אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב גט והפסד כתובה באשה שאינה ראויה לחיי אישות

חיוב גט והפסד כתובה באשה שאינה ראויה לחיי אישות

תאריך פרסום : 22/02/2015 | גרסת הדפסה

בית דין רבני אזורי נתניה
841338-1
07/09/2014
בפני הדיינים:
1. הרב יעקב זמיר ראב"ד
2. הרב אברהם שינדלר
3. הרב יהודה יאיר בן מנחם


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד אביעד לוי
הנתבעת:
פלונית
עו"ד אברהם מרקוס
פסק דין

 

הצדדים שבפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 6.6.90, אלו הם נישואין ראשונים לשני הצדדים ולהם שני ילדים (בת ובן), שניהם בגירים.

הבעל הגיש לביה"ד תביעת גירושין ביום 2.2.11 ולתביעתו כרך את נושא המזונות, החזקת הילדים והרכוש. האשה לעומתו הגישה לביה"ד תביעה לשלום בית בתאריך 27.4.11.

דיון ראשון בעניינם של הצדדים התקיים ביום ט"ז בתמוז התשע"א (18/07/2011). במהלך הדיון טען הבעל כי הצדדים גרים בשני חדרים נפרדים משנת 2007. לדבריו בשנת 2000 עברה האשה התמוטטות נפשית והוא והוריה נאלצו לאשפזה, האשה שהתה שנה באשפוז, ובאותה תקופה הבעל עזב את מקום עבודתו על מנת לטפל בילדיהם. לדבריו מצבה הנפשי של האשה המשיך להתדרדר והתבטא גם בכך שהאשה הוציאה כספים רבים עד שבשלב מסוים הוא נאלץ לסגור את חשבון הבנק וכרטיסי האשראי כדי למזער את הנזקים.

לטענת הבעל ראשיתו של המשבר בין הצדדים בכך ש"יום אחד ביקשה לנסוע לעשות בדיקה מסוימת ולא יכולתי להסיע אותה ואז החליטה להעניש אותי, ניתוק פיזי מוחלט, מאז אנו לא מדברים". עוד הוסיף הבעל כי בשנת 2008 נוצר 'חלל' ביניהם ואדם בשם [צ' ת'] נכנס לתמונה כמטפל באשה, לטענתו, היחסים בין המטפל לאשה חרגו מהמסגרת הטיפולית והם אף נסעו ובילו במשותף באילת.

האשה דחתה את טענות הבעל והסבירה כי בשנת 2008 עברה כריתת שחלה, "נסעתי לבתי חולים לבד, למעט מספר פעמים, היחסים לא פסקו, בשנת 2008 היחסים התמעטו, התדירות פחתה, יש לי בעיות של פריצת דיסק, עברתי ניתוח בגב, בשנת 2009 עברתי ניתוח זה, ומאז פסקו יחסי אישות". לדבריה [צ' ת'] "מטפל בי, טיפל גם בבת שלי בחוליות שלה, הוא עובד גם בתיירות, הצטרפתי אליו לאילת והכנסתי כסף לבית". האשה הביעה את רצונה כי בני הזוג יפנו ליעוץ, והוסיפה "אני שואפת לשלום בית, אבל אם הוא לא מוכן בשום אופן, לא אלחץ אותו לקיר."

לביה"ד התברר כי האשה תבעה מזונות אשה וילדים בבית המשפט, וזאת לאחר שהבעל כרך את עניין המזונות לתביעתו בביה"ד. בבית המשפט נפסקו מזונות בסך 1500 ₪ לבן הקטין (באותו פרק זמן) ו-500 ₪ לבת החיילת. לדברי ב"כ הבעל לא נפסקו מזונות לאשה היות ולאשה קצבה בסך 6000 ₪, לדבריו האשה פתחה חשבון נפרד אליו מועברת קצבתה ולכן 'אין מנוס מלהתגרש', הבעל הביעה את רצונו לחלוק עם האשה 'חצי חצי בכל בין חובות בין זכויות סוציאליות'.

ב"כ האשה ציין כי לצדדים יש משכנתא, יש הוצאות רפואיות, האשה נכה בשיעור של 75% וזאת כתוצאה מניתוח שעברה בשנת 2009. 'האשה משתמשת בקטטר, הביקורים בבית חולים והטיפולים זה לחם חוקה', ומאחר והבעל ביטל את כל התשלומים השוטפים למרשתו לא נותרה לה ברירה אלא לפנות לבית המשפט וזאת על מנת לייצב את מצבה הכלכלי. באשר ליחסי האישות טען ב"כ האשה כי בשנה וחצי האחרונה יש קושי שהבעל מודע לו, ואולם לדבריו יש סיכוי שהמצב ישתפר, ואין מקום לומר שהחיים נגמרו. "גם בעניין [צ' ת'], אין יכולת ליחסים לא מבחינת האשה ולא מבחינת [צ' ת'] הוא עבר ניתוח סרטני ואין לו יכולת, האיש הזה עוזר לה, איש חיובי במלוא מובן המילה."

בתום הדיון הצדדים הסכימו להצעת בית הדין וקבעו פגישה ביניהם ליום 27.7.2011. ב"כ הצדדים אכן נפגשו מספר פעמים ואולם הפגישות לא הניבו הסכמות, וביום כ"ו במרחשון התשע"ב (23/11/2011) קיים ביה"ד דיון נוסף בעניינם. ב"כ האשה ציין כי מזה 4 חודשים הבעל לא משלם את חיוביו עבור הילדים, וב"כ הבעל טען כי כל המחלוקת היא כסף, וכי גם האשה רוצה להתגרש. לדבריו "האשה תהיה מרוצה רק אם ייתן לה את הבית, המשכנתא לא משולמת, האשה הפסיקה להעביר תשלומי המשכנתא של חלקה, הבית עומד לצאת לכינוס, אמרנו שאנו מוכנים לתת לה איזה קצבה". ב"כ הבעל הציע כי הבעל ישלם לאשה 1500 ₪ ל5 שנים, הצדדים יתחלקו בשווי הבית והסכום הנ"ל יקוזז מחלקו בדירה. כמו כן לדבריו לצדדים ישנם חובות בסך של כ-170,000 ₪, לטענתו שני הצדדים צריכים לשאת בחלקים שווים בחובות.

ב"כ האשה סיכם את מצבה הכלכלי של מרשתו וטען שהאשה מקבלת 2000 ₪ מביטוח לאומי, ויש לה עוד 2000 ₪ על תנאי, זאת בשונה מטענת הבעל שהאשה משתכרת 6000 ₪. לטענתו מתוך ה-4000 ₪ שיש לה, 2000 ₪ הולכים להוצאות רפואיות, המכונית עולה לה בין 1000 ל1500 ₪ שכן כמעט כל יום האשה נוסעת לטיפולים רפואיים. לדבריו האשה הוכתה בידי שמיים היא לא יכולה לעבוד, ולכן "אין לנו עתיד, אנו לא יכולים להתגרש, האשה צריכה להישאר בבית, הוא לא יכול לומר לה תצאי מהבית, אם רוצה לצאת מהבית שיצא". ב"כ האשה הוסיף שהבעל עצמו מוכן לתת לאשה סך של 200,000 ₪. וב"כ האשה הציע ש"הבית ישאר לשימושה ורשותה, אני לא מבקש שינוי רישום", וזאת "כל עוד היא במצבה הרפואי, אם מצבה ישתפר נדבר."

ב"כ הבעל טען ששניהם יחד לקחו הלוואה בסך 76,400 בתאריך 6.12.2009, אך ב"כ האשה השיב כי ההלוואה נלקחה בכדי לכסות מינוס בחשבון, ולבסוף אמר כי "אם רוצה לזרוק אותה, שישלם 650,000 כתובה". ב"כ הבעל טען כי לאור הודאת האשה בדיון הקודם שאינה מסוגלת לקיים יחסי אישות ולאור מה שאמרה "שלא תלחץ אותו לקיר" הרי שיש לקבל את תביעת הבעל לגירושין. בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה הצדדים יודיעו לביה"ד על מבוקשם לגבי המשך ההליכים.

לבקשת ב"כ הבעל קיים ביה"ד דיון נוסף ביום כ"ד בניסן התשע"ב (16/04/2012). ב"כ האשה ציין כי בית הדין הוציא צו למדור ספציפי לטובת האשה על בית הצדדים, אך היות והבעל לא משלם את המשכנתא הבנק עלול לסלק את האשה מהבית ובכך לסכל את הצו למדור ספציפי. כמו כן ציין שהשופט פסק שעל הבעל לשאת בשיעור של 75% מההוצאות הרפואיות, ובכל הוצאות אחזקת הבית מאחר וכל עבודתו מהבית. ב"כ הבעל הציע שהבעל ייתן לאשה את הדירה הן לצורך רפואתה והן למדורה, לדבריו השופט ויצמן הציע ש"האשה תקבל %60 מהדירה ו-% 75 מהוצאות רפואיות לכל החיים". והוא עצמו מציע שהבעל ישאיר הדירה לאשה, לא ישלם הוצאות רפואיות, לא מזונות ולא כתובה. ב"כ הבעל התנגד להעביר לאשה בית בשווי שני מיליון ₪, והבהיר כי ה% 75 שקבע השופט שווים לערך 700,800 ₪. לביה"ד התברר כי השופט פסק את הנזכר לעיל אך בכדי לא להשאיר וואקום בין המועד בו התקיים הדיון לפניו לבין המועד בו ייתן בית הדין את החלטתו, וציין כי "אני סבור שבית המשפט רשאי לתת סעד זמני עד שבית הדין ייתן החלטתו וברור שבית הדין רשאי לשנות."

ב"כ הבעל שב וטען כי "אין לו טענה על בגידה כי לא מסוגלת במצבה, אבל כאשה לא עושה כלום, מ2007 אין יחסי אישות האם נשאיר את הבעל ככה? רוצה לתת רוצה לעזור, האם הוא צריך למות נשוי?". הבעל טען כי הוא אינו יכול לשלם את המשכנתא והאשה טענה מנגד "איך נותן לילדים 4500 ₪, במקום זה שישלם המשכנתא". ב"כ האשה סיכם את תביעתו ולפיה "הערכנו ההוצאות שלה ב10,000 ₪ הורדנו 4000 ₪ שאנו מקבלים, הגענו 6000 ₪ כלומר אנו מבקשים 3000 משכנתא ו- 3000 ₪ שאר ההוצאות."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"על הצדדים להגיש סיכומיהם בנושא מזונות אשה ובנושא הגירושין.

בנושא הגירושין ניתנים לכל צד 45 יום להגשת הסיכומים כאשר צד הבעל יגיש ראשון תוך 45 יום מיום קבלתו את הפר' וצד האשה יגיש 45 לאחר מכן. בנושא המזונות יגיש ב"כ האשה סיכומיו תוך 15 יום מיום קבלת הפר' וצד הבעל יגיש תוך 21 יום לאחר מכן.

לאחר העיון בית הדין קובע שעד לפסיקה קבועה של בית הדין בנושא מזונות האשה, יוציא בית הדין פסק דין למזונות זמניים של האשה בסך 3000 ₪ החל מהיום, כאשר סכום זה אמור לשמש כתשלום המשכנתא."

ב"כ האשה הגיש את סיכומיו בעניין מזונות האשה ומדורה ביום 22/05/2012, ואולם סיכומי ב"כ הבעל בוששו מלהגיע ובתאריך 06/08/2012 התקבלה בביה"ד בקשת ב"כ הבעל למתן ארכה של 30 יום להגשת סיכומיו. בתשובה הורה ביה"ד לב"כ הבעל ביום י"ח באלול התשע"ב (05/09/2012) להגיש את סיכומיו תוך 7ימים, במידה ולא יעשה כן ביה"ד לא יקבל את סיכומיו.

ב"כ הבעל לא הגיש את סיכומיו במועד הקצוב ותחת זאת התקבלה ביום 24/09/2012 בקשתו לדחיית מועד הגשת הסיכומים וקביעת מועד לדיון לשם חקירת האשה. בקשתו זאת נשלחה לתגובת הצד השני שהתנגד בתוקף לבקשה. לאור כל הנ"ל ביה"ד דחה את בקשתו של הבעל לקביעת מועד דיון, והבהיר לבעל כי באם לא יתקבלו סיכומיו תוך 5 ימים ביה"ד יתן את החלטתו בנושא המזונות ללא סיכומי צד הבעל, ורק אם לאחר קבלת הסיכומים ביה"ד יסבור שבכל זאת נצרכת עדות האשה יקבע ביה"ד מועד לדיון נוסף.

ההחלטה הנ"ל ניתנה בתאריך ב' במרחשוון תשע"ג (18.10.2012) ואולם ביה"ד נעתר לבקשת ב"כ הבעל, ולפנים משורת הדין אפשר לבעל להגיש את סיכומיו מספר ימים מאוחר יותר. סיכומי הבעל בעניין מזונות האשה ומדורה התקבלו בביה"ד בתאריך 26.11.12. בתאריך 3.12.12 ביקש הבעל כי ביה"ד יורה על עיכוב ההליכים בנושא המשכנתא, וביה"ד דחה את בקשתו. בתאריך 19.12.12 הוכנס התיק לרשימת התיקים הממתינים לפס"ד. אולם משניגש ביה"ד לכתיבת פסק הדין התברר כי שני הצדדים לא הגישו את סיכומיהם בנושא הגירושין ועל כן בתאריך י"ב באייר התשע"ג (22/04/2013) נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה לשם ייעול ההליכים ביה"ד נענה לבקשת ב"כ הבעל לחקירת האשה, וביה"ד קבע לצדדים מועד לדיון ליום כח' סיון התשע"ג (6.6.13).

