חיוב בנק איגוד בתשלום פיצויים ליהולמנים בגין סגירת חשבונות בהחלטה חד צדדית

תביעה שהוגשה בשנת 2005 הגיעה לסיומה עתה, לאחר שהתקיימו בה הליכים מקדמיים במשך מספר שנים בפני מותבים אחרים, בטרם הועבר לשמיעת הוכחות בפני מותב זה. שמיעת העדויות הושהתה עקב מחלתו של אחד התובעים. הליכי גישור שהתנהלו בין הצדדים בהמלצתי לא הניבו הסדר פשרה, ולכן הגיע עתה הזמן להכרעה.

בכתב התביעה הועלו נגד הבנק טענות כי גרם להתמוטטות עסקם של התובעים ולסגירת חשבונם, להפרת עסקת "מזל וברכה" עם יהלומן הודי, לאובדן והחלפת יהלומים שהוחזקו כבטוחה בכספת הבנק, ולפגיעה כלכלית ואישית בתובעים. מתוך שלל הטענות, רק חלקן נמצאו מוצדקות והובילו לחיובו של הבנק בתשלום פיצויים בסך של 301,500 דולר, לפי ערכם בשנת 2005 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

פרטי התביעה

1. התובעים הם יהלומנים, דור המשך לעוסקים בתחום היהלומים מזה כ-50 שנים, שעסקו ברכישה ומכירה של יהלומים (להלן: "העסק" או " השותפות").

במשך עשרות שנים ניהלו התובעים את ענייני השותפות בבנק איגוד בע"מ בחשבון חנ"י מס' 6313 בסניף הבורסה רמת-גן (להלן: " הבנק" ו " החשבון" ).

2. הנתבעים 2-7 עבדו בתפקידים בכירים בנק בשנים הרלוונטיות לתביעה. נתבעים 2-3  היו בחלק מן הזמנים הרלבנטיים מנהלים של סניף בורסת היהלומים שבו התנהל חשבונה של השותפות; נתבע 4 כיהן כסגן מנהל; נתבע 5 היה אחראי על משירת היהלומים ועל מעריכי היהלומים מטעם הבנק; נתבע 6 הוסק כמעריך יהלומים ונתבעת 7 היתה ראש מחלקת אשראים מיוחדים בסניף. 

3. בכתב התביעה נטען, כי בעקבות התנהגותם ו/או החלטות שהתקבלו על-ידי הנתבעים במהלך שנות הפעילות בבנק ובעיקר לאחר הפסקת הפעילות בחשבון השותפות, נגרמו לתובעים נזקים בלתי הפיכים ולכן יש לתובעים עילה תביעה אישית נגדם. הנתבעים טענו כי התובעים ניסו לטפול עליהם האשמות-שווא, תוך הגשת תביעה אישית נגדם, למרות שהם יודעים היטב כי כל פעולותיהם נעשו במסגרת תפקידיהם כפקידי הבנק ולא חרגו מנהלי הבנק. כפי שיובהר בהמשך הדברים, לא היו מקום להגשת תביעה אישית נגד הנתבעים 2-7,  גם אם החלטות שהתקבלו על ידם פגעו בתובעים בצורה ממשית.

4. התובעים טוענים כי הבנק ועובדיו פעלו להצרת פעילותם העסקית; כפו עליהם שלא לעבוד עם בנקים אחרים; הפסיקו את מימון הייצוא לתובעים והפחיתו חד-צדדית את מסגרת האשראי, בניגוד להתחייבויות קודמות; אילצו את התובעים להפקיד יהלומים ושיקים דחויים שלא לצורך בניגוד להסכם התאכ"ל; הפסיקו באופן חד-צדדי את הפעילות בחשבון וגרמו לאי-כיבוד התחייבויות התובעים כלפי ספקים אחרים; סגרו את החשבון והעמידו את כל יתרת החוב בסך כ-2 מיליון דולר לפירעון מיידי; התנהלו בצורה בלתי-נאותה, אשר הובילה לסגירת השוק ההודי בפני התובעים; ניהלו מו"מ לפשרה עם התובעים ונושיהם בחוסר תום-לב; גזלו יהלומים ו/או התרשלו בשמירה עליהם; פגעו בתובעים וגרמו להם עוגמת-נפש במהלך שנות ההתנהלות העסקית עם הבנק.

