חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' עיריית ראשון לציון ואח'

החלטה

(בבקשה לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף מטעם מינהל מקרקעי ישראל)

לפניי בקשת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לסילוק על הסף של התובענה חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ (להלן: "חברת העובדים") נגד המינהל, הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (להלן: "הועדה המקומית") ונגד עירית ראשון לציון (להלן: "העירייה").

הרקע לתובענה

בתובענה, שהוגשה במסגרת הליך של המרצת פתיחה, עותרת חברת העובדים לקבוע כי היא זכאית לפיצויים על דרך של קרקע חלופית שוות ערך למקרקעין שהופקעו על ידי המשיבות בגוש 7281 חלקה 157 בראשון לציון (להלן: "המקרקעין").

ביום 23.10.1963 חתמה הקרן הקיימת לישראל על חוזה פיתוח עם חברת העובדים לצורך הקמת מועדון במקרקעין. ביום 21.7.1970, בהמשך ישיר לחוזה הפיתוח, נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין חברת העובדים (להלן: "הסכם החכירה").

הסכם החכירה היה למשך 49 שנים רטרואקטיבית מיום 15.7.1963 עד ליום 14.7.2012. בהתאם לסעיף 9 להסכם החכירה, לא יאוחר משנה אחת לפני גמר תקופת החכירה, חברת העובדים תהיה רשאית להאריך את תקופת החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים ועד לשנת 2061. חברת העובדים השקיעה במקרקעין ובנתה עליהם מועדון נוער ואולם התעמלות.

בשנת 1979 התגלה לחברת העובדים כי הבעלות במקרקעין נרשמה על שם העירייה בהתאם להוראות סעיף 5 (ב) לחוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) תשכ"ד - 1964 (להלן: "החוק") לפי תכנית לרישום שיכונים ציבוריים שמספרה 3/49/1 משנת 1966 (להלן: "התכנית") שהמינהל אישר מכוחה את רישום המקרקעין על שם העירייה. הבעלות במקרקעין כיום רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם העירייה.

לטענת חברת העובדים, משנודע לה כי הבעלות במקרקעין עברה לעירייה, היא פנתה ביום 22.4.1979 למינהל בדרישה לבטל את העברת החכירה לעירייה. בתגובה, דרש המינהל מהעירייה לוותר על הבעלות במקרקעין ולהחזירם לבעלות המינהל.העירייה הודיעה למינהל כי ועדת הנכסים שלה המליצה למינהל להקצות לחברת העובדים קרקע חלופית שוות ערך. בהתאם לכך, פנה המינהל לעירייה בדרישה שתציע קרקע חליפית. עקב כך, פנה ראש העירייה דאז לשמאי יוסף אלרואי (להלן: "השמאי") על מנת שיעריך את שווי הקרקע לצורכי הקצאת קרקע חלופית והשמאי הכין תכנית איחוד וחלוקה במסגרתה היתה אמורה חברת העובדים לקבל את אשר היא זכאית לו.

ביום 8.2.1995 הודיע ראש העירייה במכתב למועצת פועלי ראשון לציון, כי התוכנית שהוכנה על ידי השמאי לא אושרה עקב ליקויים בה והמליץ כי מועצת הפועלים תכין תוכנית חלוקה בלבד התואמת תכנית בניין עיר קיימת.

לטענת חברת העובדים, ביום 5.5.1996 היא פנתה, באמצעות בא כוחה, לעירייה בדרישה לקיים את התחייבותה להקצאת קרקע חלופית.בהמשך פנתה חברת העובדים לעירייה בדרישה להסדיר את נושא ההפקעה בין בדרך של הקצאת קרקע חלופית ובין בדרך של תשלום פיצויים.לטענת חברת העובדים בתובענה, התחייבות העירייה להקצאת קרקע חלופית היא התחייבות שלטונית עליה הסתמכה חברת העובדים. המקרקעין הופקעו על ידי המשיבות ועל אף התחייבות מפורשת אשר מכוחה אף הוכנה תכנית איחוד וחלוקה חדשה בהתאם להוראות העירייה, לא קיבלה חברת העובדים קרקע חלופית בגין הפקעת זכויותיה.