בדיון שהתקיים ביום כ"ח בסיון התשע"ג (06/06/2013) התייחס ביה"ד לסיכויי שיקום הבית:

"ביה"ד: האם אתם חושבים שיש סיכוי לשלום בית?

ב"כ אשה: הוא עזב אותנו, יש לו קשר עם בחורה בשם [ק'], אנו לא יכולים לומר לו תחזור הביתה השאיר אותנו עם חובות.

ביה"ד: נכון יש בעיה רפואית, השאלה אם במצב כזה כדאי להישאר נשואים, למה לא להגיע להסכמות שיבטיחו את חייה?

ב"כ אשה: דיברנו שיבטיח את החיים שלנו, אם יהיה תנאים כאלה נתגרש, אבל במצב הקיים אנו לא יכולים להרשות לעצנו הלוקסוס הזה."

לשאלות ב"כ הבעל השיבה האשה כי מאז הניתוח שנערך בשנת 2009 הם ישנים בחדרים נפרדים שכן היא אינה יכולה לעלות במדרגות לחדר המגורים, וכי חודש לאחר הניתוח היא חדלה מלבשל לבעלה שכן "צעק עלי, עמדתי והכנתי לו והוא צרח עלי, לקוחה נכנסה, אמרתי לו, אני עושה ואתה לא מעריך, מהיום תבשל לעצמך". לטענתה היא יצאה לאילת בעידודו של הבעל, עבדה כמלווה של קבוצה ולא לנה עם [צ' ת'] באותו חדר. לשאלת ב"כ הבעל השיבה האשה כי רופא הפנה אותה לטיפולי הידרותרפיה וכי [צ' ת'] מטפל בה בטיפולים אלו.

ב"כ הבעל התייחס לחשבון הבנק הנפרד שפתחה האשה:

" ש. מתי פתחת חשבון לבד וניתקת את עצמך מהחשבון המשותף

ת. בדצמבר 2011, תחילת 2012

ש. הדיונים התחילו ב-2011 אז איך את אומרת 2011

ת. אמרתי שאני לא זוכרת

א. לפי הידוע לי החשבון הפרטי שלך נפתח ביולי 2010, לפי זה יוצא שישראל הגיש תביעת גירושין שבעה חודשים לאחר פתיחת החשבון שלך

ת. אני לא זוכרת.

...

ב"ד: האם גילית לו שפתחת חשבון פרטי

ת. לא."

האשה טענה כי כאשר הבעל עזב את הבית היא החליפה מנעול שכן היא פחדה ממנו.

בתום הדיון ביקש ב"כ האשה כי יקבע מועד נוסף לחקירת הבעל, וביה"ד נענה לבקשה וקבע לצדדים מועד לדיון ליום ה' חשוון התשע"ד (9.10.13). בדיון שהתקיים בתאריך זה מסר הבעל לביה"ד כי "ידוע לי שהיו ויש בעיות בגב, עברה ניתוח והייתי שם". לדבריו משנת 2007 "לא נתנה לי להתקרב אליה", ובשנת 2012 הוא נאלץ לעזוב את בית הצדדים וזאת לאחר שהאשה אמרה שלקוחותיו מפריעים לה. לשאלת ב"כ האשה השיב הבעל כי הוא לא שילם את חיוב המדור שהשית עליו ביה"ד וזאת משום ש"המדור יצא תחת בסיס שלום בית ולא היה נראה לי פסק הדין כי שלום בית לא קיים."

ב"כ האשה התייחס לטענותיו של הבעל על קשריה של האשה עם מר [צ' ת']:

"מ. האם אתה טוען על יחסי מין?

ת. אני לא יודע

מ. בן כמה [צ' ת']

ת. 50, 60

מ. ואם אומר לך שהוא בן 70

ת. לא יודע

מ. אתה יודע בת כמה אשתך?

ת. 46 "

הבעל טען כי אשתו סובלת מ"נכות נפשית, הניתוק בינינו נוצר שנתיים לפני הניתוח, הדיבורים שהיא אומרת לי שאני מגעיל אותה לא קשור לניתוח אלא שזה הלך והחמיר, אין לה נכות פיזית מגורם רשמי". הבעל הכחיש שהוא מנהל קשרים עם נשים אחרות.

בסוף הדיון שאל ביה"ד את הבעל האם הוא מוכן לפצות את האשה:

"ביה"ד: האם אתה מוכן לפצות אותה?

בעל: אנו מוכנים לפצות ב200,000

אב. הוא אמר את זה בדיון הראשון

ביה"ד: כלומר גם אם נאמר שלא מגיע לה, אתם מוכנים לתת 200 אלף

בעל: כן."

ביה"ד נענה לבקשת ב"כ הבעל וקבע מועד לדיון אחרון ליום ז' בשבט התשע"ד (08/01/2014). בדיון זה הציג ב"כ הבעל תמונות בה נראית האשה עם מר [צ' ת'], באחת התמונות נראתה האשה נשענת על זרועו הימנית של מר [צ' ת'], ובאחרות נראו דמויות נוספות. ב"כ הבעל שאל אם האשה עדיין מבקשת שלום בית, והאשה השיבה בחיוב וציינה שהיא מעולם לא טיילה לבדה עם מר [צ' ת'] ומעולם לא לנה עמו בבית מלון.

ב"כ האשה חקר את הבעל על טענותיו כלפי אשתו:

"מ. אני אומר שבעבר לא נתת שום משקל, ידעת על התמונות ולא ראית סיבה להביא אותם, האם היא בוגדת בך?

בעל: אני אומר שהיא אשה מורדת

מ. אתה טוען שיש לה קשר זוגי עם [צ' ת']

בעל: היה להם קשר, אני לא יודע אם שכבו ביחד."

ב"כ הבעל התייחס לנושא חיוב הבעל בתשלומי המשכנתא:

"ל. האבא שלה שילם המשכנתא, אין חשש שתסולק מהבית ולכן להמשיך לחייב הבעל לשלם המשכנתא אין לזה בסיס

ב"ד: אבל אבא שלה שילם

ל. הוא נתן לו מתנה, הלך על דעת עצמו ופרע החוב, חברי בתגובה שלו צירף הסכם פשרה מה-26.6.2013 ובנוסף צירף קבלה ששילם משכנתא זו קבלה מה- 27.6.13 כלומר יום למחרת, בהמשך מצרף ב"כ האשה כנספח הסכם שנערך בין האשה לאביה ביום 4.7.13, כלומר שבוע ימים לאחר שהכסף שולם וחברי מציין שיש לנו נושה חדש שהוא אביה, אין לנו כזה חיוב.

...

ב"ד: הוא אומר שהמשכנתא שולמה ואין חשש לסילוק

מ. בנק משכנתאות מינה כונס נכסים למכירת הבית וזה מה שרצה, לסלק אותה מהבית, לא יכולתי לראות אותה מחוץ לבית והזמנתי את אבא שלה, הבעל לא משלם החלטת בית הדין ואומר שחושב שזה לא צודק, אמרתי לאבא, בוא תשלם עד שיהיה פסק דין סופי, האיש נכה ב- 100 אחוז יש לו פיליפיני והוא גם חולה סרטן, החתמתי אותה על הסכם, אסף כסף מכל המשפחה ונחתם הסכם בינו ובינה, רשמנו גם הערת אזהרה בטאבו שזה חוב שמגיע לה, לא היתה לי ברירה, היו מוציאים אותה מהבית, ככל שאנו גובים כסף מהוצל"פ, אנו מחזירים לבעל, עשינו סידור חדש ביחסי החובות, מה הוא אומר שהאבא ייתן מתנה, מאיפה לוקח את זה? למה שייתן לו מתנה כאשר הבעל מסוכסך עם הבת שלו? מה פתאום שייתן לה מתנה, הגישה שלו היא גישה חסרת תום לב, התגובה שלי מאד מפורטת, צירפתי גם את המסמך על אחוזי הנכות, אני רוצה לצרף מסמך נוסף על המצב הרפואי של האשה (מציג/ה מסמך), זה מסמך שמראה כל המחלות של האשה, צריך לעשות איזון בין האנשים, מי ישלם הוצאות הבית וההוצאות הרפואיות, היא מקבלת מריחונאנה רפואית להקל על הכאבים, רק זה לבד 500 ₪, אי אפשר לזרוק אשה כזו,

ל. צו למדור ניתן כאן כדי להבטיח זכויותיה ולכן כעת אין שום עניין זה

ביה"ד: כלומר אתה טוען ש- 3000 ₪ ניתן למדור, ומאחר ואין משכנתא לשלם, אז אתה אומר לא לבטל החוב אלא להקפיא עד למכירת הדירה

ל. היום החוב 50,000 ₪, אני אומר להקפיא."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"• על הצדדים להגיש סיכומיהם לבית הדין ולצד השני.

התובע (צד הבעל) יגיש סיכומיו תוך 30 יום, והנתבעת 30 יום לאחר מכן.

• החלטת בית הדין תינתן לאחר שכל הסיכומים יהיו בפניו."

סיכומי ב"כ הבעל התקבלו בביה"ד ביום 10.3.14, וסיכומי ב"כ האשה התקבלו ביום 23.4.14.

בסיכומיו בעניין מזונות האשה ומדורה עמד ב"כ האשה על מצבה הרפואי הקשה של האשה, ומצרף לדבר סימוכין. ב"כ האשה תובע בעניין המזונות והמדור כדלקמן:

1.   חיוב במלוא הוצאות החזקת הבית (חיוב שכבר הושת על הבעל, באופן זמני עד החלטת ביה"ד, בביהמ"ש).

2.   חיוב במלוא הוצאותיה הרפואיות של האשה כולל טיפולים משלימים (בביהמ"ש חויב הבעל בסך 75% מההוצאות הרפואיות).

3.   חיוב בתשלום המשכנתא המשותפת, חיוב שכבר הושת על הבעל ע"י ביה"ד בתאריך 16.4.12.

4.   חיוב בחוב שנצבר במשכנתא עד לתאריך הנ"ל, חיוב זה עולה לסך של כ 36,000 ₪.

5.   השלמת מזונות אשה על סך 2,464 ₪. לטענת ב"כ האשה למרשתו הכנסות בסך 3,846 ₪, 2,200 מהמל"ל בתוספת 1,646 ₪ מביטוח פרטי, ומהכנסות אלו יש להפחית הוצאות רכב (2,000 ₪) והוצאות על נעלים אורטופדיות, מקל הליכה עזרה בבית ותיקונים שונים שעלותם 1,100 ש"ח, כך שבסופו של יום נותר בידה סך שך 746 ₪ למזונותיה. לטענת ב"כ האשה הוצאותיה של האשה למזונותיה עומדים על סך של 3,200 ₪ ובהפחתת 746 ₪ דלעיל היא זקוקה לסך נוסף של 2,464 ₪.

6.   כמו כן מבקש ב"כ האשה לחייב את הבעל בסך של 8,000 ₪ לרכישת קלנועית.

לעומתו טוען ב"כ הבעל בסיכומיו כי האשה החלה להטריד את באי בית הדפוס של הבעל, בית דפוס הנמצא במרתף בית הצדדים, ועל כן הבעל עזב את בית הצדדים ועבר להתגורר ביחידת דיור קטנה. לטענתו האשה הכניסה את מר [צ' ת'] לביתם, הוא סייע לה בשיפוצו, וכיום היא מסתובבת עמו. לטענת ב"כ הבעל ביום 15.9.11 הגישה האשה לביהמ"ש בקשה לחיוב הבעל בתשלום חיובי המשכנתא, ובו ביום דחה ביהמ"ש את הבקשה וקבע שעל הצדדים לשאת בתשלומי המשכנתא בחלקים שווים, וזאת מפני שהמשכנתא מהווה רכיב הוני. ועל כן, לטענת ב"כ הבעל, הרי שמיום 15.9.11 ועד להחלטת ביה"ד ביום 14.6.12 היה על הצדדים לשאת יחדיו בתשלומי המשכנתא. לטענתו האשה גם היא לא שילמה את חלקה ועל כן נצבר כנגד הצדדים חוב בסך 65,000 ₪ דבר שמונע מהבעל לשלם את התשלומים החודשים, שכן עו"ד מטעם הבנק הבהיר במכתב מיום 13.11.12 כי "רק במידה וחוב הפיגורים וההוצאות ישולמו במלואם ותוסדר הוראת קבע חדשה לתשלום השוטף של ההלוואה ישקול מרשי עיכוב ההליכים המשפטיים". בהתאם לכך פתח הבנק בתאריך 1.11.12 תיק בהוצל"פ למימוש הנכס. לטענת ב"כ הבעל היות והאשה הודתה כי עקב מצבה הרפואי היא אינה מסוגלת לקיים יחסי אישות הרי שיש להגדירה כמורדת ואין לפסוק לה מזונות. כמו כן לדבריו היות והאשה הודתה בקשר חברי עם מר [צ' ת'] הרי שהיא שרכה את דרכיה ולא מגיעים לה מזונות. עוד טוען ב"כ הבעל כי האשה לא הכחישה את דברי הבעל כי הם חיים בחדרים נפרדים החל משנת 2007 ועל כן יש לקבל את דברי הבעל, ואחר תקופה שכזו אין לקבל את בקשתה של האשה לשלו"ב, במיוחד לאור העובדה שהאשה הייתה בבית מלון עם מר [צ' ת'], לטענת ב"כ הבעל די בזה בכדי לחייב את האשה לקבל את גיטה. עוד טוען ב"כ הבעל כי האשה הוכיחה רק שיש לה בעיות גב / צוואר ובעיות נפשיות, ולטענתו הנכות בסך 100% שנקבעה לה ע"י המל"ל נקבעה על סעיף נפשי בלבד, וכפועל יוצא אם תקבע לה גם נכות גופנית היא תהיה זכאית לקצבה נוספת.

