חאיק נ' סלימאן

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

רקע

1.בבית משפט השלום מתבררת תביעתו של המערער, לחיוב המשיב בהקמת קיר תומך, משום שעבודות חפירה שעשה בסמוך לחלקת המערער ערערו את יציבותה. בית משפט השלום קיבל את התביעה, וחייב את המשיב בהקמתו של הקיר התומך. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור אך החזיר את הדיון לבית המשפט קמא, על מנת שיתן סעד מעשי יותר, כזה שניתן יהא ליישמו, ובתוך כך יקבע מנגנון שיבטיח, כי כספים שיעביר המערער לידי המשיב לשם הקמת הקיר אכן יושקעו לתכלית זו. משחזר העניין לבית משפט השלום הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה דיונית, שבין היתר חייבה את המשיב בהשגת היתר בניה להקמת הקיר התומך. בתוך כך הוסכם, כי אם לא ישיג המשיב היתר בניה, יהא עליו להודיע על כך לבית המשפט, והמערער יהא רשאי להגיב להודעה. אם יתברר, כי לא ניתן להשיג היתר בלא שינוי יעוד הקרקע, כל צד יוכל לפעול לפי חוכמתו. ועוד צוין, כי במקרה שכזה רשאים יהיו בעלי הדין לפנות לבית המשפט, על מנת שיקבע מנגנון לבניית הקיר.

2.אחר הדברים הללו הודיע המשיב לבית המשפט קמא, בהודעה מיום 16.6.2009, כי פנה לועדה המקומית לתכנון ולבניה, וזו לא אישרה את הקמת הקיר, כיוון שמדובר בקרקע עם יעוד חקלאי, כאשר המגרש מצוי במקום המוגדר "מרקם שימור משולב" ו"בתחום רגישות נופית סביבתית גבוהה".

3.ראה כך המערער, ופנה בעצמו לועדה, ולאחר זמן השיג את אישורה לתכנית, שאז פנה לבית המשפט קמא בבקשה להורות למשיב להשלים את פעולת קבלת היתר. המשיב הגיב לבקשה וביקש לדחותה.

4.בהחלטה מיום 9.4.20010 קבעה השופטת קמא כך"

"לאור נימוקי התגובה, ובמיוחד הטענה כי בית המשפט סיים מלאכתו במתן פסק דין לא ניתן להיזקק לבקשה נשוא תגובה זו."

עמדות בעלי הדין בערעור

5.על החלטה זו הגיש המערער הודעת ערעור, כשהוא מלין על כי בית המשפט השלום לא נענה לפנייתו, כי אם דחה אותו בטענה כי מלאכתו נסתיימה.

6.בעיקרי הטיעון שהגיש טוען המשיב טענות אחדות. בראשית הוא טוען, כי המערער הגיש את ערעורו שלא במועד, כיוון שהוא עצמו (ב"כ המשיב) קיבל את פסק הדין במועד מוקדם יותר מכפי שמציין המערער בערעורו, ועל כן יש להניח, כי גם המערער קיבל את פסק הדין מוקדם יותר. שנית הוא טוען, כי מכיוון שעניין לנו בהחלטה שניתנה לאחר פסק דין, זוהי החלטה אחרת, שאין למערער זכות לערער עליה, כי אם היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. הוא מוסיף וטוען, כי בקשתו של המערער לראות בערעור כבקשת רשות ערעור (שהוגשה לאחר שהופנתה תשומת ליבו לתקלה) אינה עשויה לרפא את הפגם.

לגופם של דברים טוען המשיב, כי בית משפט השלום קם מכסאו לאחר שנתן פסק דין, ולכן אין עוד מקום לשוב אליו, אלא אם היה מתקיים התנאי שנקבע בהחלטה מיום 16.6.2009.

דיון

7.ככל הנוגע לטענה בדבר איחור בהגשת ערעור, אין בידינו (או בידי המשיב) כל אינדיקציה לכך, שההחלטה מושא הערעור הומצאה למערער במועד אחר מכפי שנטען בהודעת הערעור. מועד זה ישמש, על כן, למניין הימים להגשת הערעור, ואין חולק, כי אם זהו מועד הבסיס למניין הימים, הערעור הוגש במועדו.

