אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חברת הליסינג התפרקה – האם עליה להחזיר את הפיקדון ללקוחות?

חברת הליסינג התפרקה – האם עליה להחזיר את הפיקדון ללקוחות?

תאריך פרסום : 21/09/2014 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
46282-07-12
11/09/2014
בפני השופט:
עמית יריב

- נגד -
תובעת:
דורנט (1991) ישראל בע"מ
נתבעת:
1. מעדני מניה - תעשיות בשר ונקניקים בע"מ
2. מאיר מניה

פסק דין
 

 

  1. לפניי תובענה שעניינה תביעת חברה להשכרת רכב כנגד תאגיד ששכר ממנה כלי רכב, ונגד בעל המניות בתאגיד האמור, שלגביו נטען כי הוא ערב להתחייבויות התאגיד.

  2. התובעת, דורנט (1991) ישראל בע"מ היא חברה להשכרת רכב, אשר מצויה מזה זמן בהליכי פירוק. התובעת עסקה, בין יתר עיסוקיה, גם בהחכרת רכב בשיטת "ליסינג תפעולי".

    הנתבעת 1, חברת מעדני מניה – תעשיות בשר ונקניקים בע"מ (להלן: "מעדני מניה") היא חברה רשומה כדין בישראל, ואילו הנתבע 2, מאיר מניה, הוא בעל מניותיה של הנתבעת 1. הנתבעת, וחברה נוספת שבבעלותו של הנתבע 2, חברת מאיר מניה בע"מ (להלן: "החברה האחות"), שכרו מאת התובעת חמישה כלי רכב: שלושה כלי רכב נשכרו בידי חברת מאיר מניה בע"מ, ואילו שניים – בידי הנתבעת 1.

    ארבעה מתוך חמשת כלי הרכב הוחזרו לתובעת בתום תקופת ההתקשרות, אולם כאשר ביקשו הנתבעת 1 וחברת מאיר מניה לקבל לידיהן את הפיקדון שהפקידו להבטחת ביצוע חיוביהן על פי הסכמי ההחכר – הוברר להן, כי מאחר שהתובעת נכנסה להליכי פירוק, והפיקדון הופקד טרם תחילתם של הליכים אלה, אין הן זכאיות לקבל לידיהן את הפיקדון, ועליהן להגיש תביעת חוב למפרקים, ככל נושה.

    משכך, ביטלה הנתבעת 1 את הוראת הקבע לזכות התובעת, והמשיכה לעשות שימוש ברכב החמישי, מסוג מזדה Active 3, מספר רישוי 61-919-65 (להלן: "הרכב"). זאת ועוד, הנתבעת 1 לא השיבה את הרכב לתובעת כפי שהיה עליה לעשות, ביום 24.6.2011, אלא הוסיפה לעשות בו שימוש עד שביום 5.7.2011 פעלה התובעת לתפיסת הרכב, והשיבה אותו לחזקתה.

    עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, והן מהוות את הבסיס העובדתי לדיון.

  3. בעקבות מסכת עובדתית זו, הגישה התובעת תביעה לפי הפירוט שלהלן:

    • בגין דמי השכירות לתקופה שבין 1.4.2011 – 1.7.2011 – סך 12,969.47 ₪;

    • בגין ריבית פיגורים – 4,370.84 ₪;

    • בגין תפיסת הרכב – סך 4,060 ₪;

    • שכירות עודפת – סך 1,325.88 ₪;

    • נזקים לרכב עפ"י חוו"ד שמאי – 1,961 ₪;

    • חריגה ממכסת הקילומטראז' המוסכם – 18,564 ₪;

    • נסיעות בכביש 6 – סך 53.34 ₪.

      מסכום זה קיזזה התובעת את סכום הפיקדון שהפקידה הנתבעת 1 בידיה מכוח הסכם החכירה שעניינו רכב זה – בסך 9,632 ₪.

