חיוב תובעים בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט של הנתבע

לאחר העיון בבקשה בתגובה ובתשובה, ובהתעלם מאמירות פוגעניות כאלה ואחרות אשר נטוו אל תוך כתבי הטענות (אף שמקומן לא יכירן, לא שם ולא במקום אחר), אני סבור כי יש לחייב התובעים בהוצאות שנגרמו לנתבע במהלך ניהול המשפט.

אכן, הבקשה לפסיקת הוצאות איננה נתמכת בתצהיר (ואף העובדות שנטענו בתגובה לא נתמכו בתצהיר). המשמעות הנובעת מכך אינה דחיית הבקשה, ולו מן הטעם שלבית המשפט נתון שיקול דעת לגבי הסכום הראוי שבו יש לחייב את התובעים. כך, למשל, רשאי היה הנתבע לעתור לפסיקת הוצאות לפי שיקול דעת בית המשפט,לא לחיוב בהוצאות ריאליות. במקרה כזה, לא הייתה נדרשת כל ראייה לגבי סכומי ההוצאות בעין בהן נשא הנתבע בשל ניהול ההליך.

אין לקבל את טענת הסף של התובעים שהנתבע אינו זכאי שייפסקו לזכותו הוצאות בשלב זה של ההליך, כל עוד טרם נתברר הערעור אותו בדעתם להגיש, ובשים לב גם לסיכויי הערעור (ראו טענת התובעים בעמ' 2 לתגובה). תקנות סד"א מחייבות פסיקת הוצאות בתום כל הליך ואין לסטות מכך בענייננו. לא מצאתי בסיס לטענת הסף שיש למחוק הבקשה תוך מתן אפשרות להגישה מחדש עת היא נתמכת בתצהיר (עמ' 2 סיפא לתגובה הנ"ל), שכן אין לטענה זו בסיס בדין. מן הפרוזדור - לטרקלין.

ככלל, זכאי בעל דין שזכה בדינו לקבל סכום שיעריך בית המשפט כסכום שכר טרחה ראוי, סביר והוגן, בשים לב לנסיבות העניין, היינו: אומדן המיוסד בין השאר על כמות ההליכים שננקטו בתיק ואופיים, מספר הדיונים ואורכם, מורכבות התיק, דרך ניהול ההליך, שווי הסעד המבוקש וכדומה. ראו, למשל, ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס (1) 391 (2005)). לא נעלמה הימני תקנה 512 המורה כי בית המשפט לא יפסוק סכום הנמוך מן התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין ואף בה יש להתחשב (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בעניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, ניתן ביום 2.9.10, פורסם במאגר נבו; רע"א 6793/09 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, ניתן ביום 28.6.09, פורסם במאגר נבו; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 25.5.06, פורסם במאגר נבו.

נתתי דעתי אף להחלטת כב' הרשם מרזל (כתוארו אז) בע"א 2617/00 מחצבות כנרת(שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עלית, פ"ד ס (1) 600, 616 (2005), שבה הובעה הדיעה כי מעמדו של התעריף המינימלי הנזכר בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, נחלש שכן התעריף הפך להמלצה בלבד; ברם, בסופו של דבר, הפסיקה המאוחרת להחלטה האמורה, הוסיפה לפסוע בתלם התעריף המינימלי, כמבואר, ועל כן ראיתי אף אני לילך עימה יד ביד.

הוצאות המשפט אף הן אמורות לקיים אחר אמות מידה של רלוונטיות להליך, סבירות ופרופורציונליות. אין לומר כי כל סכום שהוציא בעל דין בתור הוצאות משפט, ראוי להיות מוחזר לו.

מן העקרונות - אל היישום.

שכר טרחת עו"ד - הנתבע ביכר שלא להציג את הסכם שכר הטרחה (ואין הדבר נזקף לחובתו) מחד גיסא, אך בבקשה אין למצוא פירוט הנוגע לשעות העבודה (פרט לציון "השורה התחתונה"), מאידך גיסא. אני סבור כי אם הנתבע מבקש שייפסק לזכותו סכום בגין שכר טרחת עו"ד אין הוא רשאי להסתפק בטענה שהושקעו שעות עבודה בכמות נקובה כלשהי, בלא ליתן פירוט הולם בגינן. אין די בטענה כי עוה"ד השקיעו 8886 שעות עבודה, בלא לפרט את דרך צבירתן ואין די בטענה כי עו"ד פלוני השקיע 800 שעות ומתמחה אלמוני השקיע 1200 שעות. לטעמי, היה מקום לפרט את כל התנועות המרכיבות את השורה התחתונה של חשבון השעות. חרף ההימנעות מן הפירוט האמור, זכאי הנתבע לשכר טרחת עורך דין, על פי אומדנא.

