חברת ה.ה. משקיעים במקרקעין ואח' נ' המכללה לקוסמטיקה (הנמל בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק הדין אשר נתקבל במעמד צד אחד, בהיעדר התייצבות המבקש לדיון שנקבע, ובמסגרתו נדחתה התנגדות המבקש לביצוע שטר חוב לטובת המשיבה.

במסגרת תיק זה התבררה התנגדות לביצוע שטר חוב (להלן: "השטר") בסך של 233,000 ₪, משוך על ידי המשיבה הפורמאלית 1, המכללה לקוסמטיקה (הנמל) בע"מ (להלן: "המכללה") לפקודת המשיבה מחדש יולי 2010 ונושא חתימת ערבות אוואל של המבקש, של המשיבה הפורמאלית 2, לימור אבישר (להלן: "לימור") ושל שני ערבים נוספים – ורד לוי וחיים לוי.

מטיעוני הצדדים התברר כי במהלך יולי 2010 נכרת חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות") בין המשיבה כמשכירה לבין המכללה ולפיו שכרה המכללה מהמשיבה נכס ברח' פלמר 1 בחיפה (להלן: "הנכס"). המכללה נוהלה על ידי שותפים ובהם לימור וורד לוי. השטר נמסר למשיבה כבטוחה לחובות המכללה, והמבקש היה אחד הערבים אשר חתמו על השטר.

המשיבה הגישה את השטר לביצוע כנגד המכללה וארבעת הערבים, אולם רק המבקש, המכללה ולימור הגישו התנגדות לביצוע השטר.

לפי הנטען בהתנגדות לביצוע השטר, לאחר כריתת חוזה השכירות, נתגלעו מחלוקות בין השותפים בבעלות על המכללה והוסכם כי ורד לוי תיטול על עצמה את כל ההתחייבויות בקשר עם השכרת הנכס לפי חוזה השכירות. בהתאם להסכמה זו, שילמה המכללה את כל דמי השכירות למשיבה עד לסוף ינואר 2011. ממועד זה ואילך, אמורה הייתה ורד לוי לשאת בהתחייבויות אלו. המשיבה הסכימה להחלפת זהות שוכרי הנכס והחזקה בנכס אף הועברה על ידי המכללה, אולם לאחר מכן פעלה המשיבה בחוסר תוך לב ובניסיון לשפר את הביטחונות שהיו בידה. בנסיבות אלו נטען בהתנגדות שהמבקש, המכללה ולימור אינם חייבים דבר למשיבה וכן הובעה התנגדות לתחשיבי המשיבה ונטען שהמשיבה לא פעלה להקטנת נזקיה.

בהחלטה מיום 7.2.12 ניתנה למבקש, למכללה וללימור רשות להתגונן אך ורק בטענה הכופרת בתחשיבי החוב של המשיבה ובטענה שהמשיבה לא פעלה להקטנת נזקיה. הטענות בדבר פטור שניתן למבקש, המכללה ולימור מערבות למשיבה נדחו ולא ניתנה בגינם רשות להגן.

בעקבות מתן הרשת להגן החלה להתברר התביעה, הוגשו תצהירים ובדיון ביום 15.10.12 נקבע התיק להוכחות ליום 29.5.13. עד ליום 23.2.12 היו המבקש, המכללה ולימור מיוצגים על ידי עו"ד גד ויספלד, אך במועד זה הוגשה הודעה על התפטרות ושחרורו מייצוג. בהתאם, התייצבו המבקש ולימור בעצמם לדיון שהתקיים ביום 15.10.12.

בהחלטה מיום 16.5.13 בוטל הדיון שנקבע ליום 29.5.13 וישיבת ההוכחות נדחתה ליום 19.12.13. לאותה ישיבה התייצבה לימור לבדה ובמהלך הדיון הושג הסדר בין המשיבה ללימור וניתן לו תוקף של פסק דין. המבקש לא התייצב לדיון ובהיעדרו ניתן פסק דין הדוחה את התנגדותו ומחייב אותו בהוצאות המשיבה. כעת עותר המבקש בבקשה זו לביטול פסק הדין.

לטענת המבקש, לא נמסרה כלל הזמנה לדיון שנקבע ליום 19.12.13. בכך למעשה טוען המבקש שיש לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק".