כמו כן לטענת ב"כ הבעל האשה לא הציגה אסמכתאות והוכחות על הסכומים שנדרשו על ידה, ואין לקבל את טענותיה כי הבעל משתכר כ 20,000 ₪ בחודש שכן בביהמ"ש הצהירה האשה כי אינה יודעת מהי השתכרותו של הבעל. לאור כל הנ"ל מבקש ב"כ הבעל כי ביה"ד יפטור את הבעל מתשלום מזונות האשה ומדורה, יורה לאשה לפרוע את חלקה בתשלום המשכנתא עד למועד החלטת ביה"ד בתאריך 16.4.12, יבטל את הצו למדור ספציפי ויורה על פירוק השיתוף בבית הצדדים ולחילופין על עיכוב ההחלטה על חיוב הבעל בתשלומי המשכנתא עד לקיום דיון הוכחות בנושא.

ב"כ הבעל הוסיף והגיש בקשה נוספת ביום 20.3.13, בבקשתו ציין ב"כ הבעל כי בתאריך 11.3.13 הודיע ב"כ הבנק כי מונה ככונס נכסים למימוש הדירה. עוד ציין ב"כ הבעל כי האשה לא העבירה כל תשלום למשכנתא, ונטלה לידה שלא כדין המחאות שנשלחו לבעל. ועל כן, ובציון גם העובדה שההוצל"פ הטילה על הבעל הגבלות חמורות, ב"כ הבעל חושש כי האשה תמשיך לגבות תשלומים דרך ההוצל"פ ולא תעבירם למשכנתא. בסיכומם של דברים מציין ב"כ הבעל כי הבעל ביתרת חוב בבנק ע"ס 210,932.67 ואין כל סיכוי שיוכל למנוע את הליכי הכינוס.

בסיכומי ב"כ הבעל בעניין הגירושין שב הוא על כך שהצדדים אינם מקיימים יחסי אישות זה מספר שנים, האשה מודה כי הינה בקשר הדוק עם מר [צ' ת'] ולטענת הבעל יש לראות בקשר זה קשר אסור ופסול, האשה חולה באופן שאינה מסוגלת לחיי אישות ובנוסף לכך, לדברי ב"כ הבעל, שני הצדדים למעשה מאסו זב"ז, והאשה מסרבת להתגרש אך בשביל לנצל את כספו ורכושו של הבעל. לאור כל זאת מבקש ב"כ הבעל כי ביה"ד יחייב את האשה לקבל את גיטה, יקבע כי האשה הפסידה את מזונותיה, כתובתה ותוספת כתובתה, יורה על השבת הכספים שהאשה גבתה מהבעל ויבטל את הצו למדור ספציפי.

ב"כ האשה, בסיכומיו בעניין הגירושין, חוזר על מצבה הרפואי של מרשתו ש"הינו אנוש ומרוסק", וציין כי "קיים חשש כבד שעם חלוף הזמן מצבה הבריאותי של הנתבעת ידרדר". עומד על כך שב"כ הבעל עצמו אמר לפרוטוקול (16.4.12) כי "בנישואין אלו אין טענה על בגידה כי היא לא מסוגלת במצבה". כמו כן ב"כ האשה מציין שמרשתו הזמינה את הבעל להצטרף לטיול שלה ושל ילדיה עם מר [צ' ת'] והבעל היה זה שסירב, ב"כ האשה גם הדגיש כי האשה "לא עשתה מעולם דבר הנוגד את ההלכה". ב"כ האשה מפרט כי טיפולים הידרותרפיים נעשים בבריכה ציבורית ולעין כל ועל כן אין לראות בהם טיפולים אינטימיים ואסורים. לטענתו היות והבעל לא שילם את סך המזונות שהושת עליו ע"י ביה"ד ובכך למעשה מנע את תשלומי המשכנתא והביא עד כדי הכנסת הדירה לכינוס נכסים לשם פריעת המשכנתא, ובשל כך אבי האשה הלווה לאשה סך של 268,200 ₪ לשם סילוק המשכנתא. לטענת ב"כ האשה על הבעל להמשיך ולשלם את תשלומי המדור וזאת על מנת שהאשה תפרע לאביה את ההלוואה שנטלה ממנו. לאור כל האמור מבקש ב"כ האשה כי ביה"ד ידחה את תביעתו של הבעל לגירושין.

הכרעת הדין

כאמור לעיל טענות ותביעות הצדדים בתיק זה מתנהלות בשני מישורים נפרדים, לכאורה. האחד נוגע לתביעתו של הבעל בנושא הגירושין, והשני מתייחס לתביעותיה של האשה בעניין המזונות. אולם למעשה שני העניינים הנ"ל קשורים ואחוזים זה בזה שכן באם על פי נסיבותיו הקשות של תיק זה יש לקבוע כי האשה חייבת להתגרש אין צורך לומר כי לקביעה זו תהיה השלכה ישירה על זכאותה למזונות מבעלה, ועל כן ראש לכל הדברים ידון ביה"ד בתביעתו של הבעל לגירושין ורק לאחר שתוכרע שאלה זו יגש ביה"ד לדון בתביעותיה של האשה למזונותיה אם וכאשר יהיה צורך בכך.

במאמר מוסגר ביה"ד מבהיר כי האמור לעיל מהווה את הסיבה שבשלה ביה"ד נמנע מלפסוק בעניין המזונות וזאת עד לאחר הכרעה בנושא הגירושין, וכפי שהובהר ע"י ביה"ד בדיון מיום כ"ח בסיון התשע"ג (06/06/2013).

והנה לטענת ב"כ הבעל יש לחייב את האשה לקבל את גיטה ולפטור את מרשו מחיוביו כלפי אשתו בשל ארבע עילות:

א.  האשה הודתה כי עקב מצבה הרפואי אינה מסוגלת לקיים יחסי אישות, ועל כן לטענתו יש להגדירה כמורדת.

ב.   האשה הודתה בקשר חברי עם מר [צ' ת'].

ג.   האשה לא הכחישה את דברי הבעל כי הם חיים בחדרים נפרדים החל משנת 2007 ועל כן יש לקבל את דברי הבעל, ואחר תקופה שכזו אין לקבל את בקשתה של האשה לשלו"ב, במיוחד לאור העובדה שהאשה הייתה בבית מלון עם מר [צ' ת'].

ד.   הצדדים מאסו זב"ז והאשה נאחזת בבעל אך בשביל לנצל את כספו ורכושו.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. אשה שעקב מצבה הרפואי אינה ראויה לחיי אישות

בנדון שבפנינו הודתה האשה כי מאז הניתוח שנערך בשנת 2009 היא אינה מסוגלת לקיים חיי אישות, נראה כי עד כה המצב לא השתנה, ובסיכומיו האחרונים טוען בא כוחה כי, לדאבון לב, ייתכן והמצב עוד יוסיף וידרדר. נדון שכזה עלה זה מכבר על שולחנם רבותינו הפוסקים והוכרע גם בביה"ד הגדול, ונשימה את דבריהם לנו לעיניים.

הנה מצאנו בפת"ש (סי' קיט סק"י) שהביא מספר תפארת ישראל על המשניות (סוף סדר נשים ברמזי אבה"ע לסי' קיט) שכתב שלשיטת המהרש"ל בתשובה (סי' סה) גם אשה שאינה יכולה להיטהר לבעלה הינה בכלל חרם דר"ג ואין בעלה יכול לגרשה בע"כ, אך ציין הפת"ש, שהמהרח"ש (סי' לג) והמים עמוקים (סי' לב) חלקו עליו והעלו שכל שאינה יכולה להיטהר לבעלה רשאי בעלה לגרשה בע"כ "דבכה"ג לא גזר", וטעמם ונימוקם עימם אם באיש כשאין לו גבורת אנשים כופים אותו לגרשה מכ"ש באשה.

כשיטת המהרח"ש והמים עמוקים כתב גם בספר הון רב (אבה"ע סי' ט) באשה שיש לה חולי שכשבא האיש לשמש את ביתו מתוך הרטט והחלחלה שמבעתת עצמה בא לה אורח כנשים, ומיום שנכנסה לחופה לא בא עליה אף פעם א' וכבר עברו ג' שנים וכו', והעלה דמן הדין יכול לגרשה בע"כ דאין לך מום גדול מזה, ודמיא לרואה דם מחמת תשמיש דחייב לגרשה. וכן כתב באוהל יצחק (אבה"ע סי' ז) באשה שאינה יכולה להיות עם בעלה בשום אופן, ובכל פעם שבעלה מתקרב אליה צועקת בקול ובורחת וכבר עברו עליהם ב' שנים והעלה שיכול לגרשה בע"כ, וכ"כ גם בשבט בנימין (סי' ש).

ובשולחן ערוך יו"ד בהלכות נדה פסק מר"ן השו"ע (יו"ד סי' קפז סעי' יד) שאשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול "תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה". וכתב על זה הבית הלל (על הדף לסעיף א שם) שדין זה שייך דוקא במקום שאין חדר"ג שאין מגרשים אשה בעל כורחה, ושכך עשה מעשה בצרוף עם הרב בעל החלקת מחוקק והרב בעל הברכת זבח ואסרו לגרש אשה שכזו בעל כורחה, אך פטרו את הבעל מחובת מדורה ומזונותיה. ובהגהות היד אברהם (שם סעי' יד) כתב שהבית הלל הולך לשיטתו באבה"ע (סי' עט סעי' ג) שבמקום שיש חדר"ג אף אם חלתה האשה חולי ארוך אין בעלה יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתך רפאי את עצמך, שהרי מחמת החדר"ג אין יכול לגרשה בעל כורחה, אך לשיטת הב"ש (סי' עט סק"ד) שגם במקום שחל חדר"ג אם היה החולי ארוך יכול לומר לה טלי גיטך וכתובתך ורפאי את עצמך הרי שגם במקום שאינה יכולה לטבול יכול לגרשה בע"כ. ועי"ש בדברי היד אברהם שכתב שגם הח"מ בסי' עט' סובר כב"ש, והדבר צ"ע קצת דאדרבא שם ציין הח"מ לדבריו בסי' עז' (והכי נראה גם מדבריו בסי' עט וסי' קיז) בהם התנגד לשיטת הרא"ם שיכול לגרשה אם יתן לה כתובה והכי מוכחת דעתו גם מעדות הרב בית הל שעשה מעשה עמו כנ"ל, ומ"מ סיים היד אברהם שאפשר שבמקום שגם לא קיים פריה ורביה וגם יעמוד בלא אשה אפשר שכו"ע יודו שבמקום מצוה כי האי לא תיקן ר"ג.

מ"מ נמצאנו למדים דאף לבית הלל ודעימיה הסוברים דחדר"ג חל אף במקום שהאשה בעלת מום גדול ואינה יכולה לחיות עם בעלה כדרך כל הארץ, מ"מ רשאי בעלה למנוע ממנה שאר כסות ועונה. ואפשר שכל המחלוקת בין הח"מ והבית הלל לבין הב"ש והיד אברהם אינה אלא האם רשאי גם לגרשה בע"כ בזריקת גט או שאינו רשאי אלא למנוע ממנה שכ"ו עד שתתרצה להתגרש.

ויסוד זה למחלוקת הח"מ והב"ש מצוי בהסברם לשיטת הרא"ש (תשובה כלל מב סי' א) שדן באשה באשה נכפית והעלה:

"ורבינו גרשון מאור הגולה ז"ל פי' בתשובה אחת, דנכפה הוי מום גדול. ובאשה אמרו חכמים: אם נולדה בה מומין, נסתחפה שדהו, ואם בא לגרשה, צריך שיתן לה כתובתה. ועתה, בימי חכמי הגמרא, אם אירע מום זה באשה, בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה, ויפרע מה שנמצא בידו, והשאר באשר תשיג ידו. ועתה, שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל, שאין לגרשה בעל כרחה, איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן, יפה כח האשה הרבה מכח האיש. דאלו נולד מום זה באיש, אין אנו אומרין: יכפוה להיות אצלה, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה, יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה. השתא באיש, שאינו מוציא אלא לרצונו, כופין אותו להוציא ויתן כתובה, אם נולדו בו מומין, אשה, שמתגרשת בעל כרחה, לא כל שכן? אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר, וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה, לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה? אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה, כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש; אך כי ראה הדור פרוץ, ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט, ותקן להשוות כח האשה לכח האיש: כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. אבל לא יתכן כלל לומר: במקום שהאיש כופין להוציא, לא יגרשנה בעל כרחה; ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו, ששום אדם לא יגרש בעל כרחה, מכל מקום, במה שהאיש כופין אותו להוציא, אף האשה כופין אותה לקבל גט. ואם תמאן לקבל, ימנע ממנה שאר כסות ועונה, ואינה יכולה לומר: אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי, דזו אינה טענה, כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט, כאשר הוכחתי. נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה; והנמצא אתו יתן, והמותר כאשר תשיג ידו."

