חגבי ואח' נ' סיאדה

פסק דין

בתביעתו של התובע מופיעות למעשה 3 תביעות נפרדות.

האחת, היא שהנתבע נעלם עם רכב התובע למשך 9 ימים.

גרסת התובע שמיום 2.4.07 עד ליום 10.4.07 הנתבע נעלם עם רכבו של התובע. התובע הגיש תלונה במשטרה, הוא עבר כל יום ליד ביתו של הנתבע ולא ראה שם את המכונית נשוא משפט זה ורק ביום 10.4.07 הוא מצא את המכונית שלו ואז הוא לקח את המכונית כי היה לו מפתח נוסף.

יש לציין שהנתבע מודה שמדובר בתקופה של חג הפסח.

לפי גרסת הנתבע בנקודה זו, ביום 2.4.07 שזה היה ערב פסח, הוא עבד והדבר רשום אצלו ביומן שהחזיק בביהמ"ש, ולאחר מכן הרכב נשאר ברשותו במשך כל חג הפסח וביום 10.4.07 מוקדם בבוקר הוא ביצע נסיעות עבור התובע.

וזאת לאחר שנגמר חג הפסח.

הנתבע מציין כי הרכב תמיד היה נשאר ברשותו לאחר גמר העבודה ובתקופה שמיום 2.4.07 עד 10.4.07 זה היה חג הפסח ואם הייתה קריאה לבצע נסיעה הוא היה מבצע אותה כי הרכב היה ברשותו.

בעניין זה קיימת מצד אחד גרסת התובע כאילו הנתבע העלים את רכבו, ומצד שני, גרסת הנתבע שהרכב היה ברשותו במשך כל חג הפסח באופן טבעי כפי שהדבר היה גם לפני כן כי תמיד הרכב היה נשאר ברשותו והוא לא העלים בכלל את רכבו של התובע.

בעניין שבפניי קיימות 2 גרסאות הסותרות זו את זו ואשר אינן מתיישבות זו עם זו.

בדקתי ושקלתי היטב את הרושם שעשה עלי כל אחד מהעדים שהעידו בפניי ואת מידת המהימנות שיכול ומוכן אני לייחס לדבריהם, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה כי אין אני יכול להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע ולהפך. על פי הכלל המוציא מחברו עליו הראייה, היה על התובע להוכיח שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לטובת גרסתו. מאחר שאין אני יוכל להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע ולהפך, הרי שהתובע לא הוכיח בפניי שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לטובת גרסתו שהנתבע העלים את רכבו של התובע למשך 9 ימים. לכן אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל על שכמו ולא הוכיח את אותו של חלק תביעתו שהנתבע הלעים את רכבו למשך 9 ימים כמידת ההוכחה הדרושה.

באשר לטענת התובע שהנתבע במהלך נסיעה פרטית שהוא נסע ביום 3.7.07 ברכב של התובע, לאחר שעות העבודה, גרם נזק לרכוש בתאונת דרכים- התובע סומך ידו על כך שהוא חוייב בבית משפט זה בתיק 1769/06 לשלם פיצוי לחברת הראל שתבעה אותו בגין התאונה נשוא משפט זה. יש לציין כי אותו פס"ד הוא פס"ד של פשרה שניתן על פי סעיף 79 א' לחוק בתי משפט. פס"ד זה לא מזכיר במאומה שמי שנהג ברכב היה הנתבע וגם לא מזכיר במאומה שהתאונה נגרמה באשמתו של הנתבע. כך שלמעשה התובע לא הוכיח בפניי כמידת ההוכחה הדרושה שאומנם בעת התאונה ממש נהג הנתבע ובמיוחד לא הוכיח שהתאונה נגרמה באשמתו וברשלנותו של הנתבע כך שניתן יהיה לחייב בגין אותה תאונה.

הנתבע מכחיש שהוא גרם לרכב הנידון נזק בתאונת דרכים. כמובן שבעניין זה קיימות בפני 2 גרסאות הסותרות זו את זו ואשר אינן מתיישבות זו עם זו. על פי הכלל המוציא מחברו עליו הראייה, היה על התובע להוכיח שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לטובת גרסתו.

והגעתי למסקנה שגם בעניין זהאין אני יכול להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע ולהיפך, ולכן אני קובע שהתובע לא הוכיח בפניי שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לגרסתו וזאת מאחר ואין אני יכול להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבע ולהיפך, ולכן אני קובע כי בעניין התאונה התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל על שכמו ולא הוכיח את תביעתו כמידת ההוכחה הנדרשת.

לגבי שכ"ד, הנתבע מודע שהתובע שילם עבורו שכ"ד בגין 6,000 ₪ ועוד 500 ₪ בגין דמי תיווך למתווך. אך הנתבע טוען שהוא שילם לתובע את מלוא הסכום הזה.

טענה זו של הנתבע היא טענה מסוג של הודיה והדחה, דהיינו, התובע מודה שהוא היה חייב לתובע סך של 6,500 ₪ אך הוא מדיח טענה זו בטענה שהוא פרע לתובע את מלוא הסכום ההלוואה הזו. לכן נטל הראייה מוטל על שכמו של הנתבע, ולאחר ששקלתי היטב את כל חומר הראיות שבפניי ובמיוחד לאור העובדה שהחזרת מלוא הסכום יש לנו רק את עדותו של הנתבע, אינני מוכן לסמוך רק על דברי הנתבע בלבד ולקבוע שהוא פרע לתובע את מלוא סכום התביעה. כי הוא לא נשאר חייב סכום כלשהוא. בנקודה זו אני מקבל את דברי התובע שהנתבע נשאר חייב לו סך של 2,100 ₪.

לכן בקשר להלוואה לשכ"ד אני מקבל את תביעת התובע ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,100 ₪ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ואגרת משפט בסך של 250 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

את תביעת התובע בקשר לכך שהנתבע העלים את רכבו למשך 9 ימים וכן את תביעתו שהנתבע גרם נזק לרכבו של התובע- אני דוחה.

זכות ערעור תוך 15 יום בבית משפט מחוזי בבאר שבע.