, לומר שהצגת הבנקאות האמריקאית כמודל לאחריות של מלווים בכלל ומלווים לרכישת בתי מגורים בפרט, מודל הראוי לחיקוי על ידי הבנקאות הישראלית ואף ראוי לאכיפה על הבנקים בישראל, היא מהלך שנתפש כיום כאבסורד.

חרף ניסיונותיו של הוניגבוים ליצור רושם אחר, העובדות הן שנכון להיום לא היה בידיו ולו פסק-דין אחד שבו אומצה חוות דעתו, כולה או חלקה, על ידי בית משפט כלשהו במדינת ישראל. לעומת זאת, הובאו בפניי כמה וכמה פסקי דין שבכולם לא רק שטענותיו נדחו, אלא שגם נמתחה עליו ביקורת שאינה מן הקלות בלשון המעטה: ת. אז (שלום ת"א) 16151/92 בנק המזרחי נ' הוניגבוים ואח' (שבו נדחו טענות זהות לחלק גדול מהטענות שהועלו בענייננו); ת. אז. (שלום ת"א) 33046/01 בנק לאומי למשכנתאות נ' כהן סקאלי אברהם ואח'; ת. אז. (הרצליה) 367/02 בנק לאומי למשכנתאות נ' אשר חנן ואח'; ת. אז. (מחוזי ת"א) 2103/99 לבל נ' בנק לאומי למשכנתאות (ניתן ביום 9/8/09), שבו גם נדונו ונדחו טענות רבות הזהות לטענות שנטענו בענייננו על ידי התובעת. מסקנותיהם של בתי המשפט כפי שבאו לביטוי בפסקי הדין הנ"ל, הן לעניין משקלן של חוות הדעת של הוניגבוים ודרך התנהלותו והן לגופן של השאלות שנדונו שם לגופן, מקובלות עלי במלואן.

ההלוואה השניה

בחרתי לפתוח בנושא ההלוואה השניה אף שמתברר כי משמעותו הכספית נמוכה יחסית. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, חרף המשמעות הכספית הנמוכה, זוכה נושא זה להתייחסות נרחבת מאד בחוות הדעת של הוניגבוים, בראיות ובסיכומים. שנית, באמצעות הדיון בנושא זה ניתן יהיה להגיע למסקנות ברורות באשר לטיבן של הראיות בהליך זה בכלל.

מומחה התובעת העלה טענות רבות כלפי עצם מתן ההלוואה השניה על ידי הבנק וכלפי תנאיה. ככל שבכלל עלה בידי לזהות את הטענות הללו בתוך ים (שלא לומר אוקיינוס) המלל והסיסמאות שבהן נקטו הן הוניגבוים בחוות הדעת שהגיש והן כותב הסיכומים מטעם התובעת, אפרט להלן את הטענות השונות ואדון בהן – תחילה מהפן העקרוני, ואחר-כך מהפן העובדתי-קונקרטי.