ונחלקו הח"מ והב"ש (סי' קיז) בביאורו, דלדעת הח"מ (שם סק"כ) מלשון הרא"ש עולה דלא ברירא ליה שיגרש אותה בע"כ, שכן אפשר שר"ג השווה מידותיו ותיקן שגם בכה"ג לא יגרשוה בע"כ, ועל כן סיים וכתב "ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה" עד שתתרצה להתגרש. ולדעת הב"ש (שם סקכ"ב) אליבא דרבנו הרא"ש ניתן גם לכופה בשוטים לקבל את גיטה וכמו שכופים את האיש במומים אלו, ולדעתו ז"ל מכ"ש שאליבא דהרא"ש יכול לזרוק לה את גיטה בע"כ וודאי למנוע ממנה שכ"ו.

דעה שלישית בנדון זה הביא הפת"ש (שם סק"ה) מדברי הנו"ב תניינא (סי' קד) שיישב את דברי הרא"ש בעניין אחר וכתב שרק לזרוק לה גט בע"כ ובלא רצונה לא החליט הרא"ש אי שרי, ואולם לדעת הרא"ש ברור כי יכול לכופה ואפילו בשוטים עד שתתרצה לקבל את גיטה, ואם תתעקש שלא להתרצות ולקבל ימנע ממנה שכ"ו. כן הביא הרע"ק (בהגהותיו סק"ד) שבספר כסא דהרסנא (סי' קסח) העלה שהתקנה הייתה שלא יגרשה בע"כ אבל לכופה בשוטים עד שתאמר רוצה אני עדיף דלא מקרי בע"כ, וכמו באיש שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אך אינו יכול לזרוק לה גט בע"כ. ועיין בהפלאה (בקונטרס אחרון סי' קיז סקי"ז) הסובר כדעת הח"מ שרבנו הרא"ש לא ברירא ליה שיכול לכופה בשוטים או לזרוק לה גיטה בע"כ ולכן לא כתב אלא שיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה.

ובשו"ת אוריין תליתאי (סי' קט) דן באשה שמחמת מחלתה אינה ראויה להיבעל והביא מהגט פשוט (סי' קיט סקי"ט) דכל שאינו יכול לדור עימה שרי לגרשה בע"כ דבכהאי גוונא לא גזר ר"ג, והביא מסי' עו' (סעי' יא) שאם חלה הבעל ואינו יכול לבעול ימתין ו' חודשים ואח"כ יגרש. על זה הוסיף שגם הסוברים שהחרם נוהג אף במקום מצווה כגון בשהה עמה י' שנים ולא ילדה יודו שבמקום שאינה ראויה לתשמיש לא גזר, והעלה שכל שאינה ראויה לאיש מחויבת לקבל גט.

נמצא שלדעת המהרח"ש, המים עמוקים, הרב הון רב, הב"ש, הגט פשוט, הרב שבט בנימין והאוהל יצחק באשה שמחמת חולי אינה ראויה לתשמיש לא גזר רבנו גרשום מאור הגולה ורשאי בעלה לגרשה בע"כ, ולדעת הבית הלל, הח"מ וכן נראית גם דעת הרב האוריין תילתאי אינו רשאי לגרשה בעל כורחה אך רשאי למנוע ממנה שכ"ו עד שתאות להתגרש, באופן שגם הם מודים שאשה שאינה ראויה לחיי אישות מחויבת לקבל גיטה מבעלה ורשאי למנוע ממנה את שארה כסותה ועונתה עד שתתרצה להתגרש.

וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני הגדול הרבנים הגאונים הגר"ע הדאיה, מר"ן הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי זצוק"ל (פסקי דין רבניים חלק ה עמוד 131) באשה שהודתה שאחר הנישואין נולד בה מום שמחמתו אינה ראויה לחיי אישות, וכתבו שבכה"ג חייבת האשה לקבל את גיטה בחלוף ששה חודשים ממועד תחילת מחלתה, ואם תמאן לכך נפטר הבעל מחיובו במזונותיה ומדורה. ולמדו זאת מהא דפסק מר"ן השו"ע (אבה"ע סי' עו סעי' יא) שבעל שחלה או שתשש כוחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה. והיות ובתשו' הרא"ש (כלל מב סי' א) שהבאנו לעיל העלה שבמקום שכופים את האיש לגרש כופים גם את האשה להתגרש "ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה ואינה יכולה לומר שאין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי דזו אינה טענה", וביאר בהפלאה (קונטרס אחרון סי' עז) "והיינו דכ' בתשו' הרא"ש דכשהיא נכפה ואינה רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, משום דהתם הדין נותן כמו גבי איש נכפה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ה"נ גבי דידה היא מחויבת לומר רוצה אני". ועל כן העלו חב"ד הגדול:

"לפי"ז נראה פשוט דהוא הדין במקרה דנן, מכיון שאינה ראויה כלל לחיי אישות, הרי לא עדיפא איהי מיניה ומן הדין חייבת האשה לקבל גט, וממילא בידי הבעל למנוע ממנה מזונות."

וע"ש שהרחיבו למעניתם שגם כאשר הבעל כבר חי עם אשה אחרת ואף התחתן עימה מחייבים את האשה להתגרש וחיילה דידהו מהא דאיתא ברמב"ם (פ"ב מ"ה יבום הט"ז) ונפסק בשו"ע (אה"ע סי' קמ"ה סעי' ג) שיבמה שתבעה היבם לחליצה והיא מסרבת אפילו אם אמרה "אני ניזונית משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה שהרי היבם אומר לה כ"ז שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת ואפילו היה נשוי,,, תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה". משמע שגם ביש לו אשה אחרת כותבים עליה אגרת מרד דכל זמן שהיא קשורה אליו יש לו מריבה בתוך ביתו. ודון מינא ואוקיה באתרין שגם בנד"ד מחויבת האשה לקבל את גיטה ורשאי הבעל למנוע ממנה את תשלום מזונותיה ומדורה.

ופשוט וברור שכן הדין גם במקום שבין הצדדים הוסדרה כתובה הנהוגה בקרב בני עדות המזרח בה הבעל נשבע בשבועה חמורה וכו' אין השבועה גורעת מחובתה של האשה לקבל את גיטה, וראה גם את דברי המהריב"ל ודעימיה המובאים לקמן במוסגר.

והגם שראיתי לדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח"ח עמ' 36) שדן באשה שנעשתה בעלת מום וכתב:

"והנה בשו"ת שם אריה (סי' קי שדן באשה שהתעוורה בשני עיניה) העלה גם את ענין האכזריות שבדבר לזרוק אשת נעוריו לאנחות לאחר שנגעה בה יד ה', ויתכן לפי"ז שבכה"ג לא היה לביה"ד לתת יד לבעל המתנהג באכזריות לאפשר לו השלשת הכתובה, ולפטור אותו – בגלל זה – ממזונותיה."

אך אין הדברים אמורים אלא במקום שאין חיוב להאשה להתגרש וממילא אין אפשרות לבעל להיפטר מחיוב המזונות אלא בהשלשת כתובתה בבי"ד, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית הדין שלא להסכים להשלשת הכתובה וממילא לא יפטר הבעל ממזונותיה, מה שאין כן בנד"ד בו כאמור לעיל מצד הדין מוטל על האשה חיוב להתגרש כפי שהעלו גם חברי ביה"ד הרבני הגדול, ועל כן הבעל פטור מן הדין מתשלום מזונותיה ומדורה.

[ואם לא תאות להתגרש ראה בשו"ת אלף המגן (ח"ב סי' ל) שאסף כעמיר גורנה את דעות הפוסקים שבאשה שאינה ראויה לתשמיש יש להתיר לו לשאת אחרת עליה, וכתב שגם המהרש"ל שהחמיר וכתב שגם בחולי ארוך אינו יכול לגרשה בע"כ לא החמיר אלא שלא לגרש את האשה בע"כ אך גם הוא יודה שמתירים לו לשאת אשה שניה. והביא בדבריו שלדעת רובא דרובא דרבוותא הגזרה שלא לשאת ב' נשים קלה יותר מהגזירה שלא לגרש בע"כ, שכ"כ המהרי"ל (בתשובה סי' כא), הרי"מ מוורשא (סי' צו), צ"צ החדשות (אבה"ע סי' ב), דברי חיים (אבה"ע סי' ד) ועוד אחרונים. ומכ"ש במקום שהאשה חלתה בשיתוק ולא נתרפאת דאז "מבואר ומבורר דכל הראשונים ביארו להדיא להקל אפילו לגרשה בע"כ, כ"ש לישא ב' נשים דקילא דלכו"ע מותר. ומפורש להדיא בשו"ת אוריין תליתאי סי' קט בנידון כזה להתיר לישא אחרת מכוח תשובת הרא"ש כלל מב' וכו'". והביא שכן העלו רבותנו האחרונים שבמומין גדולים כנסמית ב' עיניים או חגרת ב' רגלים וכיוצא לא חל חדר"ג כמ"ש בסי' קי"ז סי"א, ושכן העלו בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' פו), מהריב"ל (ח"ב סי' כב), מבי"ט (ח"ב סי' נא), מהראנ"ח (סי' נא), פני משה (סי' עו) ובקונטרס עוללות הכרם (סי' ו) דאפי' שבועה שנשבע בפירוש לבלי לישא אחרת עליה לא חל עליו, ומזה דן בשו"ת טור האבן (סי' לט) דכ"ש חדר"ג דרבנן דלא חייל עליו.

ועיין גם בתשובת רבנו חיים שבתי בשו"ת תורת חיים (ח"ג קונטרס עוללות הכרם סי' ו), שהדגיש שגם לו לא יוכל בעלה לשמש עמה מפאת מחלתה "עם כל זה אינו יכול לגרשה בע"כ כדמוכח מתשובת מוהריב"ל ומתשובת מוהרח"ש". ורבנו המוהריב"ל (ח"ב סי' כב) דן באשה שאחר הנישואין נסתם פתחה ואין רפואה למכתה ובשעת הנישואין הבעל נשבע שלא לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עליה, והתיר לו רבנו מהר"י בן לב לשאת אחרת עליה, מטעם דאדעתא דהכי לא נשבע. וכ"כ בתשובות מוהרח"ש (סי' יז ולג). וכן הוא בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' פו), ומוהרנ"ח (ח"ב סי' כ) הביאם גם הנדיב לב (חאבה"ע סי' יז), והביא עליהם את דברי החקרי לב (יו"ד ח"ג סי' פז דף צב עמ' ג) שחשש לסברת המבי"ט (ח"ג סי' נא) שגם בכהאי גוונא חלה השבועה וצריך להשאל עליה, אך עיין במבי"ט עצמו שהביא גם את דברי החכם ר' אלישע הסובר שבכה"ג לא חלה השבועה דאדעתא דהכי לא נשבע וכסברת הפוסקים דלעיל. ויש עוד להאריך ולדון בדין זה אך היות והאשה שבפנינו לא הגיע למידה זו הרי שאכהמ"ל.]

ב. אשה שמחויבת להתגרש מחמת שאינה ראויה לחיי אישות, האם יש לה עיקר כתובה ותוספת?

מעתה לא נותר לנו לדון אלא על חיובו של הבעל בכתובת אשתו ובתוספתה לאור האמור לעיל, והנה באשה הרואה דם מחמת תשמיש ואינה ראויה לחיי אישות מחמת המום שנולד בה העלה הרמב"ם (אישות כה, ח-ט):

"הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש,...בד"א בשהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראת דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו, לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו."

הא קמן שאשה שחלתה אחר שנשאת והינה רואה דם מחמת תשמיש מחויב בעלה להוציאה "ויתן כתובה כולה", וכפי שפסק גם מר"ן השו"ע (סי' קיז סעי' א). ופשט לשונם הינו שישלם לה הן את כתובתה והן את תוספת כתובתה. וכן פסק גם המהרש"ך (ח"א סי' מה) במי שנסתחפה שדהו ורוב ימי אשתו היא זבה וגם היה לה חולי אחר שהיא אטומה, והשיב שמצד מה שנעשתה לרואה דם מחמת תשמיש כיון שהייתה בריאה בתחילת נישואיה אע"פ שראתה אח"כ ג' פעמים רצופות וחייב להוציאה, מ"מ נסתחפה שדהו וחייב לפרוע לה כתובה ותוספת, וכפי שפסק הרמב"ם שהבאנו לעיל. [וע"ש שדן גם מצד מה שהיא אטומה ודימה מום זה למום איילונית המתקשה בשעת תשמיש המצוי במחלוקת הפוסקים דלרמב"ם (אישות כד, ב) ודעימיה יש לה תוספת ולראב"ד אין לה תוספת, ואולם אין זה עניין לנד"ד דהתם איירי במום שהיה לה קודם נישואיה ובהא דווקא נחלקו הרמב"ם והראב"ד כמבואר בדברי הרב המגיד על הרמב"ם ובח"מ ובב"ש על השו"ע]. וכן העלה גם הח"מ (שם סק"ה) שישלם לה כתובתה ותוספתה, אלא שהוסיף שבתשובת מהר"ם הנדפסים בתוך תשובת הרשב"א (ח"א סי' תתמ) לא פסק כך והעלה "דאין לה רק מנה מאתים ולא תוספות דכל שיוצאת ממנו בע"כ דמיא לבאה מחמת טענה דק"ל דאדעתא דתיפוק מיניה לא אוסיף לה". והקשה הח"מ על דברי המהר"ם מאי שנא רואה דם מחמת תשמיש מחייבי לאוין שלא הכיר בה והיא הטעתו ששם אעפ"י שאין לה כתובה יש לה תוספת, שכן כל שהקלקול לא בא מחמת מעשיה צריך ליתן לה תוספת ולמה תגרע אשה זאת שהיא אנוסה בזה, ועוד שאפשר שהדם בא מחמת אצבע שלו ולמה תפסיד תוספת מאחר דיש לה כתובה מכ"ש היה ראוי שיש לה תוספת. ועי"ש שתירץ דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובעת הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעתא למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי תהיה לך תרופה, וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה, וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמת טענה ואין לה תוספת. מה שאין כן בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכה"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוספת שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא, ורק במקום שנמצאו בה מומין ונדרים דעלה דידה רמיא לגלות דא"צ האיש לידע אם יש לה מומין ונדרים אמרינן שאין לה תוספת. וכן נראית גם דעת הב"ש (סק"ה), ועיין גם בתומת ישרים (סי' לקט) שהבין כן בתשובת הרשב"א. וכשיטה זו שיש לאשה כתובה ותוספת העלו גם המהרח"ש (ח"ג סי' עד), הרב גינת ורדים (אבה"ע כלל ד סי' י), הרב זרע אברהם (אבה"ע סי' יב דף מא), הרב אדמת קודש (אה"ע סי' כו) והרב שופריה דיעקב (ח"א סי' סה).

