חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נ' רשתי

החלטה

(בקשת רשות להתגונן)

התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לסילוק יד וכספית על סך 68,472 ₪. בהתאם לנטען בכתב התביעה התובעת מנהלת בשם ועבור המדינה דירה הנמצאת בגוש 7023 חלקה 143.

התובעת השכירה לנתבעת את הדירה בשכירות בלתי מוגבלת ביום 4.7.1993.

בהתאם להסכם השכירות נקבע כי דמי השכירות יעמדו על 391 ₪ לחודש כאשר סכום זה מתעדכן מעת לעת על ידי התובעת. הנתבעת איננה משלמת את דמי השכירות במלואם וכסדרם ולמרות מכתבי התראה שונים שנשלחו אליה על ידי התובעת, לא פרעה הנתבעת את החוב.

התובעת צירפה לכתב התביעה נספח ו' שהינו לוח תשלומים ופירוט החוב.

הנתבעת טוענת כי היא מתגוררת במושכר ביחד עם בן זוגה מזה כעשרים שנה. בני הזוג מתקיימים ממשכורת דלה של בן זוגה של הנתבעת בסך של 3,700 ₪ לחודש והיא עצמה בעלת נכות רפואית בשיעור 28%. בנה הבכור שוהה במאסר והדבר מסב לה דיכאון וסבל רב ובעיות רפואיות שונות.

מוסיפה וטוענת הנתבעת כי עד לחודש יוני 2004 קיבלה הנחה ושילמה שכ"ד שוטף בסך 150 ₪ לחודש והחל מחודש יוני 2004 החליטה התובעת לשלול ממנה את ההנחה ושלחה לה שוברים בסך 700 ₪ לחודש ובהמשך עלה סכום זה ל – 950 ₪ לחודש והנתבעת איננה יכולה לעמוד בסכום הזה.

לטענתה, נשללה ההנחה לאור הטענה כי בנה ואישתו גרו עימה בדירה במהלך 2006 וכי לא הוצגו לתובעת אישורים על הכנסת הבן, וכן כי הנתבעת לא ממצה את כושר השתכרותה. לדבריה, הוצגו בפני התובעת הוכחות כי במועדים הרלבנטיים לא התגוררו הבן ואישתו בדירה, אלא במקום אחר ואף חוקר מטעם התובעת אישר בחודש ינואר 2008 כי בתקופה שבה נערכה החקירה לא התגורר הבן בדירה. אשר לטענת אי מיצוי כושר ההשתכרות, טוענת הנתבעת כי הטענה אינה נכונה וכי ביום 26.7.10 נדחתה תביעתה לגימלת הכנסה. ומכאן שהיא ממצה את כושר השתכרותה

על קביעות הוועדות מטעם התובעת הגישה הנתבעת ערעורים, אולם הערעורים נדחו ביום 12.6.08.

באשר לסכום הנתבע, טוענת הנתבעת כי לא ברור לה כיצד צמח שיעור שכר הדירה לשכר אותו היא נדרשת לשלם היום והתדפיסים שצירפה התובעת אינם משקפים את החוב הנטען בצורה נאמנה.

אם קיים לחובתה חוב, הרי שהוא נוצר בעקבות שלילת זכויותיה לקבלת הנחה ללא כל צידוק, החל מחודש יוני 2004.

באת כח התובעת ויתרה על חקירת הנתבעת על תצהירה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה במהלך הדיון.

