אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חוות דעת פסיכיאטריות לא הצליחו לבסס חוסר מסוגלות של הנאשם לעמוד לדין

חוות דעת פסיכיאטריות לא הצליחו לבסס חוסר מסוגלות של הנאשם לעמוד לדין

תאריך פרסום : 16/09/2008 | גרסת הדפסה
פ
בית משפט השלום בירושלים
3029-07
15/09/2008
בפני השופט:
דוד מינץ

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל באמצעות ענף תביעות ירושלים
עו"ד ענף תביעות ירושלים
הנתבע:
פלוני
עו"ד יוסי אבישי
החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של גניבה בידי מורשה, שתי עבירות של קבלת דבר במרמה, שתי עבירות זיוף ושתי עבירות של שימוש במסמך מזוייף, אותן ביצע במהלך עבודתו כמנהל חשבונות של חברת "גפן", ולאחר מכן כחשב של חברת "אוטומט ירושלים בע"מ". לפי המתואר בכתב האישום הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בסיוע בני משפחתו.

לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם נעדר מסוגלות לעמוד לדין, והדיון בשלב הזה מתייחס לטענה זו.

בחוות דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר אומנסקי מיום 4.05.06 הוא קבע כי אין ספק כי בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם הוא היה בריא מבחינה נפשית. הוא ציין גם כי במהלך שיחה עם הנאשם הוא עמד על כך שהנאשם מבין שיש לו עורך דין ומצוי בקשר עימו, מבין שהוא מצוי בהליך משפטי ואת מהות האשמה המיוחסת לו. הוא קבע אפוא, כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין. בחוות דעתו המשלימה מיום 9.04.08 לאחר שעיין בחוות דעתו של ד"ר רזניק מטעם הנאשם (להלן), שב ד"ר אומנסקי על מסקנתו כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין וציין כי בזמן הבדיקה הציג הנאשם פגיעה בזכרון ובאינטליגנציה בצורה מוגזמת שאינה תואמת לפתלוגיה גופנית או נפשית כלשהי.   

מנגד, ב"כ הנאשם תמך את יתדותיו בחוות דעת נגדית מיום 14.06.06 של ד"ר איליה רזניק מומחה בפסיכיאטריה, בה ציין כי עקב פציעה קשה שעבר הנאשם בראשו במהלך פעילות מבצעית במסגרת שירות מילואים שביצע בשנת 2004, הוא סובל מהפרעות שונות, חלקם בתחום הנפשי. גם ד"ר רזניק קבע בחוות דעתו כי הנאשם היה בריא בנפשו לחלוטין בשעת ביצוע העבירות, ואולם בניגוד לדעתו של ד"ר אומנסקי, הוא קבע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, שכן מצבו הנפשי ירוד באופן משמעותי עם רגרסיה אישיותית קשה, כושר השיפוט החברתי שלו פגום, בחינת המציאות שלו חלקית, הוא אינו מבין את מהות ההאשמות כנגדו, אינו מסוגל לעקוב באופן קונסיסטנטי, רציף ועקבי אחר ההליך המשפטי, ואינו מסוגל להתגונן כראוי. הוא הוסיף וקבע כי קיים ספק סביר באשר למסוגלותו של הנאשם לשאת בעונש במצבו כיום.

בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 18.05.08 הסכימו ב"כ הצדדים כי בית המשפט יתן את החלטתו לאחר שמיעת סיכומים בעל פה מבלי שהמומחים ייחקרו על חוות דעתם, ומבלי שיישמעו ראיות נוספות בעניין זה.

לטענת ב"כ המאשימה, למעשה גם ד"ר רזניק סבור כי לא אובחנה אצל הנאשם כל מחלת נפש של ממש ועל כן לטענתה, אין לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. היא הוסיפה כי חוות דעתו של ד"ר רזניק מבוססת למעשה רק על דברי הנאשם ותשובותיו לשאלות שהוצגו לו והוא בחר לענות אליהן, כאשר ניתן לזהות בנקל כי הנאשם בחר לענות על שאלות מסוימות שהיה לו נעים ונוח לדבר עליהן ובחר שלא לענות או לענות בצורה חריגה על דברים שלא היה לו נעים ונוח לדבר עליהם. מחוות הדעת של ד"ר רזניק גם עולה כי הנאשם כן מתמצא בדברים רבים, והוא מתאר את טיב יחסיו עם הוריו ועם חברתו, ורק כאשר דובר עמו אודות בית המשפט וההליך המתנהל כנגדו, הוא טען כי אינו יודע במה המדובר והוא לא התמצא בהליכים כנגדו. התנהלות זו, העולה כאמור, אף מחווות דעתו של ד"ר רזניק, מתיישבת עם מסקנתו של ד"ר אומנסקי כי הפגיעה בזכרונו של הנאשם כמו גם באינטליגנציה שלו היא סלקטיבית וכי הנאשם מציג פגיעה בזכרון ובאינטליגנציה בצורה מוגזמת שאינה תואמת ממצא פתולוגי גופני או נפשי.