אך ראה בספר שבט בנימין (סי' ש' דף קל"ח) שדן באשה שבעלה מגרשה מפני שאינו יכול לשמש עמה מחמת חוליה שכפי הדין יכול הוא לגרשה בע"כ, והגירושין באין מצדה דאנן סהדי שאם לא היה לה חולי לא היה מגרשה, והעלה דגם בזה שייך שפיר למימר אדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה ופטור מתוספת כתובתה. וטעמו ונימוקו עמו דמה לי אם הגירושין באים מפני שהיא רוצה להתגרש ממנו ומ"ל אם הגירושין באים מחמת שהיא חולה ואינו יכול לשמש עמה, וכשם שכשהיא רוצה להתגרש מפני חוליו אין לה תוספת כך כשהוא מגרשה מפני חוליה אין לה תוספת משום דאדעתא למיפק לא אוסיף לה. וסמך דבריו על סברת המהריב"ל (ח"ג סי' קב) שהעלה שהיוצאת בטענה שאין לו גבורת אנשים מפסידה את תוספת הכתובה דאדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה, וכתב שכן מתבאר גם מדברי המהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קיח) שהעלה שאשה שאחר נישואיה חלתה והחלה לראות דם מחמת תשמיש:

"יגרשנה ויתן לה כתובה מנה או מאתים אבל תוספת נראה בעיני שלא יתן, והטעם שאני אומר הוא שבאשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה כתב הרמב"ם דיוציא ויתן כתובה סתם ולא פירש התוספ', וכן גם כן הריב"ה ז"ל בסוף הלכות גרושין ובב"י ז"ל כתב וז"ל מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ז"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ"מ אפוקי ממונא כו' עד הלכך מפקי' מיניה כתובה ויהבינן לה מנה מאתים ונדוניא דהנעלת ליה, אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא, ר"ת כתב בריש פ' אע"פ דתוספו' נמי אית לה דבכל מילי תנאי כתוב' ככתובה דמי, ור"ח כתב דוקא להני מילי דאמרינן בפ' אע"פ (יבמות סה, ב) אמרינן תנאי כתובה ככתובה למידי אחריני לא ומספקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאפליגו ביה רבוותא ז"ל."

ועל זה הוסיף וכתב:

"הרי לך בפי' דכתובה יתן דהיינו מנה מאתים וכן כתבתי אני לא יש ימים רבים הלכה למעשה ומ"ש הכותב ממה שכתב מהרר"י ן' לב ז"ל כבר היה לי מחלוקת עמו ז"ל ומרנא ורבנא מהררי"ט ז"ל הסכים עמו אך אמנם אחר שנדפסו תשובות הריב"ש נתגלה האמת אתי שאחריו הייתי ולכן בנ"ד נמי אני אומר שאם מקרה זה לא היה בתחלה יש לה כתובה זוזי מאתן דכסף צורי ונדוניא לא תוספת."

וציין השבט בנימין שכ"כ גם מהרלב"ח (סי' גל), ועל כן העלה:

"למדנו מדבריו הללו כמה עניינים חדא שאף שאירע לו החולי אחר שנשאת אין גובין ממנו התוספת אפילו שנסתחפה שדהו, דנראה שטעמו ז"ל דטענה זו דנסתחפה שדהו אינו מועיל לה רק למגבי המנה מאתיים בלבד אבל לא התוספת כמו שמתבאר כן מדברי הרמב"ן הנ"ל ומדברי רבנו חננאל היפך מהרש"ך ודעימיה. ועוד למדנו מדבריו ז"ל שאף שהרמב"ן והטור מרן ז"ל סתמו דבריהם מ"מ הכריע הוא ז"ל דס"ל שאינה גובה התוספת כלל רק המנה מאתיים בלבד ושמוהריב"ל ז"ל הרלב"ח ז"ל קיימי בשיטה זו."

הן אמת שהמהרח"ש שהבאתי לעיל תמה על המהרשד"ם וכתב שאין לדמות נידון חלתה לאחר נישואיה למי ששהתה י' שנים ולא ילדה דהתם ליכא טעמא דנסתחפה שדהו, ובפני משה (ח"א סי' כד), באדמת קודש ובזרע אברהם הוסיפו ותמהו עליו מדברי הרמב"ם התם (אישות טו, ח) דבשהתה י' שנים ולא ילדה והוא יורה כחץ אין לה עיקר ויש לה תוספת נמצא דאפילו במקום שברור שהחולי ממנה יש לה תוספת. אך מ"מ אין קושייתם אלא מהרמב"ם ואנא אתכא דמר"ן השו"ע סמכינן וממנו אין מקום לקושייתם, ולשיטתו באמת אפשר שכאשר מוציאה מחמת מום גדול כזה אין לה תוספת (אף בלא לדמות למי ששהתה י' שנים), וכפי שהביא הרב שבט בנימין גם מהריב"ש.

וכן ראיתי להרב התורת חסד (סי' עה) שהביא את לשון הרמב"ם דברואה מחמת תשמיש לאחר הנישואין נסתחפה שדהו וישלם "כתובה כולה" וכתב דפשט הלשון הוא שישלם לה את הכתובה והתוספת. אך שוב הביא את דברי המוהרשד"ם שכתב שאין לה תוספת ושכתב להוכיח זאת מדברי הרמב"ם במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והקשה עליו ככל שהבאנו לעיל באופן דהעלה דנראה ברור דלדעת הרמב"ם הרואה מחמת תשמיש גם במקום דנסתחפה שדהו יש לה תוספת, אך שוב הביא את דברי הרשב"א שהבאנו לעיל אשר כתב דאין לה תוספת וציין שהיות שמהר"ם שם סמך דבריו על דברי הרמב"ם הרי שהוא הבין שלדעת הרמב"ם רק במקום שאינו יורה כחץ יש לה תוספת אך אם יורה כחץ אין לה תוספת ועל זה כתב "דא"כ כל מה שדקדקתי בלשון הרמב"ם אינו כן דמי לנו גדול ממהר"ם שידע בטוב דברי הרמב"ם" וצירף לכך את דברי הראב"ד שכתב שביורה כחץ אין לה תוספת, ועל כן העלה דאין לה תוספת.

ועיין גם בדברי הרב שבט בנימין שטרח והסביר שמה שכתב הרמב"ם שבנולד לה מום אחר נישואין ונהייתה רואה מחמת תשמיש "יוציא ויתן כתובה כולה" אין כוונתו כתובה ותוספת אלא כוונתו שלא אמרינן שתגבה רק בלאותיה הקיימים כזונה היוצאת מחמת איסורה לבעלה, וכן הבין גם מהרשב"א (ח"א סי' תתמ) שאחר שהעלה שבכה"ג אינו פורע לה את התוספת כתב שכן מוכח גם מלשון הרמב"ם במי שאחר נישואיה לקתה ונעשתה רואה דם מחמת תשמיש. והוסיף שיש טעם טוב בדבר דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא כתב לה, ולשיטה זו נסתחפה שדהו אינו מועיל לאשה אלא לגביית עיקר הכתובה ולא לגביית התוספת כדאמרינן לעיל. ועל כן העלה השבט בנימין שיכול הבעל לומר קי"ל כמהרלנ"ח, המהריב"ל ודעימייהו שהבעל פטור מתשלום תוספת, ועוד שלפי המהרשד"ם גם הרמב"ם, הטור ומרן שסתמו דבריהם בזה מסכימים שאינה גובה תוספת. וע"ש עוד שהאריך להוכיח כדברים אלו.

ובשו"ת שארית יוסף להגאון יוסף ידיד הלוי (ח"ב אבה"ע סי' ג) הביא את דברי התורת חסד הנ"ל. וכן הביא מהמוהרי"ט (ח"א סי' קיט) שכתב שאין לה תוספת. והוסיף שגם לפי דברי הח"מ והב"ש שהסבירו שהרשב"א והמהר"ם איירי דווקא במקום שהאשה תובעת גירושין, מה שהוא, להבנת השארית יוסף, "וודאי נגד משמעות דבריהם". מ"מ אפשר לומר שדווקא שם כתב מר"ן השו"ע שייתן לה הכתובה כולה שהיות ויכול להיות שתתרפא אמרו דיש לה תוספת מה שאין כן במקום שא"א שתתרפא.

והביא מספר יד אהרון (אבה"ע סי' קיט הגה"ט אות מ) שכתב בשם התורת חיים (ח"ג סי' עד):

"שאינו חייב בתוספת וחלק על המוהרח"ש בזה וסיים וכתב דבתוספת טוב לפשר ביניהם, וכן פסק בספר מים רבים בסי' ד. וא"כ בוודאי אם הבעל יטעון יקוב הדין את ההר פטור מן התוספת, כיון דיכול לטעון קי"ל. ואפילו אם נחמיר עליו לפשר הפשרה צריך לנטות לזכות האיש, כיון דאיכא פוסקים שפטרו אותו לגמרי ויכול לומר קי"ל, ויש שכתבו לפשר והוא על צד היותר טוב בודאי ראוי לנטות בפשרה לזכות האיש בודאי בזמן כזה שעושין כתובות גדולות בודאי לא חייבו למכור שער ראשו, ודרכיה דרכי נועם כתיב, ובאמת שסברא ישרה היא"

ודברי פי ח"ח, וע"ש שגם הוא הביא את דברי הרב שבט בנימין דאין לגבות את התוספת וכתב שגם מר"ן השו"ע לא כיוון שישלם את התוספת, וככל אשר הראנו לעיל.

וראיתי לחבר בית הדין הגדול הגאון הרב יוסף כהן זצ"ל בספרו דברי יוסף (ח"ב סי' קיז) שהביא בתמצות את דברי השבט בנימין, והביא עליהם את דברי השדי חמד (כרך המילואים ח"ט כללי הפוסקים סי' י"ג אות ל"א) שכתב בשם ספר חוקות החיים דהא דקבלנו הוראת מרן בשו"ע היינו למה שבא במפורש בדב"ק אבל במה שאינו מפורש בדבריו אעפ"י שמוכח ומוכרח מדבריו לא קבלנו הוראת מר"ן וכו', וראה בזה גם בדברי מר"ן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר (ח"ו יו"ד סי' יז אות ד), ועל כן העלה דגם בנד"ד יכול הבעל לטעון קי"ל כפוסקים שהבעל פטור מתוספת, ואין זה קי"ל נגד מר"ן. וכן ראיתי שהעלה גם מורנו הרב ח"ד בדרא בנדיב לב (חאבה"ע סי' יז) דיכול הבעל לומר קי"ל כהסוברים דבנולדו תחתיו פטור מהתוספת, אך עיין שם עוד בדבריו.

ועיין גם להרב מענה אברהם (עמאר, מחכמי העיר מקנאס) (סי' לג) שגם הוא העלה שבכה"ג אינו צריך לפרוע לה את תוספת כתובתה. והרב שאלו לברוך (אבה"ע סי' ט וסי' רכז) הביא פסק דין כעין תקנה מהרב תורות אמת "שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו להשבעת עינו ונתינת עיניו באשה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכיר וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד כגון... ששהה עם אשתו י' שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא... או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול...שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו ואת היותר החרמנו". ונתן הרב טעם לדבריו דכל שמגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו צריך שישלם הכל לרבות התוספת "אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין בנו כח לחייבו בתוספת שלא חייב עצמו כי אם על פי המנהג."

באופן דמכל הני נראה ברור דיכול הבעל להרים דגל הקי"ל ולטעון דקים ליה כשבט בנימין, כמהרשד"ם, כתורת חסד, כתורת חיים כרב יד אהרון וכרב שארית יוסף שכולם העלו שהבעל אינו חייב לשלם את תוספת הכתובה, וכפי שהעלה בגודלו חבר ביה"ד הגדול הגר"י כהן זצ"ל. והיות והעלה הרב תורת חיים דבכה"ג טוב לפשר ביניהם בנושא תוספת הכתובה וצריך לנטות לזכות האיש, גם אנו בדרכם נעבורה, והיות ותוספת כתובתה של אשה זו עולה לכדי 660,000 ₪ (כך לדברי הבעל בתביעתו), והיות והבעל הסכים לפצות את האשה בסך של 200,000 ₪, נפשר ביניהם ונחייבו בסך זה שהינו קרוב לפשרה הנעשית קרובה לדין, וסך זה יהיה כנגד כתובתה כולה עיקר ותוספת.

ג. בנדון שבפנינו אין שייך לומר שהבעל ראה והתפייס.

