חזן ואח' נ' מלצר ואח'

החלטה

בפני בקשה שהגישו הנתבעים שכנגד (להלן: "המבקשים") להורות על פסילת חוות דעתו של המומחה עו"ד שמואל אריאלי (להלן: "המומחה"), אשר הוגשה מטעם התובע שכנגד (להלן: "המשיב").

חוות הדעת האמורה עניינה שאלת גובה שכר הטרחה המשפטי הראוי בגין טיפולו של המשיב כעורך-דינם של המבקשים, בעניינים המפורטים בתצהיר עדותו הראשית.

טענות הצדדים

בבקשה נטען כי תוכנה של חוות הדעת אינו רלוונטי וכי היא נסמכת על תשתית עובדתית רעועה ומכל מקום, הנושאים הנדונים בה אינם דורשים, על-פי טיבם ומהותם, הגשת חוות דעת מומחה, באשר הם מצויים בגדר "ידיעתו השיפוטית" של בית המשפט. עוד נטען כי הדבר עלול להוביל לעיוות דין, לקיפוח זכויות המבקשים ולהרחבת חזית. המבקשים ציינו כי חוות הדעת הינה בגדר עדות סברה באשר אין למומחה כל יתרון שהוא על בית המשפט. בהקשר זה הוסיפו כי בנסיבות התביעה, נדרשת חוות דעת כספית היורדת לשורשו של תמחור עבודתו של עורך דין, בעוד שעו"ד שמואלי אינו עונה להגדרה של "מומחה" באשר מומחיותו אינה בתחום הרלוונטי לתביעה זו. המומחה לא בדק את ספרי הנהלת החשבונות של המשיב ומשרדו ואת עבודתו וסגנון התקשרותו עם לקוחותיו. לשיטת המבקשים, לא זו בלבד שלמומחה אין כל יתרון על פני המשיב שהנו בעל ותק של 35 שנה בעריכת דין ו/או על פני שותפתו של המשיב, עו"ד יעל עשת, אלא שלאחרונים ידע אישי לגבי דרכי ההתקשרות של המשרד, ולפיכך עדותם מייתרת את הצורך בחוות הדעת האמורה.

לבסוף ציינו המבקשים כי מזה שנים רבות יש בינם לבין המומחה סכסוך משפחתי קשה. לשיטתם, הענין האישי שיש לו בתיק ברור וזו גם הסיבה שהוא נבחר להגיש חוות דעת נגדם בתיק זה. בנסיבות אלה, ברי כי חוות דעתו אינה יכולה לשמש כחוות דעת אובייקטיבית.

המשיב התנגד לפסילת חוות הדעת, שכן לשיטתו, אין לבקשה על מה שתסמוך. זאת משום שחוות הדעת מתייחסת אך ורק לשכר הראוי, מקום שלא היה ו/או לא יוכח שכר מוסכם, ובשים לב להלכה לפיה שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, והוא ניתן לקביעה רק על בסיס ראיות שהובאו בפני בית המשפט.

באשר לטענת המבקשים בנוגע לחוסר מומחיותו של המומחה, נטען כי אין כל מניעה שחוות דעתם של עורכי דין מנוסים תשמש כעדות מומחה לצורך קביעת שכר טרחה ראוי וסביר, בפרט במקרה דידן בו עסקינן בעורך דין מנוסה, בעל ותק של 36 שנים, העוסק בתחום האזרחי בכלל ובליטיגציה בפרט, תחומים בהם עוסקת חוות דעתו. בהקשר זה הפנה המשיב לפסיקה לפיה אין מניעה לכך שמומחה ירכוש את מומחיותו בדרך לא פורמאלית, אלא תוך עבודה והתנסות.

לבסוף טען המשיב כי אין בין הטענות הרכילותיות והלא רלוונטיות שהופנו כלפי המומחה לבין מומחיותו וחוות דעתו, דבר וחצי דבר. מכל מקום, ומבלי לגרוע מהטענה האמורה, הפנה המשיב להלכה באשר לפסילת מומחים בנסיבות חריגות בלבד.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את הבקשה ושקלתי את הטענות המועלות בה, ואת התגובה שהוגשה לגביה, לא מצאתי מקום להורות על פסילת חוות דעתו של המומחה.

לא ברור על מה נסמכו המבקשים בטענתם כי הנושאים הנדונים בחוות הדעת אינם דורשים, על-פי טיבם ומהותם, הגשת חוות דעת מומחה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית. ראו לעניין זה: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5), 114 שם נאמר כי:

"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו [ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(165 ,160 (1]. ..............

עקב הרבגוניות, המורכבות והדינמיות, של הטיפול המשפטי- מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלבנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי". [ההדגשות לא במקור – א.ט]

כאשר בית המשפט מתבקש לפסול חוות דעת של מומחה עליו לשקול, בעיקר, אם הפגמים הנטענים כעילה לפסילה, יש בהם כדי לגרום עיוות דין למי מבעלי הדין, ואם יש בהם כדי לפגום או להשפיע על חוות דעתו העצמאית של המומחה. פסילה מוחלטת של חוות הדעת, הינה צעד יוצא דופן, לא כל שכן כשהיא נעשית עוד בטרם נחקר המומחה, ולפני שניתנה לבית המשפט ההזדמנות להתרשם הימנו, מאופן פועלו ומן הדרך שבה הוא מסביר ומנמק את התהיות שמעלה הצד התוקף את חוות דעתו.

המבקשים כאמור טענו בין היתר כי העובדות עליהן נסמכה חוות דעת המומחה היו מוטעות, ואולם ברי כי התשתית העובדתית עליה מבוססת חוות דעתו של מומחה טעונה הוכחה ככל עובדה אחרת, בדרך הקבועה בחוק. (ראו: רע"א 1559/96 קופת חולים של ההסתדרות נ' שמעון כהן, תק-על 96(2), 280). לפיכך, ככל שלא יעלה בידי הצד המעוניין, להוכיח אותה תשתית עובדתית, יפחת משקלה של חוות הדעת ובית המשפט יוכל שלא לסמוך עליה. (ראו, למשל: ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מ"י, נו(4) 299; ע"פ 5203/98 עמאר חסון נ' מ"י, נו(3) 287). ודוק - אין בית המשפט קשור לדעת המומחים ובידיו ההכרעה אלו דברים לבכר ואלו לדחות. חוות דעת אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה בהתאם לשיקול דעתו, והוא המעניק לה את כוחה הראייתי. בית המשפט הוא זה שמחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של מומחה ואיזה משקל יש ליחס לה. (ראו: ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5), 170 (1993); ע"פ 5640/97 רייך נ' מ"י, נג (2) 465; קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה תש"ע-2009, עמ' 764-765, 771 - 772]

יוער כי אפשר וטענות המבקשים יתבררו בסופו של יום ככאלה שיש בהן כדי להשפיע על משקלה של חוות הדעת. יכול שבסופו של יום בית המשפט אף יגיע למסקנה שאינו יכול לסמוך על חוות הדעת, ואולם אין בכך כדי למנוע הכשרתה כראיה בהליך, וודאי שאין בכך כדי להביא לפסילתה מראש.

על יסוד מקבץ האמור, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו הוצאות הבקשה למשיב בסך 2,000 ₪ וזאת תוך 30 יום אחרת יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.