חלוקת רכוש - ביה'ד תל אביב

א. מבוא

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 7.6.1972 ולהם שתי בנות בגירות (בגילאי 35 ו-30 בערך). הבעל יליד 1949 והאשה צעירה ממנו בכשנה. הבעל עזב את הבית בחודש 2/1999 והוא גר עם בת זוג ממנה נולדה לו בת ילידת 8/2001.

תביעת הגירושין הוגשה בתאריך 4.6.2002. בתאריך כ"ו שבט תשס"ג 29.1.2003 החליט ביה"ד שחלוקת הרכוש הינה בסמכות ביה"ד ושהצדדים יתגרשו לאחר שתוכרע חלוקת הרכוש.

הערעור על החלטה זו לביה"ד הרבני הגדול נדחה ועתירה על החלטה זו לבג"ץ (בגץ 5747/03 פלוני נ' פלונית (2004) , נח (5) 776) נדחתה גם היא.

המחלוקות שבין הצדדים מתייחסות בין היתר לזכאותו של הבעל בפנסיה של האשה ולשאלה האם היה ביניהם שיתוף, לזכאות האשה לכתובה, לטענות האשה על בגידותיו של הבעל, לטענות הדדיות על הברחת כספים, אופן חלוקת הרכוש (4 דירות, מספר למונית, אוספים, תכולה ורכוש כספי נוסף), התחשבנות בגין העבר בעניני הפנסיה ושכר דירה ורכוש שהתקבל מההורים.

ביה"ד קיים דיונים רבים, שמע את הצדדים והעדים, עיין במסמכים ובסיכומים ולהלן הכרעת ביה"ד.

ב. טענות הצדדים על משיכת והברחת כספים ע"י בן הזוג

האשה טוענת שהבעל גנב את כספיה, פתח חשבונות בנק על שמו ולא רק עבור העסק שלו ולחשבון שפתח בשנת 1996 בבנק המזרחי על שמו הוא הבריח מכספי האשה בסביבות כחצי מליון ש"ח. התכתובת עם הבנק לא נעשתה לבית אלא לתא דואר פרטי ששכר.

לדבריה, הכנסות הצדדים היו מעבדותה הקשה של האשה (בעיקר בצה"ל ממנו השתחררה בדרגת סגן אלוף) ומכספים שקיבלה מאביה. הבעל לא עבד ולא היו לו הכנסות ולא פרנס את האשה והבנות והוא חי חיים כפולים ובזבז את כספי האשה לצורך חיי ההפקר שלו עם בת זוגו, למימון תווי קניה, חיי מותרות ומתנות לבת זוגו והילדה שנולדה לו ממנה (לרבות תדלוק רכב נוסף שלו או של חברתו). הבעל לא הפקיד כספים לחשבון המשותף בבנק אוצר החייל ולא המציא לכך שום הוכחה והזרמת הכספים לחשבון בבנק מזרחי שלו, היתה מכספי האשה שהיא הכניסה לחשבון המשותף. כספי בת זוגו הנוכחית הופקדו בחשבון שעל שמה ולא בחשבון של הבעל בבנק המזרחי והרואה חשבון בעדותו בביה"ד העיד שאין רישום על הכנסת שיק של 80 אלף ש"ח מבת זוגו של הבעל ובניגוד לטענת הבעל. כמו כן, הבעל לא הוכיח שקיבל כספים מאמו וזה גם לא אפשרי כי לאמו לא היו כספים והיא נתמכה על ידי האשה והטענה שהוא הפקיד כספי מכירת חנות האשה אינה נכונה והחנות נמכרה שנים רבות קודם לכן בסביבות שנת 1987 וכפי שמוכיח חוזה המכירה.

האשה מוסיפה שבחודש 8/1991 היה לאשה קרן חסכון השתלמות בסך 38 אלף ש"ח והבעל טען שהוא ניהל עניני הכספים שלהם בבנקים והודה בדיון שהוא פדה את כספי הקרן שלה ללא ידיעתה וחתם בשמה בבנק. לדבריה, הברחות הכספים גברו כשהאשה הודיעה לו בשנת 1996 שהיא רוצה להתגרש. היו העברות כספיות ישירות מהחשבון המשותף לחשבון הבעל בבנק המזרחי, היו משיכות מזומן רבות מהחשבון המשותף שחלקם נועדו לבזבוז עם חברתו ובמקביל היו גם הפקדות מזומן רבות לחשבון שלו בבנק המזרחי. לאחר כל הבזבוזים שלו עם חברתו נותרו לו בבנק המזרחי 491 אלף ש"ח והוא הוציא אותם במזומן בשנת 2002. האשה מציינת שהבעל עזב את הבית בחודש 2/1999 ועשה לאשה מסיבת הפתעה בדצמבר 2000 ליום הולדתה ה-50 ואסר על האשה לספר למשפחתה שהוא עזב את הבית וזאת כדי "להרדים" את האשה ולרוקן את הכסף המשותף.

