חיוב כתובה למרות טענות המערער כי המשיבה אשמה בגירושין – 'מורדת' ו'מקללת'; כתובה מוגזמת – מהי?

תמצית הערעור וההכרעה בו

לפנינו ערעורו של האיש על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה שחייב אותו בתשלום מלוא כתובת האישה בסך מאה ושמונים אלף ש"ח.

לכשנמצה את טענותיו של האיש בכתב הערעור ובדיון שהתקיים בבית דיננו הרי שהוא מלין על יחסה של האישה אליו, לפי הנטען, שלדעתו מצדיק את פטורו מכתובתה ושלא הובא בחשבון בפסק הדין; על שלילת האפשרות, לדעתו, להביא עדים לטענותיו ועל קביעתו של בית הדין כי האישה חפצה הייתה בשלום בית ואילו האיש חפץ בגירושין.

עיינו בכתב הערעור שאת עיקרי טיעוניו מנינו לעיל ובנספחיו, בכתב התשובה ובנספחיו ובתיק בית הדין האזורי, בחנו גם את טיעוני הצדדים שנטענו לפנינו והגענו למסקנה החד־משמעית כי דינו של הערעור להידחות.

נימוקים

נפרט ונבאר בקצירת האומר:

א.   טענות המערער בעניין יחסה של המשיבה אליו ובדבר מניעתו להביא עדים בעניינן

יחסה של האישה אל האיש, גם ככל שהיו טענותיו מוכחות, אינו עולה אלא כדי הגדרתה 'אשה רעה', ו'אשה רעה' גם היא זכאית לכתובה.

משכך יש לדחות גם את טענתו כי לא ניתן לו יומו בבית דין קמא, שכן בית הדין לא אפשר לו להביא עדים. בית הדין קצב לאיש זמן להגשת בקשות להעדאת עדים והלה הגיש את בקשותיו אלה רק לאחר הזמן, אלא שלטענתו החלטת בית הדין שקצבה את המועד – לא הגיעה לידיו.

למעשה קשה לקבל טענה זו גם במישור העובדתי שכן עיון במערכת הממוחשבת של בית הדין, המתעדת משלוח דואר אלקטרוני באופן אוטומטי עם המשלוח, לימדנו כי ההחלטה האמורה דוורה לבא כוח האיש בדואר אלקטרוני ביום שבו ניתנה.

ברם אין אנו זקוקים לכך, שכן עיון בבקשתו של האיש מלמד כי גם לשיטתו לא הייתה בעדותם של העדים – ואף בלי שניכנס לדיון בדבר כשרותם – אלא כדי לחזק את טענתו בדבר היות האישה 'אשה רעה' שכאמור אינה מפסידה את כתובתה. לפיכך אטרוחי בי דינא לשמיעת עדויות חסרות משמעות – למה לן?

ב.   בין 'מקללת' ל'אשה רעה'

לטעמו של האיש אכן עולה התנהגות האישה גם כדי 'מקללת' המפסידה כתובתה, אלא שגם כאן – אף לו התקבלה עמדתו באשר לעובדות, ואף לו העידו עדים כדבריו – רחוקה הדרך עד למסקנה ההלכתית שרוצה האיש לגזור מעובדות אלה. דיבורים פוגעניים גרידא אינם בגדר 'קללה'. 'אשה רעה' כאמור אינה מפסידה כתובתה – אף ש'מצווה לגרשה' ו'אשה רעה' היא לפי אחת ההגדרות שבגמרא (יבמות סג, ב) "מקשטא ליה פומא" ופירש רש"י "לקלל ולגדף". נעיר כי אומנם לאיש שלפנינו תלונות על האישה שנמנעה ממלאכות הבית – בניגוד לאישה המתוארת בגמרא שם שבצד 'קישוט פומא' גם 'מקשטא ליה תכא' – אולם נקודה זו אינה עניין לטענת הקללות אלא לטענת מרידה ממלאכות שבה נדון להלן.

פשטות המונח 'מקללת' שבגמרא הוא שהאישה 'מאחלת' לבעלה רעות, וכדברי הגמרא (כתובות עב, ב) לעניין 'מקללת יולדיו': "דאמרה ליה 'ניכליה אריא' [...]" (יאכלנו האריה).

