חכימי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

החלטה

1.לפניי בקשת הנתבעת לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנכותו של התובע בעקבות תאונת דרכים מיום 26.04.10, לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

העובדות וטענות הצדדים

2.התובע נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 26.04.10. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. כחודש לפני התאונה, בתאריך 25.03.10, נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת שגם היא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. להקלת הדיון תיקרא התאונה מיום 25.03.10 "התאונה הראשונה" והתאונה מיום 26.04.10 נשוא תביעה זו תיקרא "התאונה השניה".

3.הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שדנה בתביעתו של התובע בגין התאונה השניה קבעה כי נותרה לו בעקבותיה נכות צמיתה כדלקמן:

נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 42(1)ד(1) בגין פגיעה בקרסול השמאלי,

ונכות בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב בגין פגיעה בכתף ימין.

4.הנתבעת טוענת כי מהחומר הרפואי עולה שהתובע נפגע בכתף בתאונה הראשונה ולא בתאונה השניה, ועל כן נפל פגם של ממש בקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל אשר מצאה קשר סיבתי בין נכותו בכתף לבין התאונה השניה.

הנתבעת מפנה בין היתר לתעודת חדר המיון בעקבות התאונה הראשונה בה צוין כי התובע נחבל בכתף וסובל מכאבים בכתף; לאישור המוסד לביטוח לאומי לעניין הפגימות שהוכרו כתוצאה מהתאונה הראשונה: כתף ימין וירך ימין; למסמכים רפואיים נוספים מהם עולה כי תלונות התובע על הכתף הן מאז התאונה הראשונה ובעקבותיה. כן מפנה הנתבעת לדוח מד"א מיום התאונה השניה, שם צוין כי התובע פונה במצב קל לאחר חבלה בגפיים/כאבים בכף רגל שמאל, וכי נפגע מאחור באזור גפיים תחתונות.

לטענת הנתבעת, הוועדה הרפואית של המל"ל הוטעתה לחשוב כי פגיעתו של התובע בכתף נגרמה בתאונה השניה.

כל אלה, מצדיקים, לטענת הנתבעת, מתן הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי בין נכותו של התובע בכתף לבין התאונה השניה.

5.התובע טוען כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה הרפואית המצדיק הבאת ראיות לסתור. לטענתו, כל החומר הרפואי, בגין שתי התאונות, עמד בפני הוועדה הרפואית. הוועדה שקלה את כל הממצאים שעמדו בפניה וקבעה את שקבעה. התובע מדגיש כי בשל סמיכות הזמנים בין שתי התאונות, אשר שתיהן הוכרו כתאונות עבודה, התקיימו הדיונים בערעורים שהגיש בגין שתי תאונות הדרכים באותו יום ועל ידי אותה וועדה. הדיון המאוחד נעשה לאחר שהתובע הפנה את תשומת לב המוסד לביטוח לאומי על קיומן של שתי התאונות ושתי התביעות.

התובע מפנה בין היתר לדוח הוועדה לעררים בגין התאונה הראשונה. בדוח נדחה ערר התובע ונקבע כי לפי הבנת הועדה התובע חזר לעבודתו זמן קצר לאחר התאונה הראשונה, ומאחר ומדובר בפגיעות באותם איברים, הוועדה סבורה כי יש לייחס את הנכויות לפגיעה מיום 26.04.10 (התאונה השניה). מיד לאחר מכן ובאותו מעמד, נדון הערר שהגיש התובע על החלטת הוועדה הרפואית בגין התאונה השניה, הערר התקבל ונקבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה בכתף (ונכות בשיעור דומה בגין הפגיעה בקרסול). יתרה מכך, הוועדה מציינת כי עמדה בפניה חוות דעתו של ד"ר קוארטלר שהוגשה מטעם התובע אשר קבע כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בכתף בעקבות התאונה ראשונה. הועדה עיינה בחוות הדעת וקיבלה אותה רק בחלקה.

6.להשלמת התמונה יצוין כי החבות לפיצוי התובע על נזקיו בעקבות התאונה הראשונה (לפי חוק הפיצויים) מוטלת גם היא על הנתבעת, וכי התובע והנתבעת הגיעו להסדר פשרה לפיצוי התובע בגין תאונה זו בסכום של 3,000 ₪ והתביעה סולקה בהתאם.

דיון והכרעה

7.הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין ינתן רק במקרים מיוחדים וחריגים. בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77 קבע בית המשפט העליון כי: "על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצחו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית-משפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד (ראה ר"ע 634/85 [1] ר"ע 641/85 [2]; ר"ע 721/85 [3]; ע"א 516/86, ר"ע 309/86 [4], בעת' 710-711)".

8.מקריאת הבקשה לראשונה נראה היה כי יש ממש בטענות הנתבעת. המסמכים הרפואיים מסמוך לאחר התאונה הראשונה מצביעים על חבלה בכתף ועל תלונות של התובע על כאבים בכתף בעקבות אותה חבלה. לעומת זאת, המסמכים מיום התאונה השניה אינם מציינים חבלה ישירה בכתף באותה תאונה. בבחינה ראשונית מעלה נתון זה תמיהה באשר לקביעת הוועדה הרפואית אשר שייכה את הנכות בכתף לתאונה השניה דווקא.

יחד עם זאת, לאחר ששבתי ובחנתי את המסמכים הרפואיים ואת דוחות הוועדות הרפואיות, הגעתי לכלל מסקנה שלא נמצא פגם מהותי בקביעת הוועדה הרפואית שמצדיק הבאת ראיות לסתור, ואסביר.

9.מדוחות הועדות הרפואיות עולה כי הועדה נעתרה לבקשת התובע לדון בתביעותיו בגין שתי התאונה במאוחד. גם הדיונים בעררים שהגיש התובע על קביעות שתי הועדות מדרג ראשון נדונו באותו מועד (8.5.11) ובפני אותה ועדה. בדיוניה, התייחסה הועדה לעררים לשתי התאונות.

לצורך בחינת הבקשה יש להתייחס אפוא לדוחות בגין שתי התאונות ולקרוא אותם כחטיבה אחת, אף שעניינה של הבקשה בקביעת הועדה בגין התאונה השניה בלבד.