  4. הנתבעים טוענים טענות שונות נגד החוב, ואלה הן, בתמצית:

    • הנתבע הכחיש את ערבותו לחיובי הנתבעת 1 בהסכם;

    • הנתבעת טענה, כי יש לקזז מחובה לתובעת את מלוא סכום הפיקדונות שהפקידה הנתבעת בעצמה, וכן החברה האחות, ואשר לא הושבו להן בתום תקופת ההתקשרות;

    • הנתבעים הכחישו את קיומו של הנזק, והצביעו על כך, שחוות דעת השמאי נערכה יומיים לאחר נטילת הרכב מחזקת הנתבעת, וכי אף שצורף טופס קליטת רכב במגרש התובעת, לא הובא לעדות עובד התובעת אשר קיבל את הרכב בפועל, ולא ניתן היה לחקור אותו על המסמך שערך.

    • הנתבעים טענו נגד התיעוד שהגישה התובעת לנזקיה הנטענים, כאשר ציינו, שעל פי הסכם ההתקשרות בין הצדדים, על מנת שמסמכים פנימיים של התובעת יהוו ראיה לכאורה בהליך משפטי, הם צריכים לשאת את חתימתו של חשב התובעת, והמסמכים שהוגשו במסגרת התביעה אינם כאלה.

       

      לשאלת ערבות הנתבע 2 לחיובי הנתבעת 1

  5. אשר לטענת ערבותו של הנתבע 2 להסכם ולחיוביה של הנתבעת 1 – אף שאין חולק כי הנתבע 2 הוא שחתם בשם הנתבעת 1, וכי חתימת ידו היא המתנוססת על ההסכם, לצד חותמת הנתבעת 1, הרי שחתימה זו נעשתה בתפקידו כמורשה החתימה של הנתבעת 1, ואינה מהווה התחייבות אישית של הנתבע 2.

    ב"כ התובעת טענה, כי יש לראות את שטר החוב נספח ב' לכתב התביעה כערבות לחוזה. טענה זו נכונה בחלקה בלבד. שטר החוב, שעליו אין מחלוקת שהנתבע 2 חתם כערב, נועד להבטיח אך את ביצוע התשלומים החודשיים השוטפים, כעולה מנוסחו המפורש של השטר, בו נכתב:

    "אני מתחייב לשלם לדורנט (1991) ישראל בע"מ [...] או לפקודתה סכום של 101,520 ₪ בתשלומים כדלהלן: 36 תשלומים של 2,820 ₪ כל תשלום, ביום 1 של כל חודש וחודש ברציפות החל מיום 1 לחודש 02 בשנת 2008"

    ואילו תניית הערבות בשטר קובעת כי: "אנו החתומים מטה ערבים ביחד ולחוד לפרעון שטר חוב זה" [ההדגשה הוספה – ע"י]. רוצה לומר – ערבותו היחידה של הנתבע 2 היא לפירעון התשלומים השוטפים ובגין הריבית בגין איחור בפירעון התשלומים השוטפים.

    עובדה זו נלמדת גם מהשוואה בין תניית הערבות, הנוקבת ערבות "לפירעון שטר חוב זה" אל מול תניית הערבות בהסכם, שעליה, כאמור, לא חתום הנתבע 2:

    "אנו החת"מ, ערבים בזה, ביחד ולחוד, באופן בלתי מותנה ובלתי חוזר לקיום כל חיובי השוכר על פי חוזה זה, נספחיו והתנאים הכלליים מתוקף ערבותנו זו..." [ההדגשה הוספה – ע"י]

    הנה, אפוא, ההבדל בין שטר החוב ובין הערבות להסכם: הערבות על שטר החוב מוגבלת לפירעון התשלומים השוטפים, ואילו הערבות לחוזה – משתרעת על כלל חיובי החוזה.

  6. אשר לטענה כי הערבות לשטר החוב לא אומתה על ידי גורם מאשר – אישור החתימה נועד למנוע מחלוקת ביחס לעצם החתימה. משלא חלק הנתבע 2 על חתימתו על גבי שטר החוב – השטר תקף, כמו גם ערבותו של הנתבע 2.