אלא דעוד דין אחד מוטל עלינו לברר קודם שנגזור אומר ונכריע כי בשל מצבה הרפואי של האשה, מצב המונע ממנה לחיות חיי אישות עם בעלה. האשה, לדאבון לב, לקתה בנ"ל כתוצאה מהליך רפואי שנערך לה בשנת 2009 ואילו הבעל הגיש את תביעתו לביה"ד אך בשנת 2011, קרי זמן רב לאחר שנולד המום, ומעתה מוטל עלינו לברר האם אין במשך הזמן בו השתהה הבעל בכדי להורות וללמד כי למעשה הבעל מחל על חסרון זה ושוב אינו יכול להשתמש בו כעילה לחיוב האשה בגט ולהפסד תוספת כתובתה.

והנה דברים אלו התבארו ברמב"ם (אישות כה, ו) שכתב:

"בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה וחזקתו שידע ורצה."

ובאופן דומה בהלכות מכירה (טו, ג):

"וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר"

משמע שכאשר השתמש במקח שוב לא יכול לטעון שרוצה להחזירו, ושם ביאר המגיד משנה:

"ומ"ש והוא שלא ישתמש וכו'. יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, וחייב בכתובתה כמו שנתבאר פרק כ"ד מהל' אישות, וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינין אלו כדאיתא פרק המדיר."

דברים מהם משמע שהשימוש בדבר אחר שהתברר המום הוא המעיד על המחילה, וכלשון המגיד משנה שם:

"בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו'. זה נראה שלמד רבינו ממ"ש ונתבאר פרק י"א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן, אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון. ובירושל' בפ"ק דכתובות השוו בתולים למומין בשאר דברים ולפי דבריו הסוגיא שבפ' המדיר גבי אוקימתא דרבא שהזכרתי למעלה שמשמעה בביאור שאין אומרין חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו להוציא מן הבעל כתובה כל זמן שהוא מביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה המומין מפרש רבינו שהיא דוקא כשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה, אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון זה נ"ל לדעתו ז"ל."

ומדבריו משמע שרק אם בעל ושהה אמרינן שודאי מחל, וכפי שהבין מדבריו גם המחנה אפרים, ופשט הרב המגיד הינו שבבעילה הכיר במום והשהיה לאחר מכן מעידה על מחילתו, ולכאורה לא בעינן שישתמש בכדי להוכיח שמחל ודי בשהה על מנת להוכיח זאת. ולכאורה כך עולה מהסבר הב"ש (סקי"ט) במגיד משנה שכתב שאם בא עליה וטוען שלא ידע מהמומים טענתו טענה אא"כ בא עליה ושהה, ועל כן נראה דבדרך כלל די בביאה בכדי לקבוע שמחל, שכן ביאה זו הינה כהשתמשות ואם השתמש וודאי מחל, ורק אם טוען שלא ידע מהמום עד אחר הביאה אם בכל זאת שהה אחר כך נחשב שמחל, ודי בשהיה בכדי להחשיב מחילה. אך עיין בסוף דבריו בס"ק כ' שם תלה הכל בבעילה, וכתב "כי קודם שבועל בודק אם יש בה מומין ואם בדק וראה המומין ובעיל אז בודאי מחיל אבל כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחל ועדיין לא גמר בדעתו אם ימחול לכן כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחיל, אבל שהה ל' יום אז בודאי לא אוקמי אנפשיה ובעיל ומחיל". ומשמע שהבעילה היא המורה על המחילה, וכדין ההשתמשות המוזכר בהלכות מכירה. וכ"כ גם מר"ן בכס"מ שדי בבעילה בכדי לקבוע שמחל, ומה שכתוב בעל ושהה לרבותא נקט דאע"ג שאפשר לומר שמה ששהה מוכיח שלא ידע לא אמרינן הכי והיות ובעל שוב אין שומעים לטענתו. ועיין בלחם יהודה שכתב:

"ובין למרן ובין להמ"מ צ"ל הא דאמרי' כשבעל חזקה דאין אדם שותה וכו' אע"ג דהוי כנגדה חזקה דאין אדם מפייס במומין והעמד ממון על חזקתו היינו בשתייה קלישתא שהוא כניסה לחופה דחזקה דאין אדם שותה שאמרו בגמ' מיירי שכינסה לחופה, וכמו שפי' רש"י ז"ל שם וז"ל זה שהכניסה לחופה וזו היא שתיית הכוס בידוע שבדקו ונודע לו ונתפייס ע"כ דאם עדיין לא כינסה לחופה שהיא דבר של חיבה אע"פי שבאה לרשות הבעל לא מקרי ששתה הכוס, אבל בשתייה אלימתא שהיא הבעילה אלימא חזקה דידה לדחות חזקה שכנגדה שהיא חזקה דאין אדם מפייס במומין אע"ג דאיכא בהדה חזקת ממון וחילוק זה למדו רבינו מדין טענת בתולים."

וגם מדבריו משמע שדווקא בבעילה אמרינן שמחל והיא אלימתא להכניע חזקה דאין אדם מתפייס במומין. ועיין גם במהרי"ק שורש קה, ועיין באור גדול (סיה אות יד) שהעלה כדברינו שלא די בשהה על מנת להורות שמחל ושבעינן מעשה של השתמשות שיורה שמחל, וכלשונו:

"ע"כ נראה בפירוש בעל ושהה כמ"ש הגאון מליסא בספר בית יעקב, דהכוונה דשהה עמה כדרך איש ואשתו, ולא מטעמיה דביאה ראשונה הוי קידושין ושניה הוי נישואין, דזה אינו דהא אינה צריכה גט אלא מספק כדמשמע מלשון הרמב"ם וכמ"ש הב"ש, רק דטעמו דכיוון דנתוודע לו מהמומין בביאה ראשונה ואחר כך שהה עמה עוד ונשתמש עמה שוב אינו יכול לטעון, ואפשר דאף אם לא בעל עוד רק דשהה עמה ונותן לה מזונות מכלל דרוצה להשתמש עמה עוד ולהחזיקה לאשה, וכיון דשמש עמה אחר שידע מהמום או דחזינן דרוצה לשמש שוב אינו יכול לטעון כמו במקח בשמש אחר דידע מהמום, והוי ממש דין אשה כדין מקח דבתרוויהו בנשתמש אחר שידע מהמום אינו יכול לטעון עוד דבוודאי מחל, והטעם דכיון דאם איננו מתרצה אסור לו להשתמש במקח דהוי גזלן חזקה שנתרצה וכן באשה, ומהאי טעמא העלו האחרונים בחו"מ (סי' רלב) וכו'."

הא קמן דדוקא שימוש המראה על מחילה מחשיב את הדבר למחילה ולא די בשהיה עצמה בכדי להורות על מחילת הבעל.

והנה בנד"ד ברור שהבעל לא בעל את האשה אחר שנודע לו מהמום, שהרי אינה ראיה לביאה, ובהחלט יש לומר שמזמן שהתברר לו ששוב אין תקווה ורפואה למכתה הגיש את תביעתו לגירושין, לא שימש עימה, התנגד לתשלום מדורה ומזונותיה ולא עשה כל דבר המורה על מחילה על מום זה. סיוע לגישה זו יש לראות בדברי האשה ובא כוחה, שכן בעוד שבראשית הדיונים טען ב"כ האשה שייתכן ומרשתו תתרפא, הרי שבאחריתם טען הוא ששוב לא תתרפא ומי יודע אם לא ידרדר עוד מצבה. נמצא שכל יום שחלף ללא שהתחוללה כל הטבה במצב האשה חיזקו וביססו את העובדה שאין כל תקווה למצבה, ולמעשה הביא את הבעל וגם את האשה להבנה שהמצב לא יחזור לקדמותו. באופן דנראה ברור שבנדון שבפנינו אין לראות בהשתהות הבעל משום מחילה ועל כן האשה חייבת לקבל את גיטה, והבעל אינו מחויב אלא בתשלום עיקר הכתובה ופטור מתוספתה, וטוב לפשר בדבר ככל אשר הראנו והעלנו בסיעתא דשמיא לעיל.

ד.    טענותיו של הבעל על קשריה של האשה עם מר [צ' ת'],
ועל כך שהצדדים חיים בפירוד זה מזה.

כאמור לעיל הבעל טען כי אשתו מנהלת קשרים עם מר [צ' ת'], ואולם, כאמור לעיל באורך, בפני ביה"ד לא הוגשה כל הוכחה המורה על קשרי קירבה אסורים של האשה עם הנ"ל, וב"כ של הבעל עצמו אף ציין בדיון שהתקיים ביום כ"ד בניסן התשע"ב (16/04/2012) שאין לבעל כל טענה על בגידה, ועל כן אין בכח טענה זו של הבעל בכדי לחייב את האשה בקבלת גיטה.

כמו כן ביה"ד הבהיר במספר פסקי דין (ובעיקר בתיק מס' 292973/1) שבנימוק של חיים בפירוד בלבד (וללא שיצטרף אליו נימוק אחר) של פרוד ממושך ושל חוסר סיכוי לשלו"ב אין בכדי לחייב (לא את האיש ולא את האשה) בגירושין. והיות וכבר הרחבתי בליבון הדברים בראשונים ובאחרונים בפסה"ד הנ"ל, ולחיבת הקיצור, אביא כאן רק את עקרי הדברים

הטענה שבמקרה של פרוד ממושך וחוסר סיכויי לשלום בית יש לחייב בגירושין נסמכת בעיקרה על דבריו המפורסמים של רבנו הגר"ח פאלאג'י ("חיים ושלום ח"ב" סי' קיב) שכתב:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו',..., והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור."

ואולם חברי בית הדין הגדול (חלק ט עמוד 200) הרבנים הגאונים גורן, קאפח ואליהו זכר כולם לברכה דנו בדבריו אלו של רבנו הגרח"פ ביחס לכפיה לגט במקרה של פרוד ממושך והעלו "שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (ח"ב סי קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג וכו'." והוסיפו שם להוכיח דכן היא שיטתו של הגר"ח עצמו בספרו "חיים ושלום" שם (ח"א סימן א), וכ"כ גם הרבנים הגאונים וולדנברג, קוליץ ואליעזר שפירא בפד"ר (חי"ג עמ' 362 והובא גם ב"ציץ אליעזר" חלק י"ז סימן נ"ב) שכל עוד שלא נמצאה עילה לג"פ אין לתת חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שאין השלום שורר ביניהם, דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכן כתב גם הרה"ר לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל בשו"ת הגרי"א הרצוג (סי' קנד), וכן העלו גם הרבנים הגאונים אזולאי, וולדנברג וקאפח זכר כולם לברכה (בפד"ר ח"א עמוד 162) שבעילה זו של חוסר תקוה לשלום בית אין בה גם לא בכדי לחייב בגירושין. על כן אף אנו בדרכם נדרוך ולא נחייב את הבעל לגרש אך בגין הפרוד הממושך וחוסר הסיכוי, לכאורה, לשקם את חורבות הבית ולהשיב את השלום בין בני הזוג על כנו.

סוף דבר

הצדדים שבפנינו אינם חיים כדרך בעל ואשה זה כ 5 שנים, ומתוכם מזה תקופה ארוכה הם כלל לא חיים תחת אותה קורת גג. משנת 2009 האשה סובלת ממום קשה שכלל אינו מאפשר לה לחיות חיי אישות ועל כן לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע:

א.  ביה"ד דוחה את תביעת האשה לשלום בית ומקבל את תביעת הבעל לגרש את אשתו, והאשה חייבת לקבל את גטה.

ב.   האשה אינה זכאית לקבל את תוספת כתובתה, ועל דרך הפשרה ביה"ד מחייב את הבעל (כהסכמתו) לשלם לאשה סך 200,000 ₪.

ג.   ביה"ד קורא לצדדים לשבת למו"מ ולהסדיר את הנושאים הרכושים כמקובל.

ד.   ביה"ד קובע לצדדים מועד לסידור גט ליום כח' תשרי התשע"ה (22.10.14), שעה 9:30.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

אשה שחלתה אחר נישואיה ואינה יכולה לקיים יחסי אישות,         
האם חייבת להתגרש וא"כ האם יש לה כתובה ותוספתה

ראיתי את פסק הדין שכתב עמיתי הגרי"י בן מנחם, בטוב טעם ודעת ובהרחבה כיד ה' הטובה עליו.

והנה השאלה ההלכתית שבנדון דידן היא, אשת איש שחלתה, אחר נישואיה, במחלה המונעת ממנה קיום יחסי אישות עם בעלה, האם חייבת להתגרש. ואם כן, האם הפסידה כתובתה ותוספת כתובתה?

א.  והנה בשו"ע (אבה"ע סי' עט ס"ג), נפסק:

"אם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה, הרי כתובתך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ."

וכתב הח"מ שם (סק"ג) וז"ל:

"וכבר כתב מהרש"ל הובא בב"ח, דבזמן הזה שאין מגרשין בעל כרחה מחוייב לרפאות אותה ואינו מועיל מה שמוכן ליתן לה כתובתה ולגרשה. ועי' מ"ש לעיל סי' עז על מ"ש בב"ח בשם מהרר"א מזרחי, דאף בזה"ז אם רוצה לגרש וליתן לה כתובתה, אין לה עליו כלום", עכ"ל.

