לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ' במרחשוון התשפ"א (7.11.20) שלפיו האישה אינה זכאית לתוספת כתובתה (540,000 ש"ח).
הנימוק המרכזי בפסק הדין הוא שניתוח הנסיבות שהובילו לגירושין מוביל למסקנה ששני הצדדים מאסו זה בזה וממילא הם מורדים זה בזה, והואיל והאישה היא שתבעה את הגירושין יש להחיל את דינו המפורסם של רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) שבכהאי גוונא הפסידה האישה את תוספת הכתובה כי "אדעתא דמישקל ומיפק לא יהיב לה".
האישה – המערערת טוענת כנגד ההכרעה הנ"ל, ומבקשת לחייב את המשיב – הבעל ולו בחלק מהכתובה.
בית הדין הנוכחי היה סבור בתחילה שבנסיבות התיק וההלכות הקשורות אליו, מן הראוי להציע לצדדים לסיים את הסכסוך בפשרה, שהוצעה לצדדים (ראה להלן), אך בסופו של יום הפשרה לא התקבלה וההסכם לא התגבש, ולא נותר לנו אלא להכריע בערעור לגופו.
לאחר העיון בחומר שבתיק, ולאחר שמיעת דברי באי כוח הצדדים, לדעתנו הכרעתו ההלכתית של כבוד בית הדין האזורי אינה מוכרחת, ויש לבעל דין מקום לחלוק, וכלהלן:
עילת הערעור המרכזית היא ששגה בית הדין האזורי בניתוח העובדות ומשמעותן כששם את יהבו רק על החלק האחרון של הליך הגירושין ותוצאתו, ולא על תחילתו.
לטענת המערערת, מהגשתה את תביעת הגירושין אין להסיק דבר, מאחר שלכול ברור שבשלב הגשת התביעה, כבר לא היה משמעות לנישואין מעבר להיותם רשומים על הנייר, כבר אז לא היה סיכוי כלשהו להחזרת הצדדים לחיים משותפים וניסיון לשלום בביתם היה בבחינת החייאה לנישואין שכבר מתו, וכפי שהגיב המשיב לתביעת הגירושין, כמצוטט מפרוטוקול הדיון. ומכאן שהגשת תביעתה של המערערת, כשלעצמה, אינה מעבירה את נטל ההוכחה בשאלת הזכאות לכתובה אליה. הבעל הוא שצריך להוכיח שהוא פטור מלשלם את הכתובה, שבה התחייב אם יגיעו הנישואין לקיצם, ובהעדר הוכחה קמה חובתו בתשלום הכתובה וגם ניצבה.
לטענת המערערת, דברי רבנו ירוחם אינם רלוונטיים לנסיבות התיק, מאחר שרצונה להתגרש (שאמור להגדיר אותה כמורדת לעניין הכתובה) נבע אך ורק ממאיסות של הבעל בה, ובעצם ממרידתו שלו בה, ולא ממרידתה שלה בבעלה, כפי שנטען בדיון וכמובא בפרוטוקול הדיון.
ככל שתתקבל הפרשנות של המערערת לנסיבות, הרי שיש להחיל פה דווקא את דבריו הידועים של הטור (אבן העזר סימן קיח) בשם אביו, הרא"ש, שכאשר הגירושין 'יצאו מהבעל' הוא חייב בתוספת הכתובה, וכפי שנתפרשו דבריו בפסקי דין רבים – ובכללם פסק דין בית הדין הגדול בתיק מס' 1215028/1 (מיום א' בתמוז התשע"ט – 4.7.2019), שאותו כתב אחד החתומים מטה (ושם הובאו דברי התשב"ץ דלהלן, ודברי הגר"ח טולידאנו זצ"ל בספרו חוק ומשפט סימן קפה) – כך גם אם האישה היא שתבעה את הגירושין בפועל, וכפי שקרה בפועל בנסיבות התיק.
בית הדין הנוכחי כערכאת ערעור, כפי הידוע, אינו מתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ואף בתיק זה איננו מקבלים טיעונים (גם אם היו נטענים) שכנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. אולם הפרשנות שנתן בית הדין האזורי לעובדות, שהיא שהובילה אותו לפטור את המשיב מתשלום הכתובה, לא נראית לנו:
בית הדין הסיק מניתוח הנסיבות ומחוות הדעת של המטפלת הזוגית (שהצדדים קיבלו עליהם בדיון שעדותה תיחשב כשני עדים כשרים לצורך הכרעת הדין) שמדובר בבני זוג המורדים זה על זה, וששניהם אינם חפצים בהמשך הנישואין בשל חוסר ההתאמה שביניהם, ולכן מבקשים להתגרש זה מזה: כל אחד מבני הזוג ראה באחר מי שאינו מתאים לו לנישואין, ולכן הגיעו שניהם למסקנה שאינם חפצים בהמשך הנישואין. בהתאם לפרשנות זו, חלים עליהם דברי רבנו ירוחם, שבכהאי גוונא הפסידה האישה את תוספת כתובתה.