  7. הפועל היוצא הוא, כי ערבותו של הנתבע 2 חלה אך ורק ביחס לארבעת התשלומים השוטפים, אך לא ביחס לחיובים אחרים (דוגמת חיובי נזק וכיו"ב).

    הטענות להעדר הוכחה של הוצאות בעין

  8. התובעת צירפה לכתב התביעה ולתצהיר מטעמה חשבוניות להוכחת רכיבי התביעה, אלא שכל החשבוניות – החשבונית בגין הנזק לרכב, החשבונית בגין החריגה ממכסת הקילומטרים המוסכמת, החשבונית בגין הנסיעות בכביש 6 והחשבונית בגין תפיסת הרכב – הן חשבוניות שהוציאה התובעת עצמה, קרי – היא לא הוכיחה את עלות השירות, כי אם חייבה את הנתבעת על פי שיקול דעתה.

  9. לעניין זה, טוענים כאמור הנתבעים, כי היה על התובעת להציג ראיות "ראשוניות" ומהימנות להוצאות אלה.

    שני הצדדים מבקשים להסתמך על סעיף 25.1 לתנאים הכלליים להסכם ההתקשרות, הקובע כדלקמן:

    "ספרי דורנט, חשבונותיה ומסמכיה יהיו נאמנים על השוכר ויהוו ראיה לכאורה בכל עניין שנוגע להסכם זה, לרבות כל עניין הנוגע לחישוב דמי השימוש, התשלומים חודשיים [כך במקור – ע"י], למחיר ולערך המכוניות, לחישובי ריבית, לדמי ביטוח אגרות היטלים, מיסים והוצאות דורנט מכל מין וסוג שהוא, לרבות הוצאות החזרת המכוניות, אחסון המכוניות, חישובי היוון וכד'.

    מובהר בזאת, כי אישור בכתב חתום ע"י מי שיכהן כחשב דורנט לגבי גובה החוב, חישובו ו/או היוונו, יהווה ראיה לכאורה בכל הליך משפטי, ודורנט תהא רשאית להגיש על-פיו תביעה בסדר דין מקוצר."

    [ההפרדה בין שני חלקי הסעיף אינה במקור – ע"י]

    סעיף זה מאפשר לתובעת להוכיח את תביעתה באמצעות מסמכיה שלה, מבלי שתידרש להציג לשוכר את "תיעוד המקור". כך, לדוגמה, אם מבקשת התובעת לחייב את השוכר בגין טיפול לרכב שבוצע בידי ספק חיצוני – אין היא נדרשת להציג לפניו את החשבונית שניפק לה אותו ספק, והיא רשאית להנפיק חשבונית משלה, אשר תחייב את השוכר.

    תניה זו מגלמת יתרון גדול לתובעת, אולם היא בבחינת "שטר ושוברו בצדו", שכן על מנת ליהנות מיתרון זה, נדרשים המסמכים להיחתם בידי חשב התובעת – ומכאן שעל פי דיני הראיות, חשב התובעת הוא שיכול להגיש אותם במסגרת תצהיר מטעמו, וחשב התובעת הוא זה שיידרש להתייצב לחקירה נגדית עליהם.

    ולא למותר להזכיר כאן את סעיף 25 (ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, שהסדיר את הכלל הנקוט במשפט מימים ימימה, שלפיו חוזה אשר נוסח על ידי אחד הצדדים, יפורש לרעת הצד המנסח – והדברים ברורים.

    על כן, אני שותף לעמדת הנתבעים, כי מאחר שלא הובא כל מסמך בחתימתו של חשב התובעת (ולמעשה – לא ברור אף מיהו חשב התובעת, ברור רק שהעדה מטעם התובעת לא הייתה חשבת החברה – וראו לעניין זה עמ' 7 ש' 1 לפרוטוקול הדיון), היה על התובעת להציג את מסמכי המקור שמכוחם היא מבקשת לתבוע – קרי, להוכיח את עלות השבת הרכב לחזקתה, להוכיח את התשלום לכביש 6, ועוד יותר מכך – להוכיח את החריגה ממכסת הקילומטרים המוסכמת.