הטענה הראשונה היא כי הלוואה מסוג זה היא ככלל הלוואה שכרוך בה סיכון בלתי סביר ללווה ועל כן ראוי שנתינתה תהיה אסורה, לפחות במקרים בהם הבנק לא ראה בעיניו את המקור שישמש לפירעון הקרן בתום התקופה. לא ניתן לקבל את הטענה. כפי שכבר נאמר לעיל, כאשר הלוואה כרוכה בסיכון בלתי סביר ללווה, היא כרוכה גם בסיכון גבוה לבנק. אם הלווה לא יוכל לעמוד בפירעון, עלול גם הבנק להיפגע. אכן, בענייננו הובטחה הלוואה זו במשכון על זכויות בדירת מגורים, אולם כפי שמלמד הניסיון העולמי, ובמיוחד זה שהצטבר בארצות הברית בשנים האחרונות, ערכם של נכסי מקרקעין (ובהם גם אלה המשמשים למגורים) אינו בהכרח נתון תמיד במגמת עליה או אפילו שומר על יציבות, ובמקרה של משבר המביא לירידת ערכם של הנכסים המשמשים כבטוחות (ומשבר כזה יכול להיות משבר של נדל"ן או משבר בתחום אחר ש"התגלגל" לכדי השפעה ניכרת גם על מחירי נכסי הנדל"ן), עלול הבנק למצוא עצמו במצב שבו אינו מצליח לגבות אלא מקצת מהחוב כלפיו גם אם יממש את הבטוחה. כאשר הרגולטור אינו מוצא לנכון לאסור או להגביל מתן הלוואות מסוג זה, פירוש הדבר שלדעת הרגולטור הסיכון המובנה בסוג זה של הלוואות אינו כה גבוה עד כי יש בו כדי לאיים על יציבות בנקים או לסכן אותה, ומכאן שלדעתו גם הסיכון ללווים בהלוואה זו אינו גבוה במידה המצדיקה התערבות רגולטורית. לא מצאתי תקדים לכך שבית משפט קובע בדיעבד שיש לאסור על הבנק עשיית עסקאות מסוג מסוים או להגביל את עשייתן, מקום בו אין בנמצא הוראת דין או הנחייה רגולטורית בכל רמת תוקף שהיא (לרבות ברמה של המלצה) האוסרת את עשייתן של עסקאות מסוג זה (בכלל או במקרים מוגדרים). בגדר האמור לעיל גם לא מצאתי תקדים לכך שבית משפט כלשהו במדינת ישראל קבע אי פעם שהלוואת "בלון" אסורה בכלל או בנסיבות מסוימות בפרט. הוניגבוים עצמו אישר בעדותו כי גם הוא אינו מכיר נורמה כזו או תקדים כזה בישראל, וקרא לבית משפט זה להיות הראשון שיחדש הלכה בנושא (עמ' 50 ש' 10-11). הוצאת סוג של עסקאות מגדר חופש ההתקשרות החוזית בכלל, ובדיעבד בפרט, היא ככלל עניין למחוקק או לרגולטור ולא לבית המשפט. הרי אין מדובר בעסקה שניתן לקבוע מניה וביה כי חל עליה סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. היא אינה בלתי חוקית מפני שאין דין האוסר את עשייתה; ולא הוכח שהיא נוגדת את תקנת הציבור. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל גישה לפיה יש להתעלם מהתחייבות שאדם נטל על עצמו או לפטור אותו בדיעבד מקיומה המלא, רק משום שהיא כרוכה בסיכון גבוה עבורו (אם אמנם אלה אכן פני הדברים; לא מצאתי מקום להכריע בשאלה אם אכן זהו המצב משום שמהטעם דלעיל אין בה כדי להשפיע על התוצאה). גם מקום שבו יש פערים גדולים בין צדדים לחוזה הן מבחינת גודלם ויכולתם הכספית והן מבחינת ידע, עדיין דין הוא שהחוזה מחייב ושצד לחוזה אינו יכול להתנער ממנו רק משום שהסיכון שנטל על עצמו בעיניים פקוחות במסגרת החוזה שהוא עצמו ביקש את כריתתו, אכן התממש. ודוק: אין בענייננו ראיה לכך שהבנק הנתבע "שידל" או "שכנע" את התובעת ליטול את ההלוואה השניה (הטענה אמנם נטענה, אך התבררה כמנוגדת בעליל לעובדות כפי שיפורט להלן). כעניין שבעובדה, היוזמה לנטילת הלוואה זו היתה של התובעת ולא של הבנק (וראו נ/1, אליו עוד אשוב, בו מבקשת התובעת בכתב ידה הלוואה שבה היא תפרע מידי חודש רק את הריבית והקרן תיפרע בתום התקופה). היא זו שמצאה עצמה, לטענתה בנסיבות מצערות ובלתי צפויות, במצב בו נזקקה למימון נוסף להשלמת תשלום התמורה עבור הדירה, והיא שפנתה וביקשה לקבל הלוואת "בלון" בשנת 1996. לא הוכח שהתובעת לא הבינה כי בהלוואה זו הקרן כולה עומדת לפירעון בתום התקופה, ואף הוכח ההיפך (ראו פירוט הראיות בעניין זה בהמשך). הבנק אינו צריך לתת הסבר מיוחד ללווה, שעל פניו אינו בעל הבנה דלה מהרגיל, על הסיכונים הכרוכים בכך שהוא מקבל, לבקשתו, הלוואה שבה הקרן כולה עומדת לפירעון בתום תקופת ההלוואה ועל כך שעל הלווה לדאוג לכך שביום הפירעון יעמוד לרשותו סכום הקרן, וכי אם לא כך יקרה יצטרך לנסות ולקבל אז הלוואה חדשה שסכום הקרן שלה ישמש לפירעון "הלוואת הבלון" שביקש וקיבל.

