בפני בקשה לחיוב צד ג' בטענה כי צד ג' העביר כספים לידי החייב בניגוד לצו עיקול שהוטל אצלו על נכסי החייב ביום 15.03.12.
בתאריך 11/9/2011 התקיים דיון בפני כבוד הרשמת א. הרץ (בהעדר הזוכה או מי מטעמו), מכוח סעיף 46 לחוק ההוצל"פ, במהלכו טען מנהלה של צד ג' כי בעת העסקתו של החייב ובגין הלוואות שלווה החייב ממנו, נוכו משכרו תשלומים חודשיים ולכן הסכום הנותר מוגן על פי דין ולא היה מקום להעבירו בגין צו העיקול, לידי הזוכה.
כבוד הרשמת קבעה בהחלטתה בתום הדיון כי צד ג' יחדל מלהלוות כספים לחייב וכי עליו לפעול מעתה והלאה לפי הוראות הדין.
בהמשך עתר הזוכה לחייב את צד ג' מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בטענה כי צד ג' שילם כספים שלא כדין לחייב וקיזז כספים שלא כדין, כמעסיק.
בתגובה טען ב"כ צד ג', כי כוחו של צו העיקול תקף למשך שלושה חודשים בלבד ולכן אינו חל על כלל הכספים הנטענים על ידי ב"כ הזוכה וכי משניתנו לחייב כספים בהלוואה זכותו להפחיתם משכרו גוברת על העיקול שהוטל ולפיכך נהג כדין.
דיון במעמד הצדדים, בבקשה לחיוב צד ג', התקיים בפני ולאחר חקירת צד ג' הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
הזוכה טען, כי משצו עיקול על משכורת חל עד למועד תום העסקת החייב ולא למשך 3 חודשים בלבד ממועד הטלתו, היה על צד ג' לכבד הצו ולהעביר הכספים, שאינם מוגנים על פי דין, לתיק ההוצל"פ. עת לא עשה כן יש לראותו כ"מבריח נכס מנושה החייב", שכן זכות קיזוז קיימת אך לבנק ולא לישות שלישית שאינה כזו.
צד ג' טען בסיכומיו, כי החלטת כבוד הרשמת א. הרץ פטרה אותו מחיובי העבר ככול שכאלו חלים עליו ולכן אין לחייבו בגין התקופה שבין 27.03.11 ועד 11.09.11.
עוד הוסיף, כי פעל בהתאם להחלטה זו ועל פי הכתוב בצו העיקול, על פי פרשנותו, פרשנות סבירה והגיונית, כאשר לדבריו צו העיקול מורה כי חלותו למשך 3 חודשים בלבד - ובכך עומד לו "הצדק סביר" לפעולותיו ולכן, אף אם לא פעל כדין אין לחייבו מכוח סעיף 48 לחוק.
דיון
בדיון שנערך בפניי בתאריך 11/9/2012 הציג תלושי שכר של החייב המעידים כי החייב הועסק על ידו במהלך החודשים 2/2011 ועד 4/2012.
מעיון בתלושי השכר עולה כי החייב לווה סכומי כסף מאת צד ג' בסכום של 62,870 ש"ח, כאשר בכל אחד תלושי השכר ניכה צד ג' סכומים שונים בגין החזרי אותן הלוואות, כך שבפועל לא נותרה יתרת שכר ברת עיקול, על פי דין.
צד ג' הלווה לחייב בכל תקופה סכום שונה, הוסיף להלוואות קיימות ובגין כך, לטענתו קיזז סכומים שונים משכרו של החייב.
צד ג' טען בדיון, כי הלוואות אלו לא נעשו על פי חוזים ספציפיים בין השניים, אלא בצורת תשלומים שונים שביצע בעבור החייב, כגון: תשלומי דמי שכירות, תשלומי חוב חשמל וכדומה.
יצוין, כי לא הוצגו מסמכים לביסוס הטענות הללו ולא הובאה כל ראיה מכוחה טוען צד ג' לזכות הקיזוז. לפיכך ההנחה היא כי זכות זו נובעת מכוח חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.
סעיף 8 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע, כי -
"(א) משכר העבודה החדשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגימלה כאמור.....
....