חיוב מנהל מיסוי להחזיר כספים שנגבו כתוצאה מחילוט ערבות שלא כדין

מונחת בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" לתשלום סך של 36,022 ש"ח.

מ.ו השקעות בע"מ (להלן: " התובעת") חתמה עם מנהל מיסוי מקרקעין - מחוז תל אביב (להלן: " הנתבע") על הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 11/01/01על ידי בית משפט השלום בה.פ 177349/00 מ.ו השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד האוצר. בהסכם הפשרה הוסכם כי התובעת תפקיד בידי הנתבע ערבות בנקאית על סך 25,000 ש"ח בגין חוב מס רכישה נטען נשוא שומה 99080384. (להלן: " פסק הדין" , " הערבות" ו-" השומה" בהתאמה).

בעקבות פסק הדין הוצאה ביום 15/01/01 ערבות בנקאית שמספרה 48219/25-825-2 על ידי בנק לאומי לישראל (להלן: " הבנק"), (העתק הערבות הבנקאית צורפה כנספח ב' לכתב התביעה). הערבות נמסרה לידי הנתבע.

בהתאם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הנתבע היה רשאי לממש את הערבות רק לאחר שיסתיימו כל ההליכים המשפטיים בעניין השומה ושומות אחרות נשוא עמ"ש 280/99 ועמ"ש 366/99 בפסקי דין סופיים וחלוטים.

ביום 19/02/08 פנה הנתבע לבנק בבקשה לממש את הערבות הבנקאית וזאת בניגוד להוראות הברורות שנקבעו בפסק הדין ובערבות הבנקאית גופה.(העתק מכתב מיום 19/02/08 צורף כנספח ג' לכתב התביעה). ביום 28/02/08 הודיע הבנק לתובעת על פניית הנתבע לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים הודיע הבנק לנתבע כי אין בכוונתו לחלט את הערבות מאחר ולא התגבשו התנאים.

ביום 17/03/08 ניתן פסק דין בע"א 5192/06 מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' מס שבח - מחוז תל אביב. על החלטה של ועדת הערר בעמ"ש 280/99 ועמ"ש   366/99  פסק הדין האמור מהווה אחד התנאים למימוש הערבות הבנקאית שניתנה לנתבע כאשר התנאי השני הינו פסק דין סופי וחלוט בעניין השומה.

ביום 26/03/08 פנה הנתבע בשנית למימוש הערבות. במכתב הנתבע נטען בין היתר כי:

"פסק דין בערר מאפשר לרשות המיסים לגבות את כל החוב בהתאם לפסק הדין ואין בהגשת ערעור לעליון כדי לעכב גביית החוב, אלא אם ניתנה החלטה לעיכוב ביצוע"

בהמשך מכתבו טען הנתבע כי הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע אשר נדחו ומשכך אין מניעה ממימוש הערבות (העתק המכתב צורף כנספח ד' לכתב התביעה).

ביום 12/05/08 שלחה התובעת לבנק מכתב מפורט בו נימקה מדוע לא ניתן לחלט את הערבות וכן צירפה התובעת את שלושת העמודים הראשונים בע"א 345/04  על מנת להבהיר כי טרם ניתן פסק דין חלוט וסופי בשומה, המהווה את התנאי השני למימוש הערבות (העתק מכתב התובעת צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

ביום 14/05/08 התקבל במשרדי התובעת מכתב מאת הבנק בו נטען כי ההחלטה אשר ניתנה במסגרת ע"א 345/04 ביום 30/11/07 מהווה פסק דין חלוט ובכך מתקיים התנאי השני. באותו היום נשלח מכתב לבנק בו הובהר כי ההחלטה מיום 30/11/07 הינה רק החלטת ביניים אשר לא סוגרת את הגולל ומשכך אין המדובר בפסק דין חלוט ולראייה הפנתה התובעת לסעיף ח' בהחלטה ע"א 345/04  בה נקבע: " איני עושה צו להוצאות בבקשה זו, והנושא יובא בחשבון בפסק הדין בערעור גופו".

על אף כל זאת חילט הנתבע את הערבות ביום 18/05/06 וקיבל סך של 36,022 ש"ח, בניגוד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

מנגד טען הנתבע כי ביום  17/03/08 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בע"א 5192/06 הדוחה את הערעור על פסקי הדין של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שבבית המשפט המחוזי תל אביב - יפו בעמ"ש 280/99 ובעמ"ש 366/99 (העתק פסק הדין צורף כנספח א' לכתב התביעה).

הנתבע טוען כי על חשבון חוב השומה נשוא ע"א 5192/06 שילמה התובעת תשלומים ולאחר סיום התשלומים , יתרת החוב בר גביה (לאחר ניכוי קנסות) הינו 92,267 ש"ח סכום שהינו גבוהה מהערבות שחולטה (פלטי מחשב ובהם מצב חשבון צורפו כנספח ב' לכתב ההגנה).

הנתבע טוען כי בגין שומה 99080384 הוגש ערר וביום 01/07/03 דחתה ועדת הערר את הערר. (פסק דינה של הועדה צורף כנספח ג' לכתב ההגנה), על פסק הדין בוועדה 1220/00 הוגש ערעור בע"א 345/04. יתרת החוב בגין השומה  הינו כ- 260,000 ש"ח.

במסגרת ע"א 354/04 הוגשו שלוש בקשות שונות לעיכוב ביצוע אשר נדחו על ידי בית המשפט העליון (העתק ההחלטות צורפו כנספחים ה',ו', ז' 2).לאחר שבקשות עיכוב הביצוע נדחו פנה הנתבע לבנק לחילוט הערבות, הבנק אישר את הדרישה והעביר את סכום הערבות כדין.

הנתבע טוען כי אומד דעת הצדדים להסכם הפשרה היה שדי בכך שיסתיימו ההליכים בועדת הערר, שהרי לא הייתה כוונה להתנות על הוראות תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי  התשמ"ד- 1984 הקובעת: " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים".

הנתבע טוען כי אין זה סביר כלל שהייתה כוונה להמתין עד לסיום ההליכים בבית המשפט העליון, ומאחר ונדחו הבקשות לעיכוב ביצוע זכאי הנתבע לגבות את הערבות הבנקאית במסגרת הליכי הגביה.

הנתבע טוען כי משנמנעה התובעת להתייחס להסכם נספח א' לכתב התביעה אשר נחתם בשנת 2001 בפנותה לבית המשפט העליון במסגרת הבקשות השונות לעיכוב ביצוע  פסקי הדין,  מנועה היא מלהסתמך עליו עתה, במיוחד לאחר שניתנו החלטות מפורשות של בית משפט העליון הדוחות את בקשותיה לעיכוב ביצוע של הליכי הגביה.

בכתב תשובתה ציטטה התובעת את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של  פסק  הדין, ממנו עולה כי קיים תנאי לפיו תמומש הערבות בתום כל ההליכים כאשר יתקבל פסק דין סופי וחלוט בשומות 99080384,בעמ"ש 280/99 ובעמ"ש 366/99.