    ככל שלא עשתה כן – ובחלק ניכר מן המקרים התובעת לא עשתה כן – הרי יש לקבוע, כי לא הוכיחה את תביעתה ברכיבים אלה.

  10. כאן המקום להתייחס לטענה שהעלו הנתבעים, והיא שטופס התנאים הכלליים לא נחתם על ידי מי מהנתבעים, ועל כן – לא ניתן לחייבם באמור בטופס זה. דין טענה זו להידחות.

    בסעיף 12 להסכם ההתקשרות, נכתב ברחל בתך הקטנה כי:

    "מותנה ומוסכם בזאת כי מטעמי נוחות בלבד, חותם השוכר בשלב זה, על גבי מסמך זה בלבד ואולם ההתקשרות בין הצדדים מבוססת על ההוראות האמורות בתנאים הכלליים. בהקשר זה מצהיר ומתחייב השוכר כדלקמן:

    12.1.1. כי לפני חתימתו על מסמך זה, קרא והבין את הכתוב בתנאים הכלליים המופיעים באתר האינטרנט של החברה [כתובת האתר – ע"י] והסכים לתוכנם.

    12.1.2 כי חתימתו על מסמך זה, כמוה כחתימה גם על מסמך התנאים הכלליים, אשר האמור בהם מחייב את השוכר לכל דבר וענין, כאילו חתם עליהם."

    משחתמה הנתבעת על החוזה הכולל את הוראותיו של סעיף זה, אין היא יכולה להישמע בטענה כאילו התנאים הכלליים אינם מחייבים אותה.

    הנזקים הנטענים לרכב

  11. על פי טופס קליטת הרכב אל המלאי (נספח ג'5 לתצהיר מטעם התובעת), הרכב התקבל אצל התובעת ביום 5.7.2011. אין גם מחלוקת כי השמאי, אשר העריך את הנזקים לרכב, בדק את הרכב רק ביום 8.7.2014 (עמ' 3 ש' 21, וכן חוות דעת המומחה, עמ' 1). אלא שאין תיעוד של מצב הרכב כפי שהיה במקום הימצאו – קרי בטרם החל הליך התפיסה.

    לעובדה זו נודעת חשיבות, שכן גם אם נקבל את חוות דעת השמאי ביחס להיקף הנזק כנכונה – ולא ראיתי כל סיבה לפקפק בה, מששמעתי את השמאי, והתרשמתי כי הוא מקצועי ומהימן – עדיין מוטל על התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנתבעים ובין הנזק. לשם כך, היה על התובעת לתעד את מצב הרכב בחצריהם של הנתבעים באמצעות טופס דומה לטופס ג'5, וזאת כדי למנוע טענה לנזק שנגרם אגב תהליך ההעברה.

    ודוק: המצהירה מטעם התובעת העידה, כי אינה יודעת האם יתכן שהרכב ניזוק אגב העברתו (עמ' 6, ש' 10 – 11), ועל פני הדברים, לא ניתן לשלול אפשרות זו, בעיקר לנוכח העובדה שהעדה מטעם התובעת העידה, כי "מי שמבצע את התפיסה בפועל לא ממלא דוח אלא מעביר את הרכב אלינו ואנחנו ממלאים טופס קליטה" (עמ' 6 ש' 7 – 8).

    עוד יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה, שעורך המסמך ג'5, טופס קליטת הרכב, לא הובא לעדות, ואף לא נמסרו פרטיו האישיים המלאים. לעובדה זו יש חשיבות הן ביחס לקבילות ולמשקל שיש לייחס, לטעמי, לנספח ג' 5 הנ"ל, ועוד יותר מכך – לעניין חריגות הקילומטראז' הנטענות, אשר יידונו להלן.

  12. הפועל היוצא הוא, שאני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם לרכב, והמתואר בחוות דעת השמאי, נגרם בעת שהותו בחצרי הנתבעים וכי הוא באחריותם. משכך, יש לדחות את רכיב התביעה שעניינו הנזק.