8.אשר לטענה, כי על המערער היה להגיש בקשת רשות ערעור. לגישת המשיב – ההחלטה מיום 16.6.2009 היא בגדר פסק דין, ומכאן שההחלטה מיום 9.4.2010, שעליה נסב הערעור, היא החלטה אחרת (שבאה לאחר פסק דין), ומכאן שאין בידי המערער זכות לערער עליה, בלא שיקבל רשות.

9.ובכן להבנתי, ההחלטה מיום 16.6.2009 אינה בגדר פסק דין, כיוון שלא סיימה את ההליך. היא קבעה מנגנון לבניית הקיר התומך, והזמינה את בעלי הדין לפנות אל בית המשפט, אם תעמוד מכשלה כלשהי, שתמנע הקמתו של הקיר התומך. הואיל וכך – החלטה זו אינה פסק דין, כי אם החלטה אחרת. החשש מפני מכשלה שתמנע הקמת הקיר נתממש, ומכאן באו פניותיהם של בעלי הדין לבית המשפט קמא, בגדרה של ההחלטה מיום 16.6.2009. אלא שבהחלטתו מיום 10.4.2010 קבע בית המשפט, כי הוא קם מכסאו, ובכך נסגרה דלתו בפני בעלי הדין. כיוון שכך, והואיל והחלטה זו מיום 10.4.2010 סיימה (בעיני בית המשפט קמא) את ההליך, היא בבחינת פסק דין. על כן עומדת למערער זכות לערער עליו, בלא שיטול רשות.

10.למעלה מן הדרוש אציין, כי אפילו לא כאלה היו פני הדברים, משמע גם אם מדובר בהחלטה אחרת, ועל המערער היה לבקש רשות בטרם הגשת ערעור, לטעמי בנסיבות העניין היה מקום לראות את הודעת הערעור כבקשת רשות ערעור, ובכך לרפא את הפגם. רוצה לומר, גם אם היינו באים לידי כך, שתקלה נפלה בידי המערער בהגישו הודעת ערעור במקום בקשת רשות ערעור, אינני רואה כל נזק דיוני שנגרם למשיב כתוצאה מכך שנראה בהודעת הערעור כבקשת רשות ערעור, הגם שהודעת הערעור הוגשה בתוך 30 הימים הקבועים להגשת בר"ע.

11.מכאן לגופה של מחלוקת. אני סבור, כי בית המשפט קמא לא סיים את מלאכתו, ולו משום שבהחלטה מיום 16.6.2009 הוא הזמין את בעלי הדין לפנות אליו, על מנת לקדם את הקמתו של הקיר התומך, אם תתגלע מחלוקת ביניהם. ואמנם, מחלוקת נתגלעה ביניהם, בקשר עם הפעולות שנעשו לשם הקמת הקיר, ומחלוקת זו צריכה הכרעה, ובדיוק לשם כך נקבע המנגנון עליו הסכימו בעלי הדין באותה החלטה מיום 16.6.2009, כאשר הצד האחד (המשיב) טוען, כי פנה לועדה ולא קיבל את אישורה, והצד האחר (המערער) טוען, כי הפניה לועדה נעשתה תוך הטעייתה, ופניה שלו (של המערער) לועדה הביאה אותה ליתן את ההיתר, תוך שהיא מותחת ביקורת על המשיב, שהטעה אותה. זוהי המחלוקת, ובה על בית המשפט קמא להכריע, ולא להשיב את פני המערער ריקם.

12.סיכומם של דברים, לו דעתי נשמעת, יש לבטל את ההחלטה מיום 9.4.2010, ולהחזיר את העניין לפתחו של בית המשפט קמא, שישמע את בעלי הדין ויחליט כחוכמתו במחלוקת שנתגלעה ביניהם.

13.המשיב טוען, כי גם אם יתקבל הערעור, יש מקום לחייב דווקא את המערער בהוצאותיו בערעור, כיוון שאיחר בפנייתו לבית המשפט קמא, לאחר שהוא (המשיב) נתן את הודעתו שלו אודות המניעה מלקבל היתר בניה. ובכן טענה זו אין בידי לקבל. לאחר ההודעה פנה המערער לועדה, ועשה את אשר עשה על מנת לבחון האם ניתן לקבל היתר, פניה שאף צלחה. לאחר שפנה המערער לבית המשפט קמא לא היה כל מקום להתנגדותו של המשיב לבקשה (התנגדות שהתקבלה), ומשהוגש ערעור, והמשיב התנגד לו בכל תוקף – כי אז יש להשית עליו הוצאות, אם נמצאנו למדים כי יש לקבל את הערעור.