תיק רבני
בית דין רבני גדול
|
782
26/07/1998
|
בפני השופט:
1. הרב משה טופיק
2. הרב אריה הורוביץ
3. הרב יוסף נדב
|
| - נגד - |
התובע:
פלונית
עו"ד פ. פרס
|
הנתבע:
פלוני
|
| פסק-דין |
זהו ערעור האשה על פס"ד של ביה"ד האזורי שניתן ביום כ"ב אדר א' תשנ"ה שבו נפסק ברוב דיעות לדחות תביעת האשה לפסוק על חלוקת הרכוש ומכירת דירת הצדדים, ולדעת המיעוט חייב הבעל לגרשה ויש לפסוק חלוקת הרכוש.
כפי שציין ביה"ד האזורי, בעבר פסק כבר בנושא חלוקת הרכוש ביום כ"ב בחשון תשנ"ב, וביה"ד הגדול קיבל בזמנו ביום כ"ד באלול תשנ"ב את ערעור הבעל על פסק דינו של ביה"ד האזורי משום שלא ראה אמתלא מבוררת לטענת האשה.
המערערת טוענת כי לאור העדויות האחרונות שנשמעו בביה"ד האזורי ביום כ"א בטבת תשנ"ג, יש לראות בהם אמתלא מבוררת לטענתה שאכן אינה יכולה לדור עם בעלה. ואף שביה"ד האזורי פסק ביום ג' בניסן תשנ"ג ברוב דיעות כי אין מקום לשינוי פסקי הדין שניתנו, הרי האשה ערערה על כך, וביה"ד הגדול החליט ביום ל' בכסלו תשנ"ד לדחות ערעורה לחייב הבעל בגט וביום י"ד בתמוז תשנ"ד כתב שיפנו לביה"ד האזורי שיפסוק בענין הרכוש, ביה"ד האזורי קיים דיון ובעקבותיו ניתן פסה"ד נשוא הערעור, וכן טוענת המערערת כי בדיון שהתקיים בביה"ד האזורי ביום י"א בטבת תשנ"ה לאחר שסופר לו על כך שיש לאשה מחלה ממאירה, הפגין ציניות וזלזול, והסכים להתגרש רק אם זו תיתן לו את דירתה שבכפר סבא תמורת מחצית חלקו בדירה המשותפת שלדבריו ערכה של הדירה בכפר סבא אינו עולה על המחצית, והאשה הגישה הערכות שאין הדבר כן.
האשה טוענת כי המצאותה במחיצת הבעל מהווה עבורה סכנה שאין גדולה ממנה, ושהייתה במחיצתו תוך עוינותו ושנאתו הגלויים מסכנים את חייה, וכפי שכתב הדיין בדעת המיעוט.
המשיב טוען כי קביעתו של בעל דעת המיעוט תמוהה, כי לא נשמעה חוות דעת רפואית בביה"ד מפי רופא על מצבה הרפואי של האשה, וספק גדול אם יוכל רופא כלשהו לבסס טיעון בדבר קיום סיכון בריאותי לאשה אם תשוב לבית בעלה, ושיש לקבל דעת הרוב שדוחה את דעת המיעוט.
בדיון שהתקיים לפנינו נשאלה האשה אם מוכנה לנסות לחזור לשלו"ב וענתה "אתם רוצים להחזיר אותי לבית קברות, אני אמות, אני אמות". ערעור המערערת במקורו היה גם על כך שביה"ד לא חייב הבעל בגט אך בפנינו אמרה שזה לא מעניין אותה, ומוכנה להסתפק בערעור על חלוקת הרכוש.
לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיקים נראה כי לאור העדויות החדשות שנשמעו בביה"ד האזורי ולאור התנהגות הבעל גם בדבריו בפני ביה"ד האזורי וגם לפנינו, נראה עתה שיש לאשה אמתלא מבוררת לכך שאינה רוצה בשום אופן לחזור לבעלה, ויש לדונה כדין האומרת מאיס עלי בטענה מבוררת. כפי שכתב המיעוט, ואף שדרשה ממון אין הדבר מעכב, כמ"ש החזו"א הובאו דבריו בפד"ר כרך ו' עמוד 266 דהעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים, אם יש ריעותא בזה שתבעה כתובה אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שרוצה כתובתה כדי להתפרנס אינה מפסדת את דינא דמתיבתא, ועיין עוד בפד"ר כרך ו' עמוד 335 דהלכה זו של איני רוצה בו ולא בכתובתו אינה הלכתא דלא טעמא אלא שכשתובעת ממון, הדבר מערער את הנאמנות, אך כאשר טענתה לא נראית מעורערת יש לפסוק דין מאיס עלי.
ובסימן ע"ז באה"ע הוכיח הט"ז שלדעת הרמ"א אפילו אם לא ניתן גט צריך לתת לה את שלה, וחלק עליו, והבית מאיר כתב דמתשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח' שכתב וז"ל "ור"מ בעסקי מורדת בענין הממון היה דן בדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה, אבל לא היה כופה לגרשה" ע"כ. משמע דמיד נותנים לה אף שאינו מגרשה. ועוד הוכיח זאת ממה שכתב בתחילת התשובה "ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן ותשב עד שתתרצה להיות עמו, וזה דלא כהט"ז והב"ש שכתב גם הוא כן בהלכות מורדת בקצרה בסוף סימן ע"ז וליתא, והתקנה דדינא דמתיבתא טעמה להקל על בנות ישראל ותקנו לכל הפחות דשקלה נצ"ב. ואם לא נכוף לגרש, ולא תיטול צ"ב עד שיתרצה לגרש מה הועילו חכמים בתקנתם לכן מסיק הב"מ דברור הוא כהרמ"א, וראה בחזו"א סי' ס"ט ס"ק ט' שכתב על הב"ש סקכ"ז דמוציאין נ"מ ונצ"ב דקיימין קודם הגט.
יצויין שהאשה בדיון שהתקיים לפנינו הסכימה שבעלה יטול את תכולת הדירה לעצמו.
לאור האמור לעיל מחליטים:
א. ממליצים שהצדדים יתגרשו זמ"ז.
ב. יש לפסוק בדין שלפנינו כהאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת.
ג. דירת בני הזוג הנמצאת ברעננה תימכר כפנויה, והתמורה תחולק בין הצדדים שוה בשוה.
ד. אין לאשה כתובה.
ה. מחזירים התיק לביה"ד האזורי לביצוע החלוקה.
ו. תכולת הדירה הנ"ל תשאר לבעל.
ז. אין צו להוצאות.
(-)משה טופיק
זהו ערעור על פסק דין שניתן ע"י ביה"ד פ"ת ביום כ"ב אדר א' תשנ"ה, לפיו נדחתה תביעת המערערת ליתן פסק דין המורה על חלוקת הרכוש בין הצדדים.