טענות המינהל בבקשה לסילוק על הסף

היעדר יריבות בין המינהל לעירייה - מעיון בנסח המקרקעין אשר צורף כנספח 1 לתובענה עולה כי הבעלים הרשום של המקרקעין היא העירייה ולא רשות הפיתוח, הקק"ל או מדינת ישראל - שמקרקעיהן מנוהלים על ידי המינהל. המינהל אינו מנהל את הנכסים של בעלי המקרקעין ומשחלפו 17 וחצי שנים מהעברת הבעלות לעירייה, אין כל יריבות בין חברת העובדים לבין המינהל.

העדר עילת תביעה – כלל לא הוכח כי הבעלות הופקעה על ידי העירייה מאת המינהל וכי חברת העובדים זכאית לפיצוי - בסעיף 5 לתובענה טוענת חברת העובדים כי הבעלות במקרקעין נרשמה על שם העירייה בהתאם להוראות סעיף 5 (ב) לחוק, אולם מעיון בתובענה, טענה זו כלל לא הוכחה על ידי חברת העובדים ואין כל מסמך המעיד כי הבעלות עברה אל העירייה מכוח חוק זה. בנסח המקרקעין נרשם כי מדובר בפיצול ולא נרשמה הפקעת המקרקעין ומכח איזה חוק בוצעה ההפקעה.

מעיון בסעיף 21 להסכם החכירה עולה כי המינהל היה רשאי להעביר את זכויותיו לפי ההסכם מבלי לקבל על כך את הסכמת חברת העובדים. מכאן, שעם העברת זכויות הבעלות במקרקעין, הסתיימו היחסים החוזיים בין הצדדים באופן שהמינהל לא נותר עוד בקשר משפטי עם חברת העובדים ועל כן האחרונה מנועה או מושתקת מלטעון טענות נגד העברת הבעלות.

התיישנות - מעיון בנספח ב' לתובענה עולה כי עוד ביום 22.4.1979, לפני כשלושים וארבע שנים, כתבה נציגת חברת העובדים למינהל מכתב ממנו עולה במפורש כי חברת העובדים ידעה זה מכבר כי הקרקע הועברה לעירייה מאת המינהל. בנוסף, הבעלות בקרקע הועברה עוד בשנת 1994 – לפני 19 שנה.

העדר עילת תביעה נגד המינהל לקבלת פיצוי בקרקע חלופית – כל טענות חברת העובדים מופנות כלפי העירייה - מעיון בנספחי התובענה עולה כי אין במסמכים כל התחייבות מצד המינהל לתת לחברת העובדים קרקע חלופית בעקבות ההפקעה וכל שעשה המינהל הוא לפנות לעירייה בבקשה לשמור על ייעוד ציבורי של המגרש. ככל שניתנה לחברת העובדים הבטחה כלשהיא לחילופי קרקעות, הרי שזו ניתנה על ידי בעלת המקרקעין – העירייה.

פיצויי הפקעה אמורים להשתלם על ידי הבעלים של הקרקע אשר מבצע את ההפקעה. מכאן שגם אם תתקבל הטענה כי מדובר בהפקעת המקרקעין, אזי מאחר והבעלות במקרקעין הועברה לידי העירייה לפני שנים רבות, אין לחברת העובדים כל עילת תביעה לקבלת פיצויי הפקעה על פי הדין הקיים מהמינהל - שאינו הבעלים כאמור.

טענות חברת העובדים בתגובה לבקשה

הסנקציה של מחיקה על הסף הינו סעד קיצוני אשר ניתן במשורה. עניינה של הבקשה הוא ניסיון חסר תום לב של המשיבה, אשר הינה גוף ציבורי, להתחמק מדיון מהותי בזכויותיה, לדחות את הקץ ולהקשות על קיום דיון ענייני, לאחר שהמינהל פגע בזכויותיה הקנייניות ואף הכיר בכך ובאחריותו לקחת חלק בתיקון הטעות.