    חריגה ממכסת הקילומטרים המוסכמת

  13. בכתב התביעה העלתה התובעת טענה, כי הנתבעת חרגה ב-64,014 ק"מ מהקילומטראז' השנתי המוסכם, וביקשה לחייבה בסך 18,564 ₪. ואכן, בסעיף 8.1 להסכם ההתקשרות נקבע כי:

    "מרחק נסיעה שנתי בסיסי 30,000 ק"מ לשנה / למכונית. מחיר ק"מ עודף 25 אג' לכל ק"מ / למכונית".

  14. אלא שהתביעה בגין רכיב זה התבססה על חשבונית עצמית של התובעת (נספח ג/9 לתצהיר מטעם התובעת), ללא כל פירוט. כאמור, לאור הוראות סעיף 25.1 לתנאים הכלליים, היה על התובעת להגיש חשבונית בחתימת חשב החברה, ולחלופין – להוכיח את קיומה של החריגה האמורה, הוכחה שאינה אריתמטית גרידא, ואבאר.

  15. ראשית, חישוב פשוט מעלה, כי מכסת הנסועה לתקופת החוזה כולה (לרבות תקופת האיחור בהשבת הרכב – תקופה בת 12 ימים – עומדת על 91,000 ק"מ (30,000 ק"מ לשנה, ועוד החלק היחסי של 12 ימי נסועה, ימים שבגינם חויבה התובעת בתשלום דמי שכירות).

    בהנחה שהרכב נמסר לנתבעת 1 כשמד הנסועה שלו מראה אפס קילומטרים, הרי על פי נספח ג'5 לתצהיר התובעת – נסע הרכב בתקופת השכירות 152,407 ק"מ, קרי – חריגה של 61,407 ק"מ, ולא 64,014 ק"מ כנטען.

    זאת ועוד. אני ער לעובדה, שסעיף 17.5 למסמך התנאים הכלליים קובע כי החישוב בגין נסועה עודפת יחושב על בסיס שנתי, קרי – שנה שבה נסע הרכב יותר מהנסועה השנתית המוסכמת אינה מקזזת שנה שבה נסע הרכב פחות מהנסועה השנתית המוסכמת, אולם בטענה זו יש שתי מכשלות עיקריות.

    האחת, והמרכזית שבהן, היא שסעיף 17.5 הנ"ל קובע גם כי:

    "נסעה המכונית בכל שנת שימוש מרחק נסיעה העולה על מרחק הנסיעה הבסיסי (להלן: "המרחק העודף") ישלם השוכר לדורנט בתום כל שנת שימוש את הסכום המפורט בחוזה בעבור כל ק"מ של מרחק עודף."

    קרי – הנחת העבודה היא, כי השוכר משלם, מדי שנה בשנה, את התמורה החוזית בגין המרחק העודף כהגדרתו בהסכם. עם זאת, הפכתי בתצהיר הנתבעים והפכתי בו, ולא מצאתי כל טענה פוזיטיבית שלפיה שולמו תשלומים בגין הנסועה העודפת, ועל כן אני קובע, כי הנתבעים לא חלקו על חבותם לשלם בגין נסועה עודפת.

    המכשלה האחרת, שאותה לא הצליחה התובעת לעבור היא, כי על מנת להוכיח את הטענה שהחישוב השנתי מראה מרחק עודף גדול יותר מאשר החישוב לתקופה כולה – היה על התובעת להציג את רישומי הנסועה השנתיים, וזאת לא נעשה.

  16. יש קושי גם בקביעת היקף הנסועה בתקופת השכירות כולה – ראשית, התובעת לא ציינה בתצהירה מה היה מצב הרכב בתחילת תקופת ההחכר, אם כי אני מוכן להניח, לאור האמור בסעיף 10 לתצהיר מטעם התובעת, כי הרכב אכן הגיע לנתבעת 1 כשמד הקילומטראז' שלו מראה אפס.