מעיון בתיק בית המשפט מסתבר כי במתן ההחלטה ביום 23.2.12 על שחרור ב"כ המבקש מייצוג, ניתנה הוראה למזכירות לעדכן את כתובת המבקש ולימור על פי הכתובת אותה מסר עו"ד וייספלד בהודעתו – רח' זרובבל 6, ראשון לציון. עוד מתברר מעיון בתיק בית המשפט, כי ההחלטה שלפיה נדחה מעד הדיון ונקבע ליום 19.12.13 נשלחה בדאר רשום לאותה הכתובת בדיוק – רח' זרובבל 6, ראשון לציון. כך למבקש וכך גם ללימור, שאכן ידעה אודות הדחייה והתייצבה לדיון.

המבקש ידע על התפטרות עו"ד וייספלד מייצוג. המבקש לא מסר כל הודעה בדבר שינוי כתובתו לצורך המצאת כתבי בי-דין ואף כעת, בבקשה זו, לא טורח המבקש לציין כתובת מגורים אחרת.

לפיכך, משלוח ההזמנה לדיון על ידי בית המשפט בדאר רשום לכתובת שנמסרה כאמור מהווה המצאה כדין כאמור בתקנות 495 ו- 497 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נוכח קיומה של המצאה כדין של ההזמנה לדיון אין בסיס לטענה שיש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

מקום שניתן פסק דין בהיעדר התייצבות הנתבע ואין לבטלו מחמת הצדק, יבחן בית המשפט אם ראוי לבטלו מחמת שיקול הדעת. במקרה כזה על בית המשפט לבחון את סיכויי ההצלחה בהגנה אם יבוטל פסק הדין, וכן את הנימוק למחדל הדיוני, אם נבע כתוצאה מזלזול או שמא מתוך טעות בתום לב, אי הבנה או רשלנות. המשקל העיקרי ניתן לסיכויי ההצלחה אך ייתכנו מקרים בהם המחדל יהיה כה משמעותי עד שיאפיל על התשובה לשאלה הראשונה.

לטענת המבקש, במסגרת הליכים שמתבררים בינתיים בבית המשפט לענייני משפחה, נטען על ידו שהחובות נשוא תביעה זו הינם חובות אישיים של לימור, והמבקש מבקש להעלות טענה זו גם בתביעה זו. עוד נטען בבקשה כי בהיות המבקש ערב, יש למצות ההליכים נגד לימור והמכללה בטרם תפנה המשיבה אליו.

למעשה, שתי טענות אלו הינן הטענות היחידות שמציין המבקש לתמיכה בבקשתו וכטענות שעשויות להביא לדחיית התביעה נגדו. דא עקא, שטענות אלו כלל לא נטענו בהתנגדות אשר הוגשה, ממילא לא ניתנה בגינן רשות להתגונן ואין כל ניסיון להסביר מה לטענות אלו ולרשות שניתנה למבקש להתגונן.

עוד טוען המבקש שממילא טענות ההגנה שלו נטענו בהתנגדות שהוגשה והתקבלה. ואכן, כאמור, בהחלטה מיום 7.12.12 ניתנה למבקש רשות להתגונן בשתי טענות בלבד – הטענה ביחס לתחשיבי המשיבה והטענה כי המשיבה לא פעלה להקטנת נזקיה. אלא שבינתיים גם הוגש תצהיר מטעם המשיבה ובו פירוט מלא של תחשיבי נזקיה העלים בהרבה על סכום השטר, וכן פירוט הפעולות שעשתה בניסיון שלא צלח לצמצם את נזקיה. לאלו לא התייחס המבקש, לא בבקשה זו ולא בכלל.

אשר לסיבות לאי התייצבות המבקש, קשה שלא לחוש אי נחת נוכח הטענות. המבקש טוען שדרכו נפרדה מדרכי לימור, אך בדיון שהתקיים ביום 15.10.12 לא נמסר על כך מאום. המבקש טוען שנודע לו על ביטול הדיון שאמור היה להתקיים ביום 29.5.13 כאשר התקשר למשרד בא כוחו הקודם, אך איננו מציין מתי התקשר, איננו מציין עם מי דיבר, איננו מסביר מדוע לא בקש לדעת למתי נדחה הדיון, ואף לא מסביר מדוע בכלל התקשר לאותו משרד שלא מייצג אותו עוד.

אם כך, כאשר האפשרות לביטול פסק הדין נתונה לשיקול דעת בית המשפט, מתברר שסיכויי ההצלחה של המבקש דחוקים מאד ומתברר שאי ההתייצבות הינה כפסע מזלזול בבית המשפט.

במצב זה ההיענות לבקשה תיעשה רק בדוחק, רק בתשלום הוצאות המשיבה והבטחת תשלום הוצאותיה אם תידחה ההתנגדות.