חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מרזוק ואח'

החלטה

לפניי בקשה לקבוע כי "מתן פס"ד בתיק לא יהווה מעשה בי דין ולא ימנע מהנתבעים הגשת תביעה כספית נגד התובעת".

עיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה.

המבקשים, הם הנתבעים בהליך שלפניי, טוענים כי לא זו בלבד שאין הם חבים דבר למשיבה (היא התובעת בהליך העיקרי), אלא שהם מצויים ביתרת זכות בהתחשבנות מולה. לטענת המבקשים:

"הנתבעים חוששים, כי לא[ח]ר סיום הדיון בתביעה דנן יווצר 'מעשה בי דין' שימנע מהם את האפשרות להגיש תביעה נוספת באותו עניין נגד התובעות..." (סעיף 6 לבקשה).

המשיבה, מצדה, מתנגדת לבקשה, וסבורה כי היא נועדה להותיר בידי המבקשים "פתח דיוני", למקרה שהחלטתו של בית משפט זה לא תישא חן בעיניהם. המשיבה תומכת יתדותיה בפסיקה העוסקת בכלל "מעשה בי-דין" ועומדת על הרציונלים החשובים בעניין זה. המשיבה טוענת עוד, כי אם ביקשו המבקשים לתבוע את הסכום שאותו חייבת להם המשיבה, לטענתם, היה עליהם להגיש תביעה שכנגד במקביל לכתב ההגנה, ואם לא עשו כן – אין הם יכולים להעלות עוד תביעתם.

לעניין בקשה זו, יש להבחין הבחנה ברורה בין "השתק פלוגתא" ובין "השתק עילה".

ברי, כי ככל שיוכרעו, במסגרת הדיון בתובענה שלפניי, פלוגתאות הרלוונטיות להליכים אחרים שיתנהלו בעתיד בין הצדדים וככל שייקבעו בתובענה שלפניי ממצאי עובדה, יהיה בהכרעות אלה כדי להוות מעשה בית דין בין הצדדים, וזאת על פי כללי "מעשה בית דין" הנקוטים בשיטת המשפט הישראלים מימים ימימה.

המבקשים לא הצביעו על כל מקור נורמטיבי מכוחו מוסמך בית המשפט הדן בהליך משפטי לקבוע כי הכרעתו בפלוגתא מסוימת, או כי קביעה עובדתית בהליך נתון לא תקים מעשה בית-דין כנגד הצדדים באותו הליך עצמו, ונראה שלא בכדי – בקשה כזו חותרת תחת הכלל הבסיסי של סופיות הדיון, ואינני סבור שניתן להיעתר לה.

אשר לסוגיית מיצוי העילה והטענה ל"השתק עילה" – אני סבור שמוטב להותיר את ההכרעה בעניין זה לעת הצורך, אם וכאשר יבקשו הנתבעים דכאן להגיש תביעה נפרדת ועצמאית, ואבאר.

ככל שתזכה התובעת בתביעתה – קרי, ייפסק שהתובעת זכאית לסכומים שתבעה (או לחלק מהם) ותידחה טענת הנתבעים (המבקשים דכאן) כי התובעת חייבת להם סכומי כסף שונים – ממילא יהיה הדבר בבחינת קביעה שיפוטית המקימה השתק פלוגתא ביחס לחוב הנטען של התובעת כלפי הנתבעים. במקרה כזה, ממילא לא יוכלו הנתבעים להגיש תביעה עצמאית, שכן הטענות העובדתיות המקימות, לשיטתם, את עילת התביעה – נדחו בהליך דכאן.

מאידך גיסא, ככל שתתקבל טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים – במלואה או בחלקה, וייקבע בפסק דין כי התובעת חבה לנתבעים סכומי כסף שונים – אזי יש אפשרות שסכום הקיזוז ייבלע במלואו בסכום שיקבע שהנתבעים חייבים לתובעת (ככל שייפסק כאמור), ואז ממילא לא יהיה צורך בהגשת תובענה נפרדת.

ובמקרה השלישי, אם תתקבל טענת הנתבעים לחוב של התובעת כלפיהם, ואם תידחה טענת התובעת לחוב של הנתבעים כלפיה, אני סבור כי ראוי יהיה שהסוגיה תתברר לפני בית המשפט שאליו יגישו הנתבעים דכאן את תביעתם, אם יגישו וכאשר יגישו, מבלי שאטע מסמרות בשלב זה, על יסוד תשתית עובדתית תיאורטית ורחוקה.

הבקשה כפי שהוגשה נדחית, אפוא, וטענות הצדדים לעניין מיצוי העילה שמורות להם לעת הצורך.

הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון בסופו של ההליך, ולפי תוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ד, 30 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.