    אלא שקביעת מצב מד הנסועה בסוף תקופת ההתקשרות מעוררת קושי. על פי חוות דעת השמאי ברקוביץ', שהתבססה על בדיקה מיום 8.7.2014, עמד מד הנסועה על 155,000 ק"מ, בעוד שעל פי נספח ג'5, טופס קליטת הרכב, עמד מד הנסועה על 152,407 ק"מ בלבד – פער בן כ-2,600 ק"מ (ששוויים – 650 ₪ על פי סעיף 8.1 להסכם ההתקשרות). זאת ועוד. יש קושי לייחס משקל ניכר לנספח ג' 5, משזה הוגש ע"י מי שלא ערכה אותו, ולא ידעה לספק כל מידע על אודותיו. בהעדר פרטיו של עורך המסמך – ובהעדר אפשרות לחקירה נגדית על תצהירו, יש קושי לקבל את המסמך כראיה לתוכנו.

    מכאן שהנתון המופיע בחוות דעת השמאי נסתר בנספח ג' 5, ואילו נספח ג' 5 אינו יכול ליהנות ממלוא המשקל שניתן היה לייחס לו, אילו הובא עורכו לעדות.

    עם זאת, על הכף האחרת של המאזניים יש להציב את העובדה, כי בתצהיר המפורט מאוד שהגישו הנתבעים, אין, למעשה, כל התייחסות לטענה בדבר הנסועה העודפת, ואין הכחשה של קיומה של נסועה עודפת.

  17. מן הטעמים שהובאו, אני קובע, כי לא ניתן לקבל את גרסת התובעת ביחס להיקף הנסועה העודפת, אולם ניתן לקבוע כי הנתבעת עשתה שימוש ברכב מעבר להיקף הנסועה המוסכם. אני סבור כי על יסוד חומר הראיות שהוגש, ובשקלול הגורמים השונים שהוצגו, ניתן לקבוע, על דרך האומדנה, כי היקף הנסועה העודפת עמד על 50,000 ק"מ, ובהיקף זה על הנתבעת 1 לשאת.

    טענת הקיזוז

  18. לנתבעת טענת קיזוז דו-שלבית. תחילה טוענת הנתבעת, כי יש לקזז מחובה לתובעת את ערך הפקדונות שהופקדו על ידי הנתבעת עצמה, ועל ידי החברה האחות, וזאת מאחר שלטענתה, גם התובעת ראתה בשתי החברות "שוכר" אחד.

    לחלופין טוענת הנתבעת, כי יש לקזז מחובה הנטען לכל הפחות את הפיקדונות שהפקידה הנתבעת עצמה בגין שני כלי הרכב, קרי – לקזז מחובה פיקדון נוסף, מעבר לפיקדון בגין הרכב נושא הליך זה.

  19. לאחר שעיינתי בטענות בעניין זה, אני סבור כי דין הטענה החלופית, בדבר קיזוז פיקדונות הנתבעת, להתקבל, ואילו דין הטענה לקיזוז מלא – להידחות. אלה טעמיי לכך.

  20. אף שהנתבעת והחברה האחות הן חברות אחיות, המצויות באותה בעלות, כל אחת מהן היא אישיות משפטית עצמאית, הנושאת בעצמה בזכויותיה ובחיוביה. עובדה היא, כי בעל המניות בשתי החברות בחר לפצל את עסקת ההחכר בין שתי הישויות הללו, ולא ערך עסקה אחת, בשם חברה אחת בלבד.

    מסך ההתאגדות, המציע יתרונות רבים לבעלי עסקים, מטיל גם הגבלות על היכולת לקזז זכויות של חברה אחת מחבויות של חברה אחרת – ואפילו היו שתי החברות אחיות. על כן, אני קובע כי לא ניתן לקזז מחובה של הנתבעת 1 לתובעת את יתרת הפקדונות שלא הושבו במסגרת העסקאות עם החברה האחות.

  21. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בפיקדונות שהופקדו במסגרת שתי עסקאות ההחכר שערכה הנתבעת 1 עצמה מול התובעת.