ואומנם מצינו בישכיל עבדי (חלק ה אבן העזר סימן עא) שדן בפסק דינו של בית הדין האזורי שדן דין 'מקללת' במי "שהיתה משתמשת בביטויים מעליבים שהם בבחינת מקללתו [...] מעליבה אותו בביטויים חריפים" – ועל נקודה זו עצמה לא השיג אף הגר"ע הדאיה גופו בישכיל עבדי (שם). אך דברים אלה אכן צריכים עיון. וראה בעניין זה בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה, בהרכב שחבריו – כולם היום חברי בית הדין הגדול ובכללם אחד החתומים מטה – הרב שפירא, בתיק 4637-29-1 (מספר תיק ישן, פורסם, במערכת החדשה מס' תיק 267589/6) שבו כתב החתום מטה – הרב שפירא (שלמסקנתו הצטרפו חבריו להרכב):

[...] האשה היתה רגילה להופיע בבית הספר בו עבד הבעל לצעוק ולבייש את הבעל בפני המפקחים, המורים והתלמידים [...] מאשימה ומעלילה על הבעל שמקיים חיי אישות עם מורות ומוציאה לו שם של רועה זונות. האשה היתה מדברת בלשון גסה ובוטה ואף מנבלת פיה [...] ולכאורה היה נראה לומר שבמעשים אלו דינה כדין עוברת על דת יהודית [...] היה מקום לומר שכל היכא שעושה מעשים המבזים את הבעל יש בה משום עוברת על דת יהודית [...]

אמנם באמת לא מצאתי במפורש בראשונים ובאחרונים שהוסיפו בעוברת על דת יהודית, שאף במבזה את הבעל באופן מחפיר תקרא עוברת על דת ואדרבה מתוך דברי המהר"א די בוטון בשו"ת לחם רב (סימן נב) שנשאל בראובן שאשתו מתקוטטת עמו ומקללת ומחרפת אותו ואת אביו ובכלל החרפות מאשימה אותו שמזנה עם בתו וכלתו וכו', ודן שם שהוי עוברת על דת במה שמקללת אביו ומקללתו. אמנם לענין שאר הבזיונות שמבזה אותו כתב שודאי ראוי ליסרה ולנדותה ולהחרימה מפני שחייבת בכבוד בעלה, אבל אין בהם בכדי להפסיד כתובתה מפני שלא הוזכרו במשנה, ומשמע שאין להוסיף בדין עוברת על דת יותר ממה ששנו במשנה אף שמסברא נראה שדומה ואולי אף חמור מדינים שהוזכרו שם. וכן מצאתי בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק אבן העזר סימן פט) שנשאל לגבי אשה שמוציאה שם רע על בעלה [...] שאם יעמידוהו למשפט על מעשים אלו דינו מיתה. ורצה לדמותו לשוכרת גוי שיהרוג את בעלה. ודחה [...] ומשמע מתוך דבריו שבעצם זה שמבזתו [...] אין בו משום עוברת על דת. ושמע מינה שלא נאמר האי דינא אלא במה שנאמר במפורש במשנה או שהוסיפו הראשונים [...]

ונעיר בעניין זה כי מעשה אשר לא ייעשה עשה בא כוח המערער שהביא בערעורו מפסק דין זה "שאישה המצערת את בעלה, שיש לכופה לקבל גט ופטור הבעל מכל התחייבויותיו כלפיה" – ציטוט שלא רק שאינו מדויק ובכלל חוסר הדיוק גם התוספת המשמעותית של המילה "כל", אלא שמוציא הוא את הדברים מהקשרם ומעוות עלינו את הכתובים. בפסק הדין נאמרו הדברים לעניין חיוב הבעל במזונות אשתו – חיוב הנוגע לזמן חייהם המשותפים, החלוק מנידון דידן, הכתובה, שעניינה חיוב לעת הגירושין. בא כוח המערער שהוציא את הדברים מהקשרם והביאם לענייננו ניסה לכאורה להטעות את בית דיננו בכך. לולי היו הדברים שצוטטו לעיל מפורשים באותו פסק דין – בסמוך. יכולנו ללמד זכות עליו כי לא נחת לחילוק שבין המזונות לכתובה, אך משבחר להביא מפסק הדין מובאה קצרה אחת (ושלא במדויק כאמור) תוך התעלמות משוברה שבצידה, בפירוש, קשה שלא לגנותו על כך.