5. שלל הטענות כמצוין לעיל, פורטו באריכות יתרה, שלא לומר מיותרת, בכתב-התביעה ונענו בכתב-הגנה ארוך ומפורט מטעם הנתבעים. הנתבעים הכחישו את כל טענותיהם של התובעים, תוך שהם מכתירים את התביעה "תביעת סרק" ומלינים כי היא נועדה להסוות את כישלונם העסקי של התובעים ואת קריסתם הכלכלית. מאחר שכתבי הטענות היו ארוכים מעבר לנדרש, הורה רשם בית המשפט לצדדים להגיש תקציר של טענותיהם, ואלה אכן הוגשו לתיק בית המשפט, אך לא מנעו מב"כ הצדדים להגיש סיכומים ארוכים הכתובים בצפיפות יתירה, וחזרו על התנהלות מכבידה זו גם לאחר שהתבקשו להגיש את סיכומיהם שנית, באופן שיאפשר את קריאתם.

כדי להקל על מהלך הדיון, יחולק פסק-הדין לראשי-פרקים בהתאם לנושאים ולטענות שהעלו התובעים והנתבעים בכתבי הטענות. בטרם אדרש לטענות לגופן, אתייחס לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.

התיישנות התביעה

6. התובעים פורסים בתביעתם ובסיכומיהם יריעה רחבה של עובדות, שראשיתן בשנת 1996 וסופן בשנת 2010.

בכתב הגנתו וגם בסיכומיו טען הבנק, כי כל הטענות המתייחסות לתקופה שקדמה לשנת 1998 התיישנו, ולכן לא היה מקום להתייחס אליהן בתצהירי התובעים ובסיכומיהם.

בסיכומי התשובה אישרו התובעים כי הגישו בשנת 2010 הודעה לבית-המשפט, בה נאמר כי " בשל רצונם של התובעים למנוע את בזבוז זמנו היקר של בית-המשפט... וכדי לקדם ולייעל את ההליך המשפטי, התובעים מוותרים על תביעה כספית לנזקים שנגרמו בתקופה שבין חודש אוקטובר 1997 לחודש אפריל 1998, ועל בירור טענת ההתיישנות". בנסיבות אלה, לא ברור מה טעם מצא ב"כ התובעים לשוב ולפרט בסיכומיו את השתלשלות העניינים שקדמה לחודש אפריל 1998, לאור הסכמתם של התובעים כי חלה עליהם התיישנות.

לפיכך, פסק הדין ייפתח בתיאור השתלשלות העניינים מאפריל 1998 ובעילות התביעה העומדות לזכות התובעים ממועד זה ואילך.

החשבון בבנק

7. בשנת 1998 ניהלו התובעים חשבון חנ"י בבנק איגוד וכן בבנקים נוספים (בנק המזרחי ובנק לאומי). עובדה אחרונה זו לא פורטה כדבעי בתצהירי העדות שהגישו התובעים, אך התבררה במהלך שמיעת הראיות.

8. בתחילת שנת 1999 מונה הנתבע 3 (להלן: " מר מוסרי") כמנהל הסניף בבנק איגוד והנתבע 4 מונה כסגנו וכמנהל מחלקת יהלומים (להלן: " מר קופר"). בחודש אפריל 1999 הוסכם בין התובעים לבין הבנק לפתוח "דף חדש" בהתנהלות העסקית, בכפוף לכך שהתובעים יחתמו על הסכם חדש לתנאי אשראי כלליים, יחתימו את נשותיהם כערבות לחשבון, ירשמו משכנתא לטובת הבנק על משרדם ויבטחו את היהלומים המופקדים בבנק בפוליסה מיוחדת.

התובעים הסכימו לתנאי הבנק, לטענתם מתוך הבנה כי הבנק יעמוד בהתחייבותו להקצות להם אשראי נוסף, והצדדים יוכלו לצאת לדרך חדשה (סעיף 41 לתצהיר יצחק עירוני).