מאידך הצביע ב"כ הנאשם על כך כי גם ד"ר אומנסקי ציין בחוות דעתו כי הנאשם שיתף פעולה בבדיקה וכי התמצאותו בזמן פגועה, האינטלגנציה שלו ירודה, אוצר המילים שלו דל מאוד, הוא אינו מצליח לבצע פעולת חשבון פשוטה ביותר (כמו שתיים ועוד שתיים), וזכרונו לטווח הקצר והארוך נראה פגום. כמו כן ציין ד"ר אומסנקי כי הנאשם אמנם זכר את שמו של עורך דינו אך לא ידע לומר מדוע הוא זקוק לעורך דין. באותו אופן הוא מבין שמתנהל הליך משפטי כנגדו אך אינו מבין מדוע, והוא אינו זוכר דבר באשר למעשים המיוחסים לו ולכן לא מסוגל להסביר אותם או לומר האם אכן עשה אותם אם לאו. לדבריו, כל הממצאים העולים מבדיקתו של ד"ר אומנסקי תואמים את הממצאים הנזכרים בפרק של הסקירה הרפואית בחוות הדעת שלו, שהם ממצאים שניתן ללמוד מהם על חוסר מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, והמחלוקת היא רק בשאלת האמינות שיש לרכוש לנאשם ולממצאים שעלו בבדיקה. בנסיבות אלו טען, המסקנה אליה הגיע ד"ר אומנסקי סותרת מיניה וביה את נתוני הרקע שד"ר אומנסקי הציג בעצמו בחוות הדעת, ולכן יש לבכר את הממצאים האובייקטיביים על פני מסקנתו, בוודאי מקום בו הממצאים תואמים את הבדיקות הרפואיות שעבר הנאשם בעבר ואת ממצאיו של ד"ר רזניק. הוא הצביע גם על כך שבניגוד לטענת ב"כ המאשימה כאילו חוות הדעת של ד"ר רזניק נסמכת רק על דברי הנאשם, הרי שד"ר רזניק ערך לנאשם בדיקות עזר ממוחשבות, דבר שלא בוצע על ידי ד"ר אומנסקי, ומסקנותיו מבוססות על מבחנים אוביקטיביים וממצאי עזר, וגם מטעם זה יש לבכר את חוות דעתו של ד"ר רזניק. לדבריו, המבחנים לבחינת מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין, כללו בדיקה האם קיימת פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות, האם קיים פגם חמור בכושר השיפוט והאם הנאשם יכול לתקשר עם עורך דינו ולמסור לו פרטים העשויים לסייע לו להועיל להגנתו. במקרה זה טען, קיים נתק מוחלט בין הנאשם לעורך דינו, כשהנאשם אינו יכול למסור פרטים כלשהם, אינו זוכר דבר ואינו יכול להתייחס לאף שאלה מהשאלות המוצגות לו על ידי עורך דינו ביחס לאירוע נשוא כתב האישום. הנאשם אינו מבין את תוכן האישום ועורך דינו אינו יכול לקבל ממנו את תשובתו לאישום.

כאמור, אין מחלוקת כי הנאשם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות. השאלה השנויה במחלוקת היא האם כיום הנאשם מסוגל לעמוד לדין. שאלה זו עוסקת במצבו הנפשי של הנאשם במועד הדיון ולא במועד ביצוע העבירה, והיא מוסדרת בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), המפנה לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 (כיום חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991) או לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, אשר עוסקים בדרך הטיפול בחולה נפש ובמפגר שביצעו עבירה ונמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין.

על פי סעיף 170 לחסד"פ, על מנת שניתן יהיה להפסיק הליכים פליליים נגד נאשם, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. ושמצב זה נובע מחמת היותו סובל ממחלת נפש (מ"ח 10028/06 רינגורט נ' מדינת ישראל; ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, פורסמו במאגרים). אמנם, לעיתים קיימת חפיפה בין שני התנאים הללו. ברם, מדובר בשני תנאים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, והתקיימותו של אחד מהם אינה מחייבת בהכרח את התקיימותו של האחר. ייתכן מצב שבו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שייתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא הגיע לכלל מחלת נפש (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 133, 140).