לדעתנו, מעיון בפרוטוקולי הדיון ומפסק הדין מושא הערעור עצמו, עולה שזוהי פרשנות מוטעית של הנסיבות.
נשוב ונאמר שהנחה היסוד היא שהגשת תביעה הגירושין שלי המערערת כשלעצמה – אין בה כדי להפסיד את הכתובה, וכמבואר לעיל, אלא אם כן ברור לנו שהגשת התביעה הייתה שרירותית, שהאישה לא נאלצה להגיש את התביעה בשל התנהלות הבעל כלפיה, ושהיא שיזמה את הגירושין ואת הגשת התביעה. רק אז, הגשת התביעה כשלעצמה מבטאת את מרידתה בבעלה, וממילא, הפסידה את כתובתה. במקרים שבהם הגישה האישה תביעת גירושין מוצדקת על פי כללי ההלכה (ושיכולה להוביל לחיוב או המלצה או מצווה להתגרש) – אין בעצם הגשת התביעה עילה להפסד הכתובה.
כמו כן, אישה שהבעל ביקש שתגיש את תביעת גירושין כי בין כה ובין כה נפרדה דרכם לנצח – אין בהגשת התביעה עצמה אלא פעולה טכנית המבטאת את רצון שני הצדדים להתגרש. אין האישה בכהאי גוונא אלא כשליחה של שניהם המביאה את הסכסוך לפתחו של בית הדין כדי שיביא אותו לידי פתרון, ואין בפעולה עצמה ביטוי לרצון של האישה להתגרש יותר מלרצונו של הבעל להתגרש.
בנסיבות התיק הנוכחי, לדעתנו, הגשת תביעת גירושין של האישה הייתה ביטוי לרצון ההדדי של הצדדים להתגרש, וכפי שעלה מתגובת הבעל כבר בדיון הראשוני. אומנם לאחר שנודע לבעל שרצון זה יכול להוביל לחיובו בתשלום הכתובה הוא נסוג והסכים לפנות לטיפול זוגי – שלא צלח, ומכל מקום גם האישה נתנה את הסכמתה להליך הטיפולי – אבל בסופו של ההליך שלא צלח חזרנו לנקודת ההתחלה של תביעת הגירושין של האישה, שאת המניע שעומד מאחוריה, מחובתנו לברר, ומבירור זה יהיו תוצאות דבר לשאלת הזכאות לכתובה.
בית הדין האזורי בפסק הדין מושא הערעור הגיע למסקנה שהגשת תביעת הגירושין של האישה נבעה ממסקנתה (בהמלצת המטפלת הזוגית, להבנת בית הדין האזורי), שבני הזוג לא מתאימים זה לזה (בין היתר, בגלל הפער ביניהם באופי), והואיל וכך מדובר בתביעת גירושין שמבטאת מרידה בבעל וחוסר נכונות להמשיך את חיי הנישואין, וממילא האישה הפסידה את התוספת, אף שגם הבעל אינו חפץ בהמשך הנישואין, וכדברי רבנו ירוחם.
אולם לדעתנו הפרשנות להתנהלות של המערערת כפי שהיא עולה מעדותה של המטפלת, וכפי שעולה מפרוטוקולי הדיון היא אחרת. העובדה שהצדדים לא התאימו זה לזה, כשלעצמה, לא הייתה מובילה לתביעת הגירושין של האישה. רבים מהזוגות לא מתאימים זה לזה, ואף על פי כן אין הם מתגרשים.
ואדרבה: בשלב הראשון של הסכסוך, על אף השוני הגדול באופי והפער בצורת ההתנהגות שבין הצדדים (השתקנות והמופנמות של הבעל מצד אחד אל מול האימפולסיביות והמוחצנות של האישה מצד שני) – אף על פי כן המשיכה האישה לחזר אחרי הבעל בדרכים רבות ושונות, שכללו גם מכתבי אהבה המוצגים בתיק, והמשיכה ללכת למקווה וכו' (וזאת על אף תגובות הדחייה של הבעל ממנה, פעם אחר פעם, שאותן לא הוכחש) – התנהלות שמעידה על רצון להמשיך את הנישואין ולשמור עליהם, ובשום פנים ואופן לא הייתה זו אישה המבקשת לסיים את מערכת הנישואין (באותו שלב), וכפי שמעידה המטפלת הזוגית שהצדדים קיבלו את עדותה כשני עדים.