    הדין מגן על תאגיד המצוי בפירוק מפני תביעות משפטיות נגדו, ומורה כי כל הטענות וההתחשבנויות הכספיות ינוהלו במסגרת הליך הפירוק, בין על דרך של הגשת תביעות חוב, ובין בהליך אחר. אולם להגנה זו נלווית גם הדרישה, שכל תביעה שמגישה החברה המצויה בהליכי פירוק נגד גורם אחר תאושר בידי בית המשפט.

    ההנמקה לכך היא, שהליך משפטי טומן בחובו עלויות, אשר יש לוודא כי קופת הפירוק יכולה לעמוד בהן, וכי יש הצדקה להטילן על קופת הפירוק, אולם גם – בין היתר – הידיעה, כי הגשתה של תביעה עלולה להביא להגשתה של תביעה שכנגד, ולכל הפחות – להעלאתה של טענת קיזוז, אשר יהיה בהן כדי להביא לפגיעה בקופת הפירוק.

    ודוק: משעה שבחר המפרק להגיש תביעה בשם החברה, אין החברה יכולה להסתתר מאחורי הליך הפירוק ולהשתמש בו כהגנה מפני טענת קיזוז: בעל דין אשר בוחר לנהל הליך משפטי, עושה כן בידיעה מלאה ובהפנמה של הסיכונים הכרוכים בו – ואחד מן הסיכונים הללו הוא הסיכון שמסכום החוב הנטען, שהוא נכס מנכסי קופת הפירוק, יקוזז חוב אשר ללא נקיטתו של הליך – לא ניתן היה לקזזו.

  22. ולגופו של עניין – התובעת לא חלקה על כך שגבתה את הפיקדון, אף לא חלקה על כך שקיבלה לידיה את הרכב האחר ששכרה הנתבעת 1, ולא העלתה כל טענה כנגד טענת הקיזוז, פרט לטענת היותה נתונה בפירוק. כאמור, אינני סבור שראוי להגביל את הקיזוז רק לקיזוז נושא הסכם ספציפי זה, ואני קובע, כי מסכום חובה של הנתבעת 1 לתובעת ינוכה מלוא סכום הפיקדון שהפקידה הנתבעת 1 אצל התובעת 1 בגין כלל ההסכמים שערכה – וכך עולה גם מסעיף 20.4 למסמך התנאים הכלליים שבין הצדדים.

    החיוב בריבית

  23. בפי הנתבעים שתי טענות ביחס לריבית: האחת, כי ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם, בסך 3% לחודש, היא "ריבית נשך", והסעיף המטיל ריבית כזו בהסכם ההתקשרות הוא בבחינת "תנאי מקפח בחוזה אחיד".

    הטענה השנייה היא, כי ככל שהריבית בשיעור שנקבע היא סבירה, אזי יש לחייב את התובעת בקיזוז הפיקדון בתוספת ריבית זו.

    דין שתי הטענות להידחות.

  24. אשר לטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד, ואף אם אניח – לטובת הנתבעים – כי החוזה הוא אכן חוזה אחיד, עדיין יש לזכור כי:

    "בנוסף להרמת הנטל שמדובר בחוזה אחיד, על הלקוח להוכיח את המרכיב העיקרי של החוק, קרי : כי הסעיף החוזי שלגביו התבקש הביטול הוא מקפח..." (ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ, חוזים אחידים (תשנ"ד), 197)

  25. מהו הקיפוח? עמד על כך כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464, 528:

    "תנאי הוא מקפח, אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות".

    אולם טענת הקיפוח היא טענה הטעונה ביסוס עובדתי-אמפירי: האם ההגנה המוקנית על התובעת בקביעת שיעור הריבית בשיעור זה (שהוא גבוה, לכל הדעות), היא סבירה או בלתי סבירה בנסיבות העניין? הנתבעים התעלמו מחובתם להוכיח טענה זו, והסתפקו בהעלאתה כמעין "סיסמה".