מרכיב חשוב בפסיקת סכום שכר הטרחה הוא היותו של ההליך מורכב, מסועף ומצריך השקעת משאבים מרובים. בפסק הדין עמדתי על כך שקויימו 11 ישיבות הוכחות (שתיים מהן בצ'ילה, לשמיעת עדת התביעה המרכזית ועד נוסף), ישיבה אחת לגבי הסעד הזמני ו-5 ישיבות מקדמיות. במהלך ישיבות ההוכחות נשמעו 19 עדים ובהם 8 מומחים. הפרוטוקול גופו מחזיק כ-1100 עמודים. התצהירים מכילים למצער מאות דפי נספחים והוא הדין במוצגים שהוגשו במהלך הדיון על ידי הצדדים.

לא זו אף זו. חשיבות העניין לבעלי הדין אף היא בעלת משקל בבוא בית המשפט לפסוק את סכום שכר הטרחה. בענייננו,  התביעה כללה הפניית אצבע מאשימה כלפי הנתבע בכך שייחסה לו גניבת מקרקעי התובעים הזרים אגב נטילת מסמכים שמינוהו לנאמן וזיופם למסמכים המצביעים על עסקת מכר מקרקעין. הנכסים החשובים ביותר לעורך דין הם בלתי מוחשיים: יושרו ויושרתו. הם מלווים את עורך הדין באשר יילך ובעצם, מדוייק יותר לומר שיש להשקיף עליהם כעמוד האש ההולך לפניו. לא ייפלא אפוא כי הנתבע נאלץ להתגונן כדבעי על מנת לשמור על נכסיו העיקריים הללו מפני פגיעה אנושה, במיוחד שעה שהתובעים ביקשו לייחס לו "סגולות" רעות עד למאוד (ראו למשל סעיף 11 לתצהירו המשלים של עו"ד לקפיש מיום 13.9.11, שם נאמר כהאי לישנא: "שיטת העבודה (המודוסאופרנדי) של הנתבע הינה שיטה האופיינית כאמור לארגוני ביון שאינם בוחלים באמצעים לאמור:פריצות למחשבים, שמירה על חשאיות, האזנות סתר, מעקבים, זיוף מסמכים, בידוי ראיות, קניית עדויות ועוד". ראו גם פסקה 22 לפסק הדין מיום 5.1.14).

יתר על כן, הליכי הביניים בתיק זה היו מרובים ומגוונים. ננקטו עשרות רבות של הליכי ביניים, אשר הצריכו הגשת תגובות ותשובות בהיקף לא מבוטל. בא כוח התובעים טען בהקשר זה כי בין החודשים אוקטובר 2010 ועד דצמבר 2011 לא נערך דיון בתיק ועל כן, לא ייתכן שהושקעו שעות עבודה כה רבות כנטען על ידי בא כוח הנתבע; דא עקא, לא קיומו או אי-קיומו של דיון הוא שיכריע את הכף. העובדות הן שמחודש אוקטובר 2010 ועד חודש דצמבר 2011 הוגשו בתיק 63 בקשות ביניים (מתוך 120 בקשות בסך הכל) וניתנו 100 החלטות שלא בחלל הריק. האמנם ניתן לסבור כי לא נגרמו לנתבע הוצאות בגין בקשות הביניים הללו?

דרך ניהול ההליך אף היא נתון הראוי להיות מובא בחשבון, כאמור וסבורני כי המובאה מתצהיר מר לקפיש משקפת בזעיר אנפין את הדברים.

נתון נוסף בר-חשיבות הוא שלפי עמדת התובעים (אשר הם ביקשו לגמדה בתגובתם לבקשה. ראו סעיף 3 בעמ' 7 לתגובה), שווי הנכסים נושא התביעה הוא כ-25 מיליון ש"ח (ראו דברי ב"כ התובעים למשל בעמ' 101 שורה 26; עמ' 957 שורה 22; עמ' 1034 שורה 16 לפרוטוקול). שווי הנכסים נושא הסעדים שנתבקשו בהליך דנן, אוצל על סכום שכר הטרחה על פי התעריף המינימלי.