טענה נוספת שמעלה הוניגבוים מופנית כנגד העובדה שהלוואה זו ניתנה בריבית משתנה ולא בריבית קבועה. התובעת ידעה היטב שההלוואה ניתנה בריבית משתנה. היא אף חתמה על טופס "תדריך ללווה" (נ/4, שבטעות נרשם בפרוטוקול כי הוא נ/5 אולם סומן על גבי המוצג עצמו כ-נ/4 כפי שצריך היה להיות, וכך גם תהיה ההתייחסות אליו בהמשך) שבו מוסבר עניין זה, כולל דוגמאות מספריות להשפעת שינויים אפשריים בשיעור הריבית על גובה ההחזר החודשי. אכן, הדוגמאות הללו מוגבלות בכמותן ומתייחסות לשינויים ספורים בלבד (חמש דוגמאות, שהראשונה מביניהן מניחה ששיעור הריבית אינו משתנה כלל), אך זו דרכה של כל דוגמא. עם זאת קל לראות שהדוגמה ה"קשה" ביותר שניתנת בו מלמדת כי עלייה של שיעור הריבית לשיעור של 5.77% (כלומר עלייה של כמחצית בשיעור הריבית השנתית בהשוואה לשיעור הריבית בעת מתן ההלוואה העומד על 3.85%) תביא לעליית ההחזר החודשי בשיעור של 49.87%, כלומר גם-כן בשיעור של כמחצית. עניין זה, אגב, פשוט וברור לגמרי: הרי ההחזר החודשי בהלוואה כזו כולל רק את הריבית, ועל כן התשלום החודשי יגדל בשיעור זהה לשיעור היחסי בו יעלה שיעור הריבית במהלך תקופת ההלוואה (אם יעלה) ביחס לשיעורה בעת מתן ההלוואה. התובעת לא הצביעה על הוראת דין שהופרה על ידי הבנק בכל הנוגע להסבר הכתוב שנתן לה הבנק באשר להשפעה של שינוי אפשרי בשיעור הריבית על גובה ההחזר החודשי. ברור שלא ניתן לצפות מראש כל תרחיש אפשרי בנוגע לתנודות העתידיות בשיעורי הריבית. מי צפה לפני שנת 2008 את סביבת הריבית הנמוכה מאד כיום בישראל, ועוד יותר נמוכה ממנה באירופה ובארה"ב? ברור שלא הכל ניתן לצפות, וממילא לא הכל ניתן להדגים. אם הבנק ייתן עשרים דוגמאות של השפעת שינוי בשיעור הריבית על גובה ההחזר, תהיה הטענה של הצרכנים כי בתוך השפע הזה אין הצרכן המצוי יכול למצוא את ידיו ורגליו ללא עזרה של מומחה צמוד. מן המפורסמות הוא כי לעיתים עודף מידע פוגע ומטשטש את התמונה לקורא ההדיוט במידה שכנראה אינה פחותה מזו הנגרמת על ידי מידע שאינו שלם לגמרי. מומחה התובעת התעלם, בחוות הדעת שהגיש, מקיומו של מסמך זה (החתום, כאמור, על ידי התובעת), וחלק מטענותיו אף מבוסס על ההנחה העובדתית, שהתבררה כשגויה בעליל, כאילו הבנק לא נתן כלל הסבר לתובעת בעניין זה. בין שהתעלמות זו נובעת מכך שהתובעת עצמה בחרה שלא לגלות את אוזנו של המומחה מטעמה בדבר אותו "תדריך" בכתב שהיא חתומה עליו ולטעון באוזניו שלא קיבלה אותו, ובין שהמומחה ידע את העובדות אך בחר לנסות ולבסס טיעון על מצב דברים השונה מזה שעליו ידע, בשני המקרים הטענה של העדר הסבר מספיק על המשמעות של היות הריבית ריבית משתנה, דינה להידחות. בשני המקרים, התמונה המתגלה מהעובדות הנ"ל גם אינה מחמיאה, בלשון המעטה, לתובעת ולמומחה מטעמה גם יחד. בהקשר זה העלה הוניגבוים גם את הטענה כי בכל מקרה הלוואה בריבית משתנה כרוכה בסיכון של עליות של ממש בסכום ההחזר החודשי כתוצאה מעליית שיעור הריבית במהלך תקופת ההלוואה, ולכן היה על הבנק לתת לתובעת את הלוואה השניה בריבית קבועה. גם טענה זו אין לקבל. הוניגבוים אישר כי כלל לא בדק את טענת הבנק כי בתקופה הרלבנטית לא היתה קיימת בבנק הלוואה מסוג זה בריבית קבועה, כך שהאפשרות לתת את ההלוואה בריבית קבועה פשוט לא היתה קיימת בפועל בבנק הנתבע במועד בו ביקשה וקיבלה התובעת את ההלוואה. די בכך כדי לדחות את הטענה באשר לריבית המשתנה, אולם לא ניתן שלא להעיר גם כי ספק אם הטענה שריבית משתנה מסוכנת מריבית קבועה היא טענה נכונה. כאשר הלוואה ניתנת בריבית משתנה, חשוף אמנם הלווה לסיכון של עליית שיעור הריבית ועמה לעליית סכום ההחזר החודשי, אולם הלווה יכול גם להפיק תועלת מירידות בשיעור הריבית במהלך תקופת ההלוואה, ירידות המביאות לירידה בסכום ההחזר החודשי. המציאות בשנים האחרונות, ואף בימים אלה ממש, מלמדת שהתרחיש של ירידה בשיעור הריבית רחוק מלהיות דמיוני. דווקא בהלוואות בריבית קבועה חשוף הלווה לסיכון, שהוא כי לא יוכל ליהנות מירידות של שיעור הריבית במהלך תקופת ההלוואה וייאלץ לשלם ריבית גבוהה מזו הנוהגת במהלך תקופת ההלוואה רק משום ש"קיבע" את שיעור הריבית, ולאחר מכן השיעור ירד מבלי שהלווה יוכל ליהנות מהירידה. לא תמיד ברור מראש איזה משני הסיכונים גדול יותר, ומקל וחומר שאין לדעת איזה מהם יתממש.