במסגרת בחינת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, בודק בית המשפט אם הוא מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה; האם הוא מסוגל להבין את מהות הליכי המשפט ויכול לעקוב אחריהם באורח מושכל; האם הוא מסוגל להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם; האם הוא מסוגל ליפות את כוחו של עורך דין לסייע לו בהגנתו; והאם הוא מסוגל להבין את תוכנן, את משמעותן ואת השלכותיהן של הראיות המובאות נגדו (בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"פ 506/76 מדינת ישראל נ' אלקנוביץ פ"ד לא(1) 748, 751; ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 182, 192). ואולם, בכך כאמור, לא מסתיימת הבדיקה ועל בית המשפט לבחון האם חוסר מסוגלות זו נובע ממחלת נפש. עניין זה עשוי לעורר קשיים, שכן מתן הגדרה מדוייקת למונח "מחלת נפש" הינו משימה קשה, ולמעשה כמעט בלתי אפשרית. גם מדע הפסיכיאטריה עצמו מתקשה לתת לה הגדרות. עם זאת, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי לצורך הקביעה כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת "מחלת נפש" במובנה המשפטי, אין די בהפרעות נפשיות קלות, אלא נדרשת הוכחה לכך שהוא לוקה בסטייה חמורה מהנורמה, הגורמת לפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות (ע"פ 272/86 גבעוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759, 763; ע"פ 187/61 פנו נ' היועמ"ש, פ"ד טז 1105). "הגישה המקובלת הינה, כי מצבי פסיכוזה מהווים מחלת נפש ואילו הפרעות נפשיות אחרות, כגון נוירוזה או פסיכופטיה, אינם מהווים מחלת נפש" (רע"פ 2111/93 בעניין אבנרי, בעמ' 142).

השאלה אם נאשם היה חולה במחלת נפש בעת ביצוע העבירה, או בשעת העמדתו לדין, אם לאו, היא אמנם בעיקרה שאלה רפואית, אבל בית המשפט הוא אשר מכריע בה. לצורך כך מסתמך בית המשפט גם, ובעיקר, על חוות דעת פסיכיאטריות המוגשת על ידי פסיכיאטרים שבדקו את הנאשם לצורך הענין, שגם בה רואים חלק מהמכלול. יחד עם זאת, העובדה בלבד שהמומחים מעידים על קיום "מחלה", אין בה כדי להצדיק קביעה שכזאת על ידי בית המשפט. על בית המשפט לבדוק בקפדנות את חוות הדעת של המומחים, תוך שימוש בשכל הישר ובנסיון החיים, דבר הנכון שבעתיים כאשר המומחים עצמם חלוקים בשאלת מצבו הנפשי של הנאשם. המסקנה הסופית הינה אפוא, של בית המשפט ולא של המומחה-הפסיכיאטר (ע"פ 506/76 בעניין אלקנוביץ).

שאלה אחרת היא על מי רובץ הנטל להוכיח את חוסר המסוגלות של הנאשם לעמוד לדין ומהי מידתו של נטל זה. לגבי השאלה הראשונה, על פניו נראה כי מדובר במעין טענת הגנה ולו דיונית במהותה והנאשם הוא הנושא בנטל להוכחתה (ראה יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, מהדורת תשס"ג-2003, חלק שלישי, 1433). לעומת זאת, מידת ההוכחה הנדרשת טרם הוכרעה. לא ברור האם די לנאשם להוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העדר כשירותו לעמוד לדין, כדרך שהוא נדרש בבואו להוכיח טענת חוסר מסוגלות מהותית לעמוד לדין בשל העדר שפיות (לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובהתאם להוראת סעיף 34כב(ב) לאותו חוק), או שמא הנטל המוטל על הנאשם גדול יותר ועליו להוכיח זאת במבחן מאזן הסתברויות.

שאלה זו, האם להקיש בין נטל הראייה הקיים לגבי שאלת אי מסוגלות מהותית לעמוד לדין בשל העדר שפיות (לפי סעיף 34(ח) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), לבין נטל הראיה המוטל על מי שטוען לאי מסוגלות דיונית (לפי סעיף 170 לחסד"פ) כבמקרה זה, כאמור, טרם זכה לתשובה חד משמעית בפסיקת בית המשפט העליון (וראה ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים) עם זאת, בית המשפט העלה סברה שמא יש ללמוד מהתיבות "קבע בית המשפט" שבסעיף 170 לחסד"פ ומהתיבות "בית המשפט סבור" שבסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש כדי להצביע על כך כי לא די בהעלאת חשש שמא הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, אלא נדרשת קביעה פוזטיבית שכך הוא הדבר. נוכח אי בהירות זו, יש שקבעו שמידת ההוכחה תיבחן לפי מאזן ההסתברויות (ת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל נ' כדורי, פורסם במאגרים; ת"פ (מחוזי-חי') 281/01 מדינת ישראל נ' ג'ילין, פורסם במאגרים). ויש שפסקו כי די לו למבקש הפסקת הליכים נגדו כי יוכיח קיומו של ספק סביר בדבר כשירותו לעמוד לדין (תפ"ח (מחוזי-ת"א) 1183/00 מדינת ישראל נ' בן אשר, פורסם במאגרים).

