חדד נ' מירבי ואח'

פסק דין

ביום 4.11.2010 אירעה תאונת דרכים, ללא נפגעים בגוף, בכביש 6 בכיוון דרום. התאונה התרחשה בנתיב השמאלי, כאשר התובע נוהג ברכב פרטי ואילו הנתבע 1 [להלן: "הנתבע"] נוהג ברכב מיניבוס.

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מפגש הרכבים התרחש כאשר רכבו של התובע התנגש בצידו הקדמי ימני בצידו השמאלי של רכב הנתבע.

לטענת התובע, הוא נסע בנתיב השמאלי מבין שני הנתיבים בכביש לכיוון דרום, כאשר בצד הדרך הבחין באוטובוס של חברת הסעות ולאחריו עמד מיניבוס הנהוג על ידי הנתבע השייך אף הוא לאותה חברת הסעות. לפתע, כך העיד התובע, פנה רכב הנתבע למרכז הכביש, חצה נתיב ימני ונתיב שמאלי וביקש לעשות פרסה דרך מעבר חירום שהיה בין נתיבי הנסיעה. לטענת התובע הוא הספיק לבלום אולם בסופו של דבר התנגש ברכב הנתבע, ונגרם לרכבו נזק של "אבדן מלא".

הנתבע 1 מכחיש את תיאור התובע, ולטענתו התרחשה התאונה שעה שהוא, התובע, חלף על פני משאית שנסעה בנתיב הימני, וביקש לעקפה ולכן עבר לנתיב השמאלי, אולם אז התקדם התובע מאחריו וכך ארעה ההתנגשות.

שמעתי את הצדדים שהעידו בפניי, ומבין שתי הגרסאות אני מקבל גרסתו של התובע. גרסה זו היתה עקבית והשתלבה עם עובדות נוספות שלא מצאו הסבר בטיעוני הנתבע [כמפורט להלן].

מנגד, הנתבע עשה רושם שלילי על בית המשפט. תשובותיו היו מתחמקות ולא הגיוניות והן עמדו בסתירה לאמור בכתב ההגנה.

כך למשל, נכתב בכתב ההגנה כי הנתבע הבחין ברכב משאית שעמד בצד הדרך ועל כן עבר לנתיב השמאלי. בחקירתו בבית המשפט שינה הנתבע גרסתו והעיד כי –

"עמד רכב מצד ימין באתי לעקוף אותו והוא בא במהירות של 200 קמ"ש. אני נסעתי בנתיב השמאלי כשראיתי אותו. נסעתי מראש בנתיב השמאלי. רציתי לעקוף רכב כבד מצד ימין. הוא נסע בנתיב הימני. הרכב שאותו ניסיתי לעקוף לא עמד. עקפתי אותו ונסעתי בצד השמאלי." [הדגשה שלי – א.ב.ג].

בכתב ההגנה נטען כי לאחר שפנה הנתבע שמאלה, ניסה לרדת לשוליים ולעצור אך לא הספיק. בשונה מגרסה זו, העיד הנתבע בבית המשפט כי –

"לשאלת בימ"ש אם ניסיתי לרדת לשוליים – אני משיב שלא. הוא דחף אותי לשוליים. אני לא ניסיתי לרדת לשוליים".

בכתב התביעה נטען כאמור כי הנתבע ביקש לעשות פרסה במעבר החירום. הנתבע הכחיש זאת אולם אישר שלאחר התאונה עשה פרסה וחזר לכיוון תל-אביב. הנתבע לא הצליח להבהיר לבית המשפט מדוע עשה את הפרסה לאחר התאונה, אם מלכתחילה לא התכוון לכך, כאשר היה בנסיעה לכיוון ביתו שבאשקלון. כך העיד הנתבע:

"אחרי התאונה עמדתי בשוליים בצד שמאל של הכביש. שם עמדתי. החלפנו פרטים ושאלתי אם צריך בית חולים, ואח"כ נסעתי לבית לאשקלון. אחרי התאונה אני חזרתי אחורה ולא יכולתי להמשיך דרומה , כי יש כביש סואן עשיתי פרסה שם. אי אפשר לנסוע. עשיתי פרסה ויש לי עוד קילומטר הביתה.

לשאלת בימ"ש אחרי התאונה – אני אומר שאחרי התאונה נסעתי צפונה כי שם זה היה משתלב וזה אוטו כבד אי אפשר להשתלב בכביש 6.

לשאלת בימ"ש למה נסעתי צפונה – אני אומר שהאמת שלא יכולתי להשתלב.

לשאלה אם צפונה כן יכולתי להשתלב – אני אומר שיש לי ראיה. אסור לי פרסה, אבל יש לי פרסה, אוטו שלי כבד ואני לא יכול כמו פרייווט לברוח. הוא תופס על זה טרמפ שעשיתי פרסה.

איני מקבל טענת הנאשם לפיה לא הצליח להשתלב בתנועה בכיוון הנסיעה ורק הצליח דווקא לעשות פרסה. תשובה זו אינה משתלבת במבחן ההיגיון, והשכל הישר שלפיו מי שנמצא בכיוון דרום מלכתחילה ומעוניין לנסוע דרומה, לא יעשה פרסה לכיוון צפון על כביש מהיר. ההסבר היחיד שאני מוצא הוא שמלכתחילה היה רכבו של הנאשם קודם לתאונה בכיוון עשיית הפרסה, והסבר זה מתיישב עם עדות התובע.

כאמור, עדותו של הנתבע, העומדת בסתירה לנטען על ידו בכתב ההגנה לא שיכנעה אותי, וזאת בלשון המעטה, ואני סבור כי התובע שיכנע אותי יותר, במאזן ההסתברויות, באמיתות הסברו. הוא עמד בחקירתו הנגדית של נציג הנתבעת 3 וגרסתו היתה עקבית.

נוכח שהאמנתי לתובע אני קובע כי התאונה התרחשה כאשר הנתבע נהג ברכב המיניבוס ויצא ממצב של עמידה בשול הימני של הדרך תוך חציית הכביש מימין לשמאל בכוונה לבצע פרסה ולעבור לנתיבי הנסיעה צפונה דרך מעבר החירום. תנועה זו אסורה והיא גם זו שגרמה לתאונה שעה שהנתבע עשה כן כשהכביש לא היה פנוי והתובע שנהג ברכב קטן לא הצליח לבלום.

האחראי לתאונה היה הנתבע 1.