הבעל מכחיש טענות האשה וטוען שהוא לא הבריח כספים ומציין שבכתב התביעה של האשה היא לא ציינה שהבריח כספים. לדבריו הוא לא פתח חשבונות בנקים נפרדים מלבד החשבונות הקשורים לעסק שלו (ששמו: [...] בע"מ) ומלבד החשבון בבנק המזרחי שפתח בשנת 1996. לטענתו בחשבון שהוא פתח בבנק המזרחי הוא הפקיד כספים בשקים ובמזומן וכן הפקיד שם כספים מאמו (כל כספי מכירת חנות האמא שלו) ואח"כ הוא הפקיד שם כספים של בת זוגו הנוכחית. הבעל מודה שהוא הוציא כספים מהחשבון המשותף והוא מסכים להחזיר לאשה מחצית מכספים שהוא מודה שהוצאו מהחשבון המשותף ולדבריו מגיע לאשה מחצית מסך של 171 אלף ש"ח אך במקביל על האשה להשיב לו מחצית מסך של 421 אלף ש"ח שהאשה הבריחה.

שני רואי חשבון, האחד מטעם האשה והאחד מטעם הבעל בדקו את ההתנהלות הכספית והגישו דו"ח והעידו בביה"ד והבעל צרף חוו"ד של רואה חשבון נוסף מטעמו. כל צד מסתייע בדו"ח של הרואה חשבון שמטעמו להוכחת טיעוניו ומזים את הוכחות וטיעוני הצד השני המסתייעים בדו"ח רואה החשבון שמטעם הצד השני.

לפי העולה ממצאי הרואה חשבון שמטעם האשה: בחודש מאי 1996 פתח הבעל חשבון בבנק מזרחי על שמו וממאי 1996 ואילך הצטברו בחשבון כ-500 אלף ש"ח והוא משך אותם בתחילת שנת 2002. האשה משכה מהחשבון המשותף בשנת 2002 סך של 421 אלף. בשנים 1993 ו-1994 יצאו מהחשבון המשותף בסביבות 48 אלף ש"ח לשנה בממוצע (באשראי, מזומן ושיקים) ובשנים 1995 עד 2001 בממוצע 181 אלף ש"ח. התקבולים בחשבון המשותף היו ממשכורת האשה ואח"כ מהפנסיה שלה ומעבודתה בקנטרי קלאב, היוון של 25 אחוז מהפנסיה של האשה, וכן פיצויי פיטורין ודמי מחלה שהופקדו בחשבון בשנים 1995 ו-1996 בסך כ-624 אלף ש"ח, דמי שכירות מהדירות והמונית ובסביבות 100 אלף דולר שקבלה האשה מהוריה. מדוחות החברה של הבעל למס הכנסה בשנים 1994 עד 2000 עולה שהבעל לא קבל שכר מהחברה.

האשה טוענת שבדיקתו של רואה החשבון הנ"ל מוכיחה טענותיה שהבעל הבריח כספים רבים.

הבעל טוען שדו"ח זה אינו מוכיח כלל שהוא הבריח כספים. הבעל המציא חוו"ד של רו"ח מומחה מטעמו משנת 2006 ולפיה הדו"ח שהמציאה האשה לא מבוסס על מסקנות ברורות אלא רק על מגמות, יש טעויות בדו"ח זה, לא נכללו בו משיכות באשראי של האשה, אי אפשר לקבוע מי משך את ההמחאות והמזומן. כמו כן, גם לפני 1996 הם לא הסתפקו בהוצאות מחיה של 48 אלף ש"ח בשנה.