אולם הב"ש שם (סק"ד), הביא דברי המהרש"ל הנ"ל וכתב:

"מיהו יש לדייק ממתניתין ומן הפוסקים דכתבו בסתם דרשאי לומר, הרי גיטיך וכתובתיך ורפאי את עצמך. אפילו בזיווג ראשון דאסור לגרשה, אפ"ה אם היא חולה יכול לגרשה. לפי"ז ה"ה בזה"ז דאיכא חרם רבנו גרשום יש לומר דיכול לגרשה כמ"ש ר"ס ע"ז", ע"כ.

וע"ע במחלוקת זו באוצר הפוסקים שם עמוד פו אות ח.

ב.   אלא שבנידון דידן שבני הזוג הם מעדות המזרח, שאין להם חדר"ג, אין נפקא מינה במחלוקת הח"מ והב"ש הנ"ל, וחל עליהם הדין שבשו"ע הנ"ל שמעיקר הדין יכול לגרשה ולתת לה כתובתה.

זאת ועוד, לפי דברי הרופאים בגלל מחלת האשה, הבעל אינו יכול לקיים יחסי אישות, והואיל וכאמור אין לאשה תקוה להתרפאות ממחלתה ולא עוד אלא שמצבה הבריאותי הולך ומדרדר מיום ליום. במצב כזה לכו"ע אין חדר"ג. ואפילו מצד דרך ארץ אין מניעה לגרשה, וכמו שכתב בשו"ת חדות יעקב (מהדו"ת סי' מו ד"ה ולפי"ז), וז"ל:

"אפשר לומר דהא דאינו דרך ישרה לגרש כשהיא חולנית, הוא רק בחולי ארוך ומ"מ יש לה תקוה שתתרפא, א"כ חיישינן שמא עי"ז שיגרשנה לא יהיה מי שישגיח עליה, או חיישינן שמא מפני עוגמת נפש לא תשוב לאיתנה, אז הוי מדרך מוסר שימתין עד שתתרפא וכו' אבל היכא שרופאים אומרים, שאין לה תקוה להתרפאות, אז אין חיוב עליו לסבול צער כל ימי חייו כיון שאין לה נפק"מ לרפואתה, ושפיר יכול לגרשה כמו לישא אשה על אשתו"... ע"ש.

והובא באוצה"פ (סי' עט עמוד צו אות ג). וציינו גם שכן משמע בספר משפט כתוב (סי' נ ד"ה אודות) ע"ש, ושכ"כ בספר תהילה לדוד בשם השואל בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' צב), שאם החולי הוא ארוך, והרופאים אמרו שאין תקוה לרפאות אותה כלל, וכבר נתיאשו ממנה, אז אין שום חיוב לבעל לרפאותה כלל, ואם תרצה היא, שתרפא את עצמה מדמי כתובתה, ע"ש.

לפיכך, לאור האמור, בנ"ד שהאשה חלתה אחר נישואיה במחלה ואינה יכולה לקיים יחסי אישות – הרי שהיא חייב להתגרש מבעלה.

ג.   והנה הרמב"ם (פכ"ה מהל' אישות ה"ט) בדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש פסק:

"במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחילת נישואיה ומבעילה הראשונה ראתה דם, אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת, נסתחפה שדהו וכו' יוציא ויתן כתובה כולה."

והטור (אבה"ע סי קיז) העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל, אלא שהעתיק:

"יוציא ויתן כתובה."

ולא כתב "כולה" כמ"ש ברמב"ם. אולם בפרישה שם (סק"ד) כתב:

"יוציא ויתן כתובה, ותוספת וכל תנאיה. כתונת פסים."

אולם מרן בשו"ע שם (סוס"א) העתיק לשון הרמב"ם כלשונו:

"יוציא ויתן כתובה כולה."

והנה פשט לשון הרמב"ם ושו"ע שהוסיפו כאן מילה "כולה" מה שלא כתוב כן במקום אחר. מוכח שכוונתם היא שחייב גם תוספת כתובה. וע"ע ברמב"ם לעיל שם (ה"ב) כתב:

"הרי זו תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת."

ואילו בהמשך (ה"ה) כתב:

"הרי זה חייב בכתובתה."

ולא הוסיף "עיקר ותוספת", משמע שכאן חייב רק בכתובה ולא בתוספת. וא"כ להלן (ה"ט) שכתב כאמור "ויתן כתובה כולה" מוכח שיתן גם תוספת.

ד.   וכ"כ הח"מ בשו"ע שם (סק"ה) וז"ל:

"יוציא ויתן כתובה כולה. משמע דצריך ליתן לה אף התוספת, וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן, אבל בתשובת מהר"מ הנדפסים בתוך תשובת הרשב"א (ח"א סי' תתמ), פסק דאין לה רק מנה, מאתיים ולא תוספת, דכל שיוצאת ממנו בעל כרחו דמיא לבאה מחמת טענה דקיי"ל דאדעתא דתיפוק מיניה לא אוסיף לה, וקשה, מאי שנא זאת מחייבי לאוין שלא הכיר בה והיא הטעתו, דאע"פ דאין לה כתובה, אפ"ה יש לה תוספת וכו' ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובעת הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה, אדעתא למיפק לא הוספתי לך, ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכו' דומה לבאה מחמת טענה ואין לה תוספת וכו'."

גם הב"ש שם (סק"ה) הביא דברי הח"מ הנ"ל והסכים עמו והביא ראיה לזה מדברי השלטי גיבורים ומהר"ן ע"ש.

והנה לפי הסבר הח"מ והב"ש בדברי מהר"מ שהוא מיירי שהבעל לא רוצה להוציאה, והאשה רוצה להתגרש, ולכן הוא פסק שאין לה תוספת כתובה א"כ לפי"ז בנ"ד שמיירי שהבעל רוצה בגירושין ולא רוצה להשרותה ע"י שליש, והאשה לא רוצה להתגרש, גם המהר"מ יודה לדברי הרמב"ם והשו"ע שיש לה גם תוספת.

ה.  גם מה שכתב הרב תורת חסד סי' עה שמהר"מ הנ"ל הביא ראיה לדבריו, שאין לה תוספת, מדברי הרמב"ם הנ"ל דסבירא ליה ג"כ שאין לה תוספת ע"ש. וכן כתב בספר שבט בנימין (סי' ש דף קלח) ע"ש.

הנה המעיין בתשובת מהר"מ הנ"ל (בתוך תשובות הרשב"א הנ"ל), יראה שמה שהביא מהר"מ ראיה מדברי הרמב"ם זה לא לענין שיש לה תוספת אלא לענין מה שכתב שם לעיל בתשובה הקודמת (תתלט) דרואה דם מחמת תשמיש, אסור להשהותה. והראיה לכך, שהרי לאחר שהביא מהר"מ דברי הרמב"ם כתב:

"אלמא, דאסורה לישב עם בעלה, דחיישינן שמא יבא עליה, דכיון דאסירא ליה אסור להשהותה. כי על רואה דם מחמת תשמיש כתב [הרמב"ם] דאסורה לישב עם בעלה, ועל נולדו לה מומין כתב, אם רצה לקיים, יקיים וכו' ", עיי"ש.

וכן הבין מרן הב"י (סי' קיז) את ראיית מהר"מ מדברי הרמב"ם, ששם כתב הב"י וז"ל:

"כתוב בתשובות הר"מ שבסוף תשובות הרשב"א, דרואה דם מחמת תשמיש אין לה תקנה לישאר עם בעלה אלא תתגרש לאלתר ואסור להשהותה דחיישינן שמא יבוא עליה, ודקדק כן מדברי הרמב"ם וכו'."

ו.   אתה הראת לדעת שהמהר"מ לא הביא ראיה לשיטתו דאין לה תוספת מדברי הרמב"ם.

אלא שצ"ע למה לא העיר המהר"מ שמדברי הרמב"ם שמוסיף "כולה" שמשמע שיש לה גם תוספת שזה לא כדעתו של המהר"מ הסובר שאין לה תוספת. ולכאורה מזה נראה שהמהר"מ הבין ברמב"ם שהוא סובר כדעתו שאין לה תוספת למרות שהרמב"ם הוסיף מילת "כולה."

ועי' ברמב"ם (פט"ו מהל' אישות ה"ח) שכתב:

"שהתה עשר שנים ולא ילדה וכו' יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת" ע"ש.

הנה אע"פ שכתב "כולה" אפ"ה הוסיף "עיקר ותוספת" משמע שמילת "כולה" בלבד אין הוכחה שכוללת תוספת.

ועוד, שאחר שכתב הרמב"ם הנ"ל (פכ"ה מהלכות אישות ה"ט) "יוציא ויתן כתובה כולה", מיד אח"ז (ה"י) כתב הרמב"ם:

"וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת, אפילו נעשית מוכת שחין, אם רצה לקיים, יקיים, ואם רצה להוציא יתן כתובה."

הנה כאן לא כתב הרמב"ם "יתן כתובה כולה", כפי שכתב בהלכה הקודמת (ה"ט), למרות שדיניהם שווים, א"כ לכאורה משמע שמילת "כולה" לא באה להוסיף תוספת כתובה.

אולם י"ל להיפך שהרמב"ם סמך בהלכה י' על מה שכתב קודם לכן בהלכה ט' "כולה" ובשני הדינים צריך לתת תוספת. וע"ע בפרישה (אבה"ע סי' קיז סק"ד) המובא לעיל ודו"ק.

גם מה שכתב בשבט בנימין שם להסביר מה שכתב הרמב"ם [ושו"ע] "יוציא ויתן כתובה כולה" אין כוונתו כתובה ותוספת אלא כוונתו שלא אמרינן שתגבה רק בלאותיה הקיימים כזונה היוצאת מחמת איסורה לבעלה, ע"ש. לכאורה הסברו יש בו מן הדוחק.

ז.   וכן ראיתי בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' נה [הראשון]), שנשאל:

"ראובן נשא אשה ולקתה במומים גדולים. וזה, שנטרפה דעתה ועוד שאינה יכולה להעמיד עצמה לנקביה וכו' ואינה יכולה לשמש הבעל, והבעל נשא אשה אחרת וכו' ורוצה לגרש. אם חייב לתת לה כל מה שכתב לה, נדונייא ותוספת או לא וכו'."

והשיב:

"כל אלו המומין הם פוסלין בנשים כדאיתא בפ' המדיר (כתובות עה ע"א), כיון שנולדו בה אחר שנשאת, נסתחפה שדהו ומזלו גרם ולא הפסידה כלום מזכות שיש לה עליו. ואם רצה לקיים יקיים, ואם רצה לגרש יגרש ויפרענה כל זכות שיש לה עליו, בין כתובה בין נדונייא בין תוספת. וכל זמן שאינו מגרש חייב במזונותיה וברפואתה כדין כל אשה תחת בעלה, ודינה כדין אשה שאין יכולה לשמש בעלה וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל באחרון מהל' אישות וכו' בנדון הזה אם אינה תובעת גט שאין דינה כדין מורדת וכו'" עכ"ל.

ח.  אולם המהרשד"ם (אבה"ע סי' קיח) בנדון אשה שנישאה ושנתיים וחצי אחר הנישואין, היא זבה רוב השנה בטומאת נידתה, הביא את דברי הרמב"ם והטור הנ"ל שנסתחפה שדהו וכתב הרב:

"יגרשנה ויתן לה כתובה מנה או מאתיים, אבל תוספת נראה בעיני שלא יתן, והטעם שאני אומר הוא, שבאשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, כתב הרמב"ם דיוציא ויתן כתובה, סתם ולא פירש התוספת. וכן גם הריב"ה [הטור] ז"ל בסוף הלכות גירושין. ובב"י ז"ל כתב וז"ל: מצאתי כתוב בשם רבנו ברוך ז"ל, דכל היכא דקתני, יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ אפוקי ממונה וכו' הלכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה מאתיים ונדוניא דהנעלת ליה, אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא, ר"ת כתב בריש פ' אע"פ, דתוספת נמי אית לה, דבכל מילי, תנאי כתובה ככתובה דמי. ור"ח כתב, דוקא להני מילי דאמרינן בפ' אע"פ, אמרינן, תנאי כתובה ככתובה, למידי אחריני לא. ומספקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאפליגו ביה רבוותא ז"ל, עכ"ל. הרי לך בפירוש, דכתובה יתן דהיינו, מנה מאתיים וכו' ומ"ש הכותב ממה שכתב מהרר"י בן לב ז"ל, כבר היה לי מחלוקת עמו ז"ל, ומרנא ורבנא מהררי"ט ז"ל הסכים עמו, אך אמנם אחר שנדפסו תשובות הריב"ש נתגלה האמת אתי וכו'" עכ"ל.

ט.  והנה מה שהביא המהרשד"ם ראיה לדעתו שאין לה תוספת, מדברי הרמב"ם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שכתב (בפרק טו מהל' אישות ה"ז) בסתם "יוציא ויתן כתובה" ולא פירש התוספת, הנה בשו"ת פני משה (ח"א סי' כד) תמה עליו כי בהלכה שאחרי כן (ה"ח) כתב הרמב"ם:

"שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ. חזקה החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת."

הרי שהרמב"ם פירש שיש לה תוספת, א"כ כ"ש בדין שלפני כן דשהתה עמו י' שנים ולא נודע אם הוא ממנה שיוציא ויתן כתובה וגם תוספת, א"כ יש כאן ראיה לסתור לדברי המהרשד"ם שסובר שאין לה תוספת.

י.   ועי' בגינת ורדים (אבה"ע כלל ד סוס"י י), שהביא דברי הפני משה הנ"ל שתמה על הרמב"ם, והוסיף שהר"ן העלה שכל שאין האשה מכרת במום שבה כגון איילונית או שהתה עשר שנים ולא ילדה, אע"פ שבדין מוציאה, יש לה תוספת. א"כ כ"ש בנידון דידן שנולד בה המום ברשותו של הבעל דודאי יש לה גם תוספת, ע"ש.