באנגליה, באמצע המאה התשע עשרה (בשנת 1843) הוקמה וועדה אשר גיבשה כללים בקשר לדינו של נאשם אשר ביצע את העבירה המיוחסת לו באי שפיות הדעת. הכללים שגיבשה הוועדה נקראו The M'Naghten Rules ( [1843-60] All E.R. Rep 229על שם Daniel M'Naghten  אשר הרג את מזכירו של ראש ממשלת אנגליה בשעתו, רוברט פיל, וזוכה מפאת היותו לא שפוי בעת המעשה). הכלל קבע כי:

"....to establish a defence on the ground of insanity, it must be clearly proved that, at the time of the committing of the act, the party accused as labouring under such a defect of reason, from disease of the mind, as not to know the nature and quality of the act he was doing; or, if he did know it, that he did not know he was doing what was wrong."

כלל זה נותר בתוקפו גם כיום והוא מהווה טענת הגנה שהנאשם יכול להעלותה. נטל הראיה הרובץ לפתחו של הנאשם כדי להוכיח את טענתו, הוא על פי מאזן ההסתברויות (Bratty v. Attorney General for Northen Ireland [1963] AC 386, [1961] 3 All E.R. 523).

כמו כן, כמו בישראל, גם באנגליה לא ניתן להעמיד אדם לדין פלילי אם נמצא כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין (unfitness to plead כקבוע בסעיף 4 ל- Criminal Procedure (Insanity) Act, 1964  כפי שתוקן ב- Criminal Procedure (Insanity and Unfitness to Plead) Act, 1991 ) כשהכלל הבסיסי הוא כי אדם יימצא בלתי כשיר לעמוד לדין אם ייקבע כי הוא אינו מסוגל להבין את מהלך הליכי המשפט באופן שמאפשר לו להתגונן כראוי; להתנגד לבחירת מי מחברי חבר המושבעים; להבין את המסכת הראייתית; ולתת הנחיות מתאימות לעורך דינו (R. v. Pitchard (1836) 7 Carrington & Payne 303; R. v. Berry (1977) 66 Cr. App. R. 156). מבחינת נטלי הראיה, ההלכה היא כי אם טענת אי מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין מועלית על ידי התביעה, היא צריכה להוכיח את הטענה ברמה של למעלה מספק סביר (R. v. Robertson [1968] 1 WLR 1767). ואילו אם הטענה מועלית על ידי הנאשם, עליו לעמוד בנטל של מאזן ההסתברויות (R. v. Padola [1960] 1 QB 325). היינו אותו נטל שעליו לעמוד בו, אם נטענה על ידו טענת אי שפיות בעת ביצוע המעשה הפלילי.

בארצות הברית הדין אינו זהה בכל חמישים המדינות. עם זאת, נכון להיום,  ניתן לומר כי באופן עקרוני The M'Naghten Rule אומץ בלא מעט מדינות. לעומת זאת, מדינות אחרות אימצו את הכלל של ה- American Law Institute אשר ערך מודל לחוק הפלילי (Model Penal Code - M.P.C. ) ב -1962. ישנן גם מדינות שבתחילה אמצו כלל זה (וראה United States v. Brawner 471 F.2d 969 (1972)), אך לאחר מכן בטלו אותו וחזרו לאמץ את The M'Naghten Rule. על כל פנים לפי מודל זה של ה- M.P.C.:   

"a person is not responsible for criminal conduct if at the time of such conduct as a result of mental disease or defect he lacks substantial capacity either to appreciate the criminality of his conduct or to conform his conduct to the requirements of the law."

במאמר מוסגר יצוין כי כתוצאה מביקורת שנמתחה על The M'Naghten Rule התפתחו בפסיקה שני מבחנים נוספים. The irresistible impulse test שמשמעותו חוסר יכולתו המוחלטת של הנאשם להשתלט על התנהגותו ולבחור בין מותר ואסור (וראהParsons v. State 81 Ala. 577, 2 So. 854 (1887)  ) וה- Durham Rule שקבע שנאשם אינו אחראי למעשיו אם מעשיו הבלתי חוקיים הם תוצאה של מחלה או פגם נפשי (וראהDurham v. United States 214 F. 2d. 862).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