בנוסף לכך נטען בחוות הדעת מטעם הבעל הנ"ל כי הדו"ח מטעם האשה מצביע על כך שהחל מחודש 2/1996 גדלו המשיכות בצורה משמעותית. לדברי הבעל, האשה נתלית בנתון זה כדי לטעון שהבעל הגדיל את המשיכות עקב היותו עם בת זוגו. הבעל טוען כי הגידול במשיכות משנת 1996 נבעה משנוי בדפוס ההתנהגות והמחיה של האשה. לדברי הבעל, הוצאות האשה גדלו בשנת 1996 כשהאשה פרשה מצה"ל והפסיקה לקבל מצה"ל מימון רכב, אוכל, ביגוד ונופשונים.

האשה טוענת שהמשיכות גדלו בשנת 1996 משום שהבעל החל לבלות ולחיות עם בת זוגתו כשהאשה בקשה להתגרש ולא עקב פרישתה מצה"ל משום שפרישתה הרשמית מצה"ל היתה אומנם בשנת 1996 אך היא יצאה לחופשת פרישה מצה"ל כבר ב-9/1994 ודפוסי ההתנהגות שהשתנו עקב הפרישה מצה"ל היו צריכים להשפיע כבר ב-1994 ולא ב-1996.

לפי העולה מממצאי הרואה חשבון השני שמטעם הבעל (משנת 2008) עולה שהאשה פרשה מצה"ל ב-2/96 והוכנס לחשבון המשותף 681 אלף ש"ח בגין זכויותיה מהעבודה: מענק פרישה, פדיון ימי מחלה, מענק שחרור והוון קצבה עתידית. מחברת [...] לא משכו הבעל והאשה משכורת בשנים 1993-2000. נכנסו לחשבון כספי שכירות נדל"ן ומונית. היו חודשים בהם בני הזוג הפקידו לבנק סכומים העולים על הכנסתם המוצהרת. חלק ממשיכות האשראי של הבעל נעשו למימון הוצאות של הבעל והאשה וילדיהם, רכישת כרטיסי חיוג מחו"ל לישראל לבת של הצדדים ומימון הוצאות לבת לרבות שכ"ל ודמי מחיה בחו"ל. מחשבון הבעל בבנק המזרחי נמשכו בחודש 2/2002 כ-491 אלף ש"ח. סכום זה כולל (באלפי ש"ח): הכנסות מריבית - 174, העברות מבנק אוצר החייל - 115, תקבולים מגחלת -10, תקבולים מהאם - 15.5 (על פי ספחי שיקים), הפקדות בשקים - 46, הפקדות במזומן - 131. לפי הנתונים שמסר הבעל חנות הוריו נמכרה בשנת 1994 בסך 150 אלף דולר. תמורת החנות שולמה במזומן ואמו העבירה לו כספים בסך 40-50 אלף דולר וחלקם שימשו לכלכלת המשפחה וחלקם נכנסו לבנק המזרחי. זה גם מסביר מדוע נכנסו לחשבון המשותף כספים שמעבר להכנסותיהם המוצהרות. כמו כן, הוצאות המחיה עד שנת 1995 לא היו רק 4,000 ש"ח לחודש כפי שעולה מחוות הדעת של רואה החשבון מטעם האשה. הדבר אינו מתאים לטבלאות המחיה של מס הכנסה. לפי דברי הבעל, גם מלאי החברה שלו ורכביה נמכרו במזומן ושמשו למחיית הצדדים. היה גידול בהוצאות משנת 1995 בגין שיפוצים בדירת הצדדים [ב], פרעון משכנתא 35-40 אלף דולר בשנת 1995 מכספי מענק הפרישה של האשה, קניית מכונית לאשה בשנת 1995, קנית רכב לבת ב-15 אלף ש"ח ונתוח פלסטי לאשה ב-15 אלף ש"ח ומשנת 1996 שפוץ דירת המגורים, בשנת 2001 מימון חתונת הבת והוצאות נוספות.

הבעל טוען שחוו"ד זו של הרו"ח מטעמו מוכיחה את טענותיו שהוא לא הבריח כספים. הבעל מוסיף שחתונת הבת בשנת 2001 מומנה כולה ע"י הורי האשה בלבד וכן האשה הוציאה אלפי ש"ח במזומן לצורך עריכת יום הולדת לבעל וכמו כן, האשה בשנת 2002 שכרה חוקר פרטי לעקוב אחרי הבעל ושילמה 10,000 ש"ח ואמרה לבעל שהיא לוקחת הכסף כדי להלוות לאביה.