בהינתן האמור, אני אומד את שכר טרחת עוה"ד בסכום של 437,500 ש"ח (כולל מע"מ), להיום (והבאתי בחשבון כי התובעים חויבו בהוצאות הנתבעבגין חלק מהליכי הביניים).

אשר להוצאות המשפט - אני סבור שיש להתחשב בהעדר פירוטן של הוצאות מסוימות שנטענו. כך, למשל, הטענה כי שולם לחברת חקירות סכום של 60,000 דולר ארה"ב בגין פעולות חקירה שבוצעו עבור הנתבע בקשר להליך המשפטי - אין ליתן לה משקל רב. זאת משום שלא נתבאר עובדתית מה היו הפעולות שנדרשו ומה הפעולות שבוצעו על ידי חברת החקירות (חשבונה של חברת החקירות, אשר העתקו צורף כנספח 21 לבקשה, אינו כולל כל פירוט אלא "שורה תחתונה" בלבד) וכן מאחר שלא הוצג לראייה ההסכם לשכירת שירותי אותו גורם. ודוק. עניין לנו בהוצאות בעין אשר לטעמי ראוי וניתן היה להניח להן בסיס הולם, על מנת שהנתבע יוכל לבוא על שיפויו בעטיין. לא כך נעשה בעניין דנן. בהעדר ראיות ספציפיות להוכחתן כל אחת ואחת מן ההוצאות, רשאי בית המשפט לאמוד אותן ובמסגרת זו יביא בחשבון גם את ההוצאות שיש לגביהן פירוט וראיות (ובכפוף לקני המידה שנתבארו לעיל).

בענייננו, חלק מן ההוצאות אינן שנויות במחלוקת (למשל: הוצאות הקלטת הדיונים, שכר העד מר ליזמר והוצאות לתרגומים מספרדית לעברית). חלק אחר של ההוצאות מצוי במחלוקת עזה (כגון: סכומים ששולמו למומחים אשר לא הגישו חוות דעת ולא העידו; תשלומים לחברת חקירות ארגנטינאית; תשלום עבור 656 נסיעות במונית; 262 שליחויות; כ-64,000 צילומים). גם אם יש ממש בטענות בדבר העדר הלימות הסכומים שנדרשו וכי אין להסתפק ב"שורה התחתונה" דוגמת זו שבנספח 6 לבקשה, עדיין אין לכחד כי למצער חלק לא מבוטל מן ההוצאות היה חיוני לניהול ההליך (למשל: גם אם לא הוכחה נחיצותו לענייננו של כל אחד ואחד מ-64,000 צילומי מסמכים, הערכתי היא כי למצער 75% מהם היו דרושים, ואף אם ההוצאה לכל צילום היא 0.3 ש"ח ולא 0.5 ש"ח - עדיין עסקינן בסכום של 14,400 ש"ח).

בנסיבות אלה, אני סבור כי סכום של 85,000 ש"ח משקף את אומדן ההוצאות הסבירות, המידתיות והנחוצות שנגרמו לנתבע במסגרת ניהול ההליך הנוכחי (ויש לזכור כי הנתבע השתתף בנשיאה בהוצאות לשם ניהול חקירת התובעים 1 ו-5 במקום מושבם (צ'ילה) מחמת בריאותם הלקויה. ראו גם תצהיריהם בבקשה 68 וההחלטה ברע"א 2772/12).

לפני סיום: תהיית בא כוח התובעים בעמ' 3 רישא לתגובתו, בנוגע לפסקה 121 לפסק הדין, אינה במקומה ודייני אם אפנה לחילופי הדברים בעמ' 1045 שורה 23 ואילך לפרוטוקול.

לעומת זאת, נכונים דברי בא כוח התובעים בעמ' 11 סיפא לתגובה, לפיהם " כל אמרה שנאמרת במהלך הליך משפטי מוגנת בתביעת לשון הרע". אולם, וודאי שהחסינות המוענקת בדין מפני תשלום פיצויים בגין לשון הרע, אינה יכולה להכשיר, למשל, תיאור עדה פלונית כ"שקרנית עלובה" ו"שקרנית פתולוגית" (עמ' 9 לתגובה) או ייחוס לבא כוח הנתבע ביצוע "תרגיל מלוכלך" (עמ' 10 לתגובה).