  26. למעלה מן הצורך אציין, כי אינני סבור שניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי ריבית הפיגורים שנקבעה היא בבחינת "תנאי מקפח": ברי כי המדובר בריבית עונשית, המהווה סנקציה חוזית על הפרת החוזה. על מנת להוכיח כי המדובר בתנאי מקפח, היה על הנתבעים להראות, כי הסנקציה המוטלת בגין הפרה יסודית של ההסכם (ונזכיר: מדובר בריבית על פיגור בתשלום דמי השימוש, הפרה יסודית המזכה את התובעת בביטול ההסכם) חורגת ממתחם הסבירות של הנזק שהיא באה למנוע או לפצות עליו.

    אינני משוכנע כי אכן כך הוא.

  27. אשר לטענה השנייה, העותרת לחייב את התובעת בתשלום הריבית בגין הפיקדון – בסעיף 20.2 לתנאים הכלליים נקבע הסדר ספציפי לחישוב ההצמדה בגין הפיקדון – המשווה את ההצמדה לתניית ההצמדה שבחוזה – בסעיף 7 לו. על כן, יש להצמיד את הפיקדון למדד המחירים לצרכן, כאשר מדד הבסיס הוא המדד מיום 16.12.2007.

    אינני רואה לשנות את התנאים שהצדדים הסכימו עליהם מראש, ולהחליפם בתנאים אחרים.

  28. לא זו אף זו. משקבעתי כי יש לקזז את הפיקדונות שהפקידה הנתבעת 1 מכל סכום שייפסק לזכות התובעת, אין עוד צורך בחיוב בריבית פיגורים, שכן המועד לעריכת ההתחשבנות הוא מועד החזרת הרכב, 6.7.2011. ודוק: הנתבעים חויבו בריבית פיגורים רק על תקופת הפיגור בתשלום – קרי על התקופה שבה לא שילמו כלל על הרכב, וריבית הפיגורים חדלה להתווסף לסכום ביום שבו הוחזר הרכב, הוא המועד שבו יש לבחון את ערך הפיקדון.

    דמי השימוש ברכב

  29. נראה כי אין מחלוקת, כי על הנתבעת 1 לשאת בתשלום דמי השימוש בגין ארבעת החודשים שלא שולמו או בגין תקופת השכירות העודפת. הנתבעים לא טענו כלל נגד רכיבים אלה, ולא העלו כל טענה ביחס לחובתם לשלם סכום זה או ביחס לאופן החישוב (למעט טענת הקיזוז), ועל כן אני קובע כי עליהם לשאת בתשלום זה במלואו.

    סיכום

  30. לסיכום, אפרט את רכיבי התביעה, ואת הכרעתי בכל אחד מהם:

    • אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את דמי השימוש ברכב, לרבות תקופת השכירות העודפת ובתוספת ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם – ובסך הכל – סך של 18,666 ₪ (כולל מע"מ);

    • אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת בגין חריגה של 50,000 ק"מ ממכסת הקילומטרים המוסכמת – סך 14,750 ₪ (כולל מע"מ);

    • אני דוחה את תביעת התובעת ביחס לעלויות תפיסת הרכב, הנזקים לרכב והנסיעות בכביש 6 – משאלה לא הוכחו בראיות כקבוע במסמך התנאים הכלליים, ולא הוכחו כנדרש על פי דין.

  31. מן הסכום שבו חויבה הנתבעת 1 אני מורה על קיזוז מלוא הסכומים שהפקידה הנתבעת 1, העומדים, בתוספת הפרשי ההצמדה, על סך של 17,422 נכון ליום 6.7.2011.

  32. כמו כן אני קובע, כי ערבותו של הנתבע 2 לתשלום תהיה עד לסך דמי השימוש ברכב, בסך 18,666 ש"ח, וזאת מכוח חתימתו על שטר החוב.

  33. הפועל היוצא הוא, כי אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 15,994 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24.7.2012) ועד לתשלום המלא בפועל.

    הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

     

    ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ד, 11 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