חמד(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ, סגנית נשיאה) מיום 8.8.13 במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום הליכי המשפט נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרעות, ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים.

ב"כ העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה אך טען לכרסום משמעותי בראיות, כרסום המצדיק לדעתו את שחרור העורר לחלופת מעצר. בית המשפט עיין בחומר הראיות וקבע כי אין כרסום משמעותי בהן, וודאי לא כזה המצדיק את שחרור העורר. בית המשפט גם קבע כי נשקפת מהעורר מסוכנות של ממש ולכן לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. קביעה זו של בית המשפט נסמכה על הרשעתו הקודמת של העורר בשנת 2011 בעבירות של הצתה על רקע לאומני ועבירות נשק. בגין ביצוע עבירות אלו נדון העורר למאסר בפועל למשך שנה ומאסר על תנאי.

העורר משיג על החלטת בית המשפט והוא חזר על הטענות שטען בבית משפט קמא. לטענתו זיהויו של העורר מבוסס על עדותו של שוטר אחד שנכח באירוע אך זיהוי זה היה זיהוי לקוי בשל תיאור הבגדים הלא מדוייק שתיאר השוטר את העורר, כמו גם המחלוקת בין שני שוטרים שנכחו באירוע באשר למרחק שהיה בין העורר לבין השוטר בעת הזיהוי. כן הלין העורר על כך שבית המשפט לא בחן חלופת מעצר, וזאת הן בשים לב לכרסום הראייתי והן בשים לב לחובתו של בית המשפט לבדוק חלופה במקרים כגון אלו, כולל גם קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן. מדרך הטבע, המשיבה תמכה את יתדותיה בהחלטת בית משפט השלום בטוענה כי לא קיים כרסום בחומר הראיות, וכי לא קיימות סתירות בו. היא הוסיפה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר נלמדת גם מקיומו של כתב אישום אחר שהוגש כנגדו בבית משפט השלום בנצרת בשל תקיפת סוהר עוד בהיות העורר אסיר בכלא גלבוע.

ראשית ייאמר כי צודק הסניגור כי אין מקום להתייחס לכתב האישום הנוסף שהוגש כנגד העורר, שעה שעניין זה לא עלה לדיון בבית משפט השלום. הוא גם צודק בטענתו כי על מנת להתבסס על כתב האישום האמור יש לברר את התשתית העובדתית העומדת ביסודו (בש"פ 7947/10 פלוני נ' מדינת ישראל, 3.11.10), דבר שלא נעשה במקרה זה. שנית, ייאמר מנגד, כי מסקנת בית משפט השלום בדבר משקל הראיות היא מסקנה נכונה.

העורר נצפה על ידי קצין מג"ב כשהוא עומד בין מתפרעים נוספים ומיידה אבנים לעבר השוטרים (הודעת השוטר אלכסנדר סמוליאנסקי מיום 4.8.13). לפי עדותו של שוטר זה, השוטרים עמדו כ-20 מטר מהקהל המתפרע. או אז הבחין ב"בן אדם בולט יחסית שלבש חולצה לבנה ופס שחור באמצע, הוא בנוי טוב מלא, אני רואה אותו זורק אבן אחת לכיוון שלי ממש, אם לא הייתי שם לב לזריקה ולא הייתי זז האבן הייתה פוגעת בי" (שורות 9-11). מאז ועד למעצרו של העורר, שמר השוטר קשר עין אתו. זיהוי דומה גם נמסר על ידי השוטר יעקב אהרוני בהודעתו מיום 4.8.13. אכן התברר כי בחולצתו של העורר מתחת לפס השחור היו פסים בצבעים אפור וירוק. ואולם בצדק קבע בית משפט קמא כי ההתרשמות הראשונית של מי שרואה את החולצה ממרחק כשהלובש את החולצה מצוי בין אנשים אחרים, היא של חולצה שחלקה העליון לבן ומתחתיה הפס השחור. לכן, על אף שתיאור החולצה אינו מדויק, אין לייחס לכך משקל רב בהערכת הראיות. יתר על כן, תיאור מיידה האבנים לעבר השוטרים לא התבסס אך על פרטי הלבוש של העורר אלא גם על מבנה גופו ועל כך שלא נותק קשר העין בין השוטר ובין העורר החל מיידוי האבן לעבר השוטר ועד לתפיסת העורר. אוסיף כי הסניגור הציג בפניי את תמונת העורר במכשיר הטלפון הנייד שלו והצבעים של החולצה הבולטים לעין במבט חטוף הן אכן הצבעים לבן ושחור.

עניין נוסף שהעלה הסניגור היה הסתירה הקיימת לכאורה בין הודעת השוטר סמוליאנסקי בה טען כי המרחק בין המתפרעים לבין השוטרים היה 20 מטר לעומת זיכרון הדברים שערך השוטר עזיז אדיר ביום 1.8.13 בו טען כי המרחק בין כוח המשטרה לבין המתפרעים היה כ-50 מטר. ברם, גם בעניין זה מסקנת בית המשפט לפיה כשמדובר באירוע בשטח שבו לא ניתן למדוד מרחקים מדויקים והתיאור התבסס על הערכה בלבד, ההבדל אינו כה מהותי ואין בו כדי להשפיע באופן משמעותי על חזקן של הראיות לכאורה.

אלא מאי, כאמור בית משפט קמא שלל באופן גורף את שחרור העורר לחלופת מעצר מבלי לבדוק קיומה של חלופה מעין זו. מסקנתו של בית המשפט הייתה מבוססת כאמור על עברו הפלילי של העורר ועל כך שנשקפת ממנו מסוכנות של ממש נוכח הדברים המיוחסים לו כעת. אכן, במקרים מתאימים ניתן להעלות על הדעת שלילת חלופת מעצר על הסף (וראו לדוגמא מ"ת (מחוזי י-ם) 36418-05-11 מדינת ישראל נ' אלהווא, 26.5.11). ברם, זהו החריג לכלל הקבוע בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, לפיו לא יינתן צו מעצר אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. ונראה כי מקרה זה אינו מקרה שעל פניו יש לשלול כל חלופת מעצר מבלי שהדבר ייבדק כיאות.

לפיכך, אני מקבל את הערר במובן זה שהדיון יוחזר לבית משפט השלום כדי שיבדוק חלופת מעצר שתוצע לו. בתוך כך שמורה הזכות למשיבה לטעון את טענותיה לפני בית המשפט בדבר קיומו של כתב האישום שהוגש כנגד העורר בבית משפט השלום בנצרת וההשלכות הנובעות מכך. במידה ותעשה כן, עניין זה יילקח בחשבון על ידי בית המשפט. בית המשפט יחליט גם על פי שיקול דעתו, אם לצורך בחינת החלופה יש למקום להצטייד עם תסקיר מעצר.

המזכירות מתבקשת להעביר עותק ההחלטה לידי ב"כ הצדדים על פי הסכמתם.

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ג, 20 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.