חברת מלכיאל שרבט ובניו חברה לעם בע"מ נ' חברת לידר ניהול ופיתוח בע"מ

פסק דין

בקשה לביטול חלקי של פסק בוררות שניתן על-ידי השופט בדימוס א' שטרוזמן.

הרקע

ביום 31.5.94 נכרת הסכם שותפות בין שתי החברות: לידר ניהול ופיתוח בע"מ (להלן – לידר) ומלכיאל שרבט ובניו חברה לעם בע"מ (להלן – שרבט), למטרת שיתוף פעולה ברכישת נדל"ן, בניה ופיתוח באתרים שונים ברחבי הארץ. לידר התחייבה להשקיע בכל מיזם 80% מסכום המימון, ושרבט התחייבה להשקיע את ה- 20% הנותרים. בחלוקת הרווח התבטא חלקה של לידר ב- 60% וחלקה של שרבט ב-40%.

הסכם השותפות כלל תנית בוררות לפיה "כל הסכסוכים ו/או המחלוקות בין הצדדים בקשר עם הסכם זה וכל הכרוך בו, יועבר לבורר דן יחיד שיקבע ע"י הצדדים ובאין הסכמה ימונה ע"י בית דין רבני...הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, לא לסדרי הדין ולא לדיני הראיות...סעיף זה מהווה הסכם בוררות תקף כמשמעותו בחוק הבוררות – תשכ"ח – 1968".

השותפות בין הצדדים פעלה במשך תקופה ארוכה למדי, במהלכה נרכשו מקרקעין עליהם בנתה השותפות בנייני מגורים ומכרה את הדירות, עד למועד בו נתגלעה מחלוקת בין שתי החברות.

ביום 30.11.00 חתמו הצדדים על הסכם בוררות נפרד בו הסכימו על זהותו של השופט שטרוזמן כבורר (להלן – הבורר), הסמיכו אותו לפסוק במחלוקות שביניהם, וחזרו והדגישו כי הבורר יהיה פטור מדיני הראיות ומדיני הפרוצדורה, אך יהא כפוף לדין המהותי ויהא חייב לנמק את פסקו.

הבורר אכן נתמנה וניהל את הבוררות כסדרה.

החלטות הבורר:

החלטה מיום 11.3.09

ביום 11.3.09 ניתנה ע"י הבורר החלטה בנושא פירוק השותפות (להלן – ההחלטה ממרץ 2009) בה קבע כי השותפות בין הצדדים הסתיימה, וכי אין לאף אחת מהחברות זכות לכפות על רעותה את המשך קיום השיתוף.

הקביעה במוקד החלטה זו הינה "עתה מתחייב פירוק השיתוף למעשה בהתאם להוראות סעיף 17 ע"י עריכת ההתחשבנות בין בעלות הדין ומימוש הנכסים. פירוק השיתוף בפועל ייעשה על-ידי מכירת הנכסים... מתמורת מימוש הנכסים תוחזרנה ההלוואות וההשקעות".

כן הכריע הבורר בתביעת שרבט באשר למספר פריטים: הוצאות משרד, דמי שכירות, ומשכורות – לגביהם קבע שהם יזקפו לחובת לידר בהתחשבנות שבין שרבט ללידר.

ביום 21.6.11 פנתה שרבט לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את ההחלטה ממרץ 2009 כפסק בורר חלקי, וביום 14.1.12 אכן אישרה כבוד הרשמת נחליאלי-חיאט החלטה זו כפסק בורר חלקי, אולם סייגה את האישור לאותם חלקים בפסק הבורר המהווים "סעד סופי".

לידר הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וטענה כי אין מדובר בפסק בורר, כי אם בהחלטת ביניים שלא ניתן לאשרה.

החלטה מיום 19.4.10

על מנת לרדת לעומקה של החלטה זו, יש לציין, כי בשעתו, במסגרת ההשקעות בשותפות וקבלת אשראי, וכמוסכם, שיעבד בעל השליטה בשרבט, מר מלכיאל שרבט (להלן – מלכיאל) לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות, את חלקו במגרש בהרצליה, שאינו קשור לשותפות, ואשר הוערך ב- 900,000 דולר (להלן – המגרש). במהלך הבוררות דרשה לידר, כי כתנאי למכירת המגרשים בטבריה, יעביר מלכיאל את השעבוד על המגרש מבנק דיסקונט למשכנתאות, לטובת בנק דיסקונט ברעננה, שם חובה של השותפות היה גדול יותר.

בהחלטה מיום 19.4.10 (להלן – ההחלטה מאפריל 2010) קבע הבורר כי אין זה בסמכותו לכפות על מלכיאל להעביר את השעבוד על חלקו במגרש, וכי מכירת המגרשים הינה חיונית לשותפות לאור "הריבית החודשית המעיקה". יחד עם זאת קבע הבורר כי יהיה "מוכן לעכב את מכירת המגרשים (בטבריה)...אם לידר תהיה מוכנה לשאת לבדה, ללא כל תביעה מחברת שרבט, בתשלומי הריבית (ובתשלומי ההצמדה, אם יש כאלו) לבנק".

פסק בורר ראשון

הבוררות נמשכה וביום 25.5.11 הוציא הבורר תחת ידיו פסק בורר במחלוקת המתייחסת ל"עסקת הוד השרון" (להלן – הפסק הראשון). המדובר בשלושה מגרשים עליהם התחייבה השותפות כלפי צדדים שלישיים לבנות מיזמים שונים לרבות חניון. הבורר קבע ששרבט התחייבה לרכוש מלידר את חלקה במגרשים אלו וחייב אותה ואת מלכיאל באופן אישי לשלם ללידר בתמורה למכירת חלקה במגרשים סך של כ-1,766,552 ₪, בתוספת סך של 60,000 ₪ בעבור הוצאות הבוררות ושכ"ט עוה"ד.