ודון מינה ואוקי באתרין שגם בנ"ד האשה חלתה אחר הנישואין א"כ יש לה תוספת, ודלא כמהרשד"מ.

גם המהרש"ך (ח"א סי' מה) חלק על המהרשד"ם וסובר דיש לה תוספת, הובא בכנה"ג (אבה"ע סי' קיז ח"ג ה"ט אות ד) וביד אהרן (שם הגה"ט אות ד) והוסיף, שכן פסק גם מהר"ח הכהן ז"ל בספר תורת חסד סי' עה. וכן פסק בספר בית דוד (חאה"ע סי' עז), ע"ש.

יא. וע"ע בשו"ת משפטים ישרים (סי' רסב) להרה"ג המלאך רפאל בירדוגו זצ"ל, שנשאל באשה שהיתה בה חולי הצרעת, אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה, וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה?

ובתוך תשובתו כתב הרב:

"ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נראה דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוספת הני מילי בתוספת שמוסיף מרצונו אבל התוספת שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר" עכ"ל.

יב. ובשו"ת דברי שלום, משאש (אהע"ז סי' יא) הובא פס"ד של הגאון רבי יעקב בירדוגו, בענין אשה עקרה שזה לה יותר מחמש עשרה שנים שלא ילדה, ומחמת כן רוצה בעלה לגרשה, פסק הרב:

"נראה פשוט שהוא פטור מתוספת כתובה, ואינו חייב לפרוע לה אלא עיקר כתובה וסכי הנדוניא, וכמו שיש בידינו תקנה ופסק מהרה"ג אמ"ז המלאך רפאל זצוק"ל, שכל שאינו מגרש להשבעת עינו בנתינת עינו לישא אשה אחרת רק לסיבה מהסיבות כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לה ממנה זרע של קיימא, שמן התקנה יוכל לישא אשה אחרת על אשתו, ולא אתדר ליה בשתי נשים וירצה לגרש, שלא יתחייב לפרוע כי אם עיקר כתובה דווקא ונדוניא שהכניסה לו במושלם, וכו' ולכן קם דינא כמו שכתבתי שפטור הוא הבעל מתוספת כתובה וכו'."

והסכימו עמו שם הרבנים הגאונים: רבי רפאל אבן צור, רבי שלום משאש ורבי שמואל עמאר זצ"ל, ע"ש.

יג.  וע"ע בשו"ת הלכה למשה, אלבאז (אבה"ע סי' ה), בנדון אשה שנמצא בה חולי הצרעת לאחר ששהתה עם בעלה כמו שמונה חדשים, מה דינה לענין כתובה ותוספת כתובה? והשיב, בין השאר:

"היוצא מהאמור שאם רוצה לגרשה, חייב לתת לה כתובתה, דמזלו גרם ונסתחפה שדהו, ואם אינו רוצה לפרוע לה כתובתה, אינו יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה וכו' אלא שהרב בית שמואל הקשה דאיך נוכל לכוף אותו לבוא עליה להוליד בני שנואה כיון דמאיסא עליו. מ"מ שאר דברים חוץ מעונה ודאי שאינו יכול למנוע ממנה כיון שאין העיכוב בא מצדה. אלא שמצד אחר אתינא עלה דהא מילתא לזכות הבעל ולפוטרו מקצת. ועל מי יש לנו להשען על אילן גדול הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה, והוא, שבזמן הזה שמוסיפין בשומת נדוניא יותר מחציה, כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת ועושין כתובות גדולות, מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דיברו חכמים שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני, ולא זו בלבד אלא שישאר משועבד במה שנשאר וגם עד זקנה ושיבה, אלא שאם ירצה לפרוע לה כתובתה ולגרשה, אין לחייבו בכל סכי כתובתה רק יתן נדונייתה ויוסיף מעט כפי כוחו, והשאר מבטלו בלבו ודיו וכו' וכן מפורש בפס"ד שכתב הרב מוהר"ר ישועה בן חמו זלה"ה וכו' והרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל חלק עליו, והעלה שאינו חייב לפרוע לה כתובתה כמשפט הבנות, וכ"ש בזמן הזה שהכתובות גדולות, אלא יעשו ב"ד פשרה ויאמרו לה, טול מה שהבאת מבית אביך, ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו, כפי כח הסבל, ויפטרנה, עכ"ל, ובאמת נד"ד אתי במכ"ש מנדון הרב ז"ל, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כ"כ, ואפ"ה קרי להו גדולות, וכ"ש בזמנינו זה, שמפליגין בשומא ועושין כתובות גדולות הרבה ועוד וכו' כ"ש בנד"ד שאינה ראויה לביאה משום סכנה ועוד משום מאיסותא, ודאי דאין עליו חיוב הכתובה מושלם, רק לפי ראות עיני ב"ד וכפי כח הסבל" עכ"ל.

והסכים עם הפסק דין הנ"ל שם הרה"ג רבי יקותיאל אלבאז זצ"ל. ע"ש.

יד. ועוד מובא שם בענין הנ"ל פסק דין של הרה"ג רבי שלמה אליהו אבן צור זצ"ל שג"כ הסכים לפס"ד של המחבר שם. ובתוך דבריו הביא דברי המהרשד"ם והחולקים עליו בענין תוספת כתובה, והביא גם דברי התשב"ץ הנ"ל שחייב לשלם גם תוספת כתובה.

ואח"כ כתב שם:

"ומאחר דכל הפוסקים ס"ל דחייב כמ"ש לעיל, א"כ אינו יכול לומר קים לי כמהרשד"ם לפטור עצמו, דלא אמרינן קי"ל כדברי יחיד במקום שרבים חולקים עליו, ע"ש."

אלא שמ"ש הגרש"א אבן צור שאין לומר קים לי כמהרשד"ם כיון שהוא יחידי בדעתו, הנה אחר שמצאנו עוד פוסקים הסוברים כדעת הרשד"ם שאין לה תוספת כתובה, א"כ יכול לומר קים לי כמהרשד"ם וסיעתו.

וע"ע בשו"ת מענה אברהם (אבע"ז סי' לג) ובשו"ת שופריה דיעקב (סי' סה וסי' סז), ובשו"ת שאלו לברוך (סי' ט וסי' רכז), ע"ש.

טו. ועי' בשו"ת תבואות שמש (חאה"ע עמוד קפא סוף סי' קב ד"ה ועי' בהל"מ) שהביא דברי שו"ת הלכה למשה הנ"ל וכתב שכ"כ הרב נו"ץ סי' מז וקי"א ובס' די הש"ב, אח"ז כתב עליו:

"אך מה שכתב הרב מוהרר"ב ז"ל דין זה גם באופן שהיו המומין אחר הנישואין באופן שנסתחפה שדהו, ועם כל זה פסק דלא יתן לה אלא מה שהוסיף מרצונו, הוא תמוה, דלא אמרו זה מהריב"ץ והמשבי"ר ז"ל שמהם הביא ראיה, אלא היכא שהוא פטור מעיקר כתובה כיון שאינו מדעתו, הכא נמי פטור מתוספת שמוסיף שלא מדעתו, אבל היכא דהוא חייב בעיקר ותוספת כגון שנסתחפה שדהו, פשיטא שחייב בכל התוספת בכללותם, ממא נפשך, מה שהוסיף מדעתו חייב בו משום תוספת, ומה שהוא מצד המנהג ג"כ חייב בו מדי דהוי אעיקר כתובה שהוא שוה לה וכו', והנה התוספת שלנו היום, יש להסתפק אם כולה מצד המנהג, שלפי הנראה לכאורה שאין מנהג בזה, ואין לנו דבר קצוב, לא שליש ולא רביע, וכל אחד עושה כרצונו כפי מה שמתפשרים ביניהם החתן והכלה, ואותם העושים עשרים מיליון או יותר, יוכלו לעשות אפילו יו"ד [נראה כוונתו עשירית], ודיים והותר, ורק מרצונו הטוב מוסיף לה סך גדול וכו' ובחושבו, שלעולם לא יצטרך לגרש ולפרוע. אך מצד אחר מוכרח להוסיף שומא גדולה עכ"פ אפילו אחרון שבאחרונים. ולכן לקוצ"ד ראוי לב"ד לחקור ולפשר על זה הדרך, דהיינו, התוספת שאין פחות ממנה ומוכרח לעשותה לפי כבודה וכבוד משפחתה, יהיה פטור. ואת היותר על זה חובתו לפרוע לה, כיון שהוא מרצונו ולא מחמת מנהג [ובתשובה מאוחרת לזה, הארכתי יותר ע"ש]" עכ"ל.

טז. אלא שכידוע קיי"ל דלא אומרים קים לי נגד פסק מרן בשו"ע, ומאחר ופסק מרן כאמור, שאשה שאירע לה חולי לאחר שנשאת ואינה יכולה לשמש עם בעלה "יוציא ויתן כתובה כולה" כלשונו של הרמב"ם, ומאחר ורוב ככל הפוסקים פירשו שהמילה "כולה" שהוסיפו הרמב"ם ומרן השו"ע באה ללמד שיתן לה גם תוספת כתובה, לפיכך בנ"ד, לפי הדין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה וגם את תוספת כתובתה, ואין הבעל יכול לטעון קים לי נגד מרן השו"ע.

אולם כל זה מדינא אבל למעשה נראה שבנ"ד יש לעשות פשרה בנושא תוספת כתובה וזה משני טעמים.

טעם ראשון, לפי מה שכתב בשדה חמד (כללי הפוסקים סי' יג סוף אות לא ח"ו עמוד 97) בשם שו"ת מקור ישראל, וז"ל:

"לענין קים לי שכתבו הפוסקים שבמקומות שקבלו לפסוק כדעת הרמב"ם, אין יכול לטעון קים לי היפך סברת הרמב"ם וכו' דאין זה אלא כשמפורש הדין ההוא בדבריו ולא כשאפשר לפרש בדבריו כוונה אחרת" ע"ש.

ומובא גם בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' יז אות ד, וח"ט אבה"ע סי' כז אות ו' יע"ש).

וא"כ ה"ה בנ"ד, אף שהרמב"ם ומרן השו"ע כתבו, כאמור "יוציא ויתן כתובה כולה" ועל אף שרוב בכל הפוסקים פירשו את דבריהם שיתן גם תוספת, אולם הואיל ויש שפירשו את דבריהם שיתן רק כתובה ולא תוספת כתובה, הרי שלפי מ"ש המקור ישראל הנ"ל במקרה כזה יכול הבעל לומר קים לי כמהרשד"ם וסיעתו שאין לאשה תוספת כתובה, ואין זה חשיב קים לי נגד מרן.

אלא שהואיל וכאמור רוב ככל הפוסקים מפרשים בדעת הרמב"ם ומרן השו"ע שיש לאשה גם תוספת ולדבריהם אין לומר קים לי נגד מרן השו"ע לכן בנ"ד יש לעשות פשרה בענין תוספת כתובה, וכן כתבו כמה אחרונים התורת חיים והמשפט מישרים הנ"ל ועוד, שיש לעשות פשרה.

הטעם השני שיש לעשות פשרה הוא לפי מה שכתבו האחרונים, היעב"ץ, הלכה למשה ועוד, שיש הבדל בין מה שנהגו בזמן קדמון בשיעור תוספת כתובה שלא היו מוסיפים הרבה מעל עיקר כתובה ונדוניא מה שאין כן בזמן הזה שנוהגים לכתוב תוספת כתובה פי כמה וכמה מעיקר כתובה ונדוניא, מה שאין הבעל יכול, בדרך כלל, לפרוע, בזה יש לעשות במקרה כמו בנ"ד, פשרה בעניין תוספת כתובה. לפיכך הואיל ובנ"ד הסכים הבעל לתת לאשתו סכום של 200,000 ₪ על חשבון כתובתה, יש לקבל את הצעתו כפשרה.

לאור כל האמור לעיל, נראה לפסוק:

א.  האשה חייבת לקבל גט מבעלה.

ב.   הבעל ישלם לאשתו כפשרה סך של מאתיים אלף שקלים (200,000 ₪).

הרב יעקב זמיר, ראב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב אברהם שינדלר

סוף דבר

הצדדים שבפנינו אינם חיים כדרך בעל ואשה זה כחמש שנים, ומתוכם מזה תקופה ארוכה הם כלל לא חיים תחת אותה קורת גג. משנת 2009 האשה סובלת ממום קשה שכלל אינו מאפשר לה לחיות חיי אישות.

על כן לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:

א.  ביה"ד דוחה את תביעת האשה לשלום בית ומקבל את תביעת הבעל לגרש את אשתו, והאשה חייבת לקבל את גטה.

ב.   האשה אינה זכאית לקבל את תוספת כתובתה, ועל דרך הפשרה ביה"ד מחייב את הבעל (כהסכמתו) לשלם לאשה סך 200,000 ₪.

ג.   ביה"ד קורא לצדדים לשבת למו"מ ולהסדיר את הנושאים הרכושיים כמקובל.

ד.   ביה"ד קובע לצדדים מועד לסידור גט ליום כח' תשרי התשע"ה (22.10.14), שעה 9:30.

ניתן ביום י"ב באלול התשע"ד (07/09/2014).

הרב יעקב זמיר – ראב"ד            הרב אברהם שינדלר            הרב יהודה יאיר בן מנחם


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