אין ספק שהנתבעת פנתה בבקשות שונות לתובעת לשם קבלת הנחה וכי עוד בחודש יוני 2008 נדחתה הבקשה להנחה בשכר דירה לתקופה שמחודש יולי 2004. הנתבעת איננה מפרטת בתצהירה מה עשתה מחודש יוני 2008, כאשר ידוע לה שהערעורים על הסירוב לתת הנחה נדחו באופן סופי על ידי התובעת. דף החשבון שצורף לכתב התביעה מלמד כי בכל מקרה הנתבעת איננה משלמת דבר על חשבון שכר הדירה החל מחודש יולי 2004, למעט מספר תשלומים בודדים בחודשים דצמבר 2005, מרץ 2006, מאי 2006 ומאז לא שולם דבר. הנתבעת אף לא שילמה את הסכומים שלשיטתה היא זכאית לשלם לפי הבנתה, קרי לפי הנחה שהייתה לה בעבר. אינני מקבל את הטענה כי היא לא יכלה לשלם סכומים מאחר שלא הונפקו לה שוברים מתאימים, שכן כפי שציינתי לעיל, מחודש יולי 2004 לפחות בשלוש הזדמנויות, שולמו סכומים על חשבון חוב שכר הדירה. כלומר, כאשר רצתה הנתבעת לשלם, ידעה לעשות כן. במילים אחרות – העובדה שהנתבעת איננה משלמת את שכר הדירה שנקבע ולמצער את שכר הדירה אשר היא סבורה שאותו עליה לשלם, די בה כדי לקבוע כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות באופן המזכה את התובעת בסעדים המבוקשים בכתב התביעה.

הטענה כי ישנם סכומים שאינם באים לידי ביטוי בתדפיסי החשבון שצירפה התובעת אינה מדויקת שכן קבלה על סך 10,000 ₪ מחודש יוני 2010 הינה קבלה שלאחר מועד הגשת כתב התביעה ולכן ברור כי לא הייתה יכולה למצוא ביטוי בכתב התביעה עצמו. למרות שמדובר בתשלום סכום נכבד, הרי בכל מקרה, הנתבעת לא יכולה הייתה לעשות דין לעצמה ולא לשלם שכר דירה במשך תקופה כה ארוכה, כאשר היה ברור לה כבר בחודש יוני 2008 כי הבקשה להנחה נדחתה. אף אם יופחתו כל התשלומים המצוינים בסעיף 13 ו – 14 לתצהירה של הנתבעת, עדיין אין בכך כדי לסלק את החוב ואין בכך כדי לסתור את העובדה כי הנתבעת איננה משלמת את שכר הדירה באופן סדיר.

יודגש כי כפי שפנתה לקבל ייצוג משפטי היום, יכולה הייתה הנתבעת לתקוף ההחלטה שדחתה לפני למעלה משנתיים את הבקשה בעניין הנחה בשכר הדירה ולא להמתין פרק זמן ארוך עד להגשת תביעה זו.

אכן, מהבקשה עולה כי מצבה הסוציאלי והאישי של הנתבעת אינו פשוט, אולם אין הדבר מהווה צידוק ולא טענת הגנה שיש בה כדי לפטור את הנתבעת מקיום התחייבותה על פי הסכם השכירות לתשלום שכר דירה לתובעת.

יש לזכור כי משאב הדיור הציבורי הינו משאב מוגבל וכשם שמצבה של הנתבעת קשה, כך גם מצבם של כאלה שממתינים לדיור ציבורי ואשר נמצאו זכאים לכך על פי הקריטריונים השונים.

אכן לדיור הציבורי מטרה סוציאלית חשובה, אולם התנאי הוא שהדייר הזכאי לכך יעמוד בהתחייבותו המינימלית לשלם את שכר הדירה.

במהלך הדיון ביקש ממני ב"כ המשיבה להשהות את החלטתי בבקשה משך 180 יום על מנת לאפשר לנתבעת למצות את זכויותיה השונות. סבורני כי אין מקום בנסיבות העניין להשהות את מתן ההחלטה בתיק. האיזון יכול להיעשות במסגרת הוראות שיינתנו בפסק הדין, אשר מחד יאפשרו לנתבעת למצות את זכויותיה, ומנגד ישרתו את המטרה של סופיות הדיון וסיום ההליך, שכן השהיית ההחלטה למשך 180 יום תביא לכך שהבקשה לא תוכרע במשך תקופה ארוכה ולא מן הנמנע כי אם בתוך 180 יום לא ישיגו הצדדים הסדר, תובא בפני בית המשפט בקשה נוספת להארכת מועד למתן החלטה והדבר עלול להביא לכך שהדיון בתיק לא יסתיים.