חאג יחיא נ' צללר

החלטה

התנגדות לביצוע חמישה שיקים שהוגשו לביצוע, כדלקמן:

שיק מס' 56 משורטט על סך 8,300 ₪ ז.פ. 19.6.07 משוך על חשבון הנתבע בבנק מזרחי לפקודת אביב מאיר. על גבו נחזות להיות שתי חתימות היסב. חולל מאחר וניתנה הוראת ביטול.

שיק מס' 122 משורטט על סך 15,600 ₪, ז.פ. 15.11.07 משוך על חשבון הנתבע בבנה"פ לפקודת נפרע בכיתוב לא ברור. בגבו חתימת היסב והוא חולל מסיבת אכמ.

שיק מס' 525 משורטט על סך 5,000 ₪ ז.פ. 12.11.07 משוך על חשבון הנתבע בבנק מזרחי לפקודת חג יחיא עבד (?). על גבו חתימת היסב. על הצ'ק אין הערה מדוע חולל ולא נראה כי הופקד בבנק לגביה.

שיק מס' 526 משורטט על סך 5,000 ₪ ז.פ. 12.12.07 משוך על חשבון הנתבע בבנק מזרחי לפקודת אלי אפללו. על גבו שתי חתימות היסב וחותמת (ייתכן הקשורה לאחת החתימות). חולל באי פרעון מאחר וניתנה הוראת ביטול.

שיק מס' 527 משורטט על סך 27,500 ₪ ז.פ. 12.1.08 משוך על חשבון הנתבע בבנק מזרחי לפקודת עבד מסארווה. על גבו שלוש חתימות היסב. חולל באי פרעון מאחר וניתנה הוראת ביטול והחשבון מעוקל.

הנתבע כרך בהתנגדות גם בקשה להארכת מועד.

הבקשה להארכת מועד

הנתבע טוען כי מאז חודש אוגוסט 2008 הוא מתגורר ברמת גן ברח' האר"י. על התיק נודע לו על ידי כך שאביו הוציא ביום 4.2.010 הודעה מלשכת ההוצאה לפעול על הליך שננקט נגד הנתבע, מתיבת דואר ברחוב בן יהודה 240 בתל אביב שהינה כתובת ישנה של המשפחה שהנתבע אינה גר בה יותר מזה 25 שנה, וכי תצהיר המוסר בדבר סירובו לקבל את האזהרה שקרי.

ההתנגדות

טוען הנתבע כי השיקים לתאריכים 12.11.07, 12.12.07, 12.1.08 נגנבו, וכי הכיתוב והחתימה אינם שלו אלא זויפו; הוא לא הוציא שיקים אלו מעולם.

לגבי שני השיקים הנותרים טוען הנתבע כי במהלך חודש אפריל 2007 ביקש ממנו חברו מאיר אביב שיקים על מנת שיוכל להפקידם בבנק ולקבל אשראי. הנתבע מסר לו את השיקים לאחר שמאיר אביב התחייב בפניו כי אלו יופקדו רק בבנק וכי עד למועד פרעונם ידאג למשוך אותם ולהחליפם בבטוחות אחרות. בסמוך למועד פרעון השיק הראשון, משנוכח הנתבע כי מאיר אביב לא מחזיר לו את השיק החליט לבטלו, ובדיעבד הסתבר לו כי מאיר אביב העביר את השיקים למלווים בשוק האפור.

עוד טוען הנתבע כי התובע ידע שהשיקים חוללו ועל כן אינו אוחז כשורה. ביחס לשיק ע"ס 15,600 ₪ שונה שם הנפרע תוך כדי חריגה מהרשאה. ביחס לשיקים בכלל הוא טוען כי סוחרו שלא כדין על מנת ליצור מראית עין של אחיזה כשורה, כי התובע אינו תם לב ונסיבות מסירת השיק ידועות לו, כי השיק אינו שלם ותקין על פי מראהו מאחר ויש מחיקות ושינויים.

אתחיל בטענות שהועלו בהתנגדות: ביחס לשלושת השיקים לגביהם טען הנתבע כי זויפו לא נסתרה טענתו. החתימה על שיקים אלו שונה מהחתימה על שני השיקים הנותרים (רשום בהם שמו המלא של הנתבע, ובשני האחרים רק חתימה) נכון הוא שהבנק לא ציין כי חתימת המושך אינה תקינה אולם, אין בכך כדי להוות ממצא פוזיטיבי היכול להכריע בשאלה האם השיקים נכתבו ונחתמו על ידי הנתבע או לא. הכרעה זו ראוי שתעשה בראיות פוזיטיביות, כדוגמת בדיקת מומחה, ולא כמסקנה על סמך מה שרשם הבנק. ביחס לשיק מיום 12.11.07 ספק אם בכלל ניתן היה להגישו לביצוע, שכן, עצם הצגת הצ'ק לפירעון בבנק וחילולו היא היוצרת את עילת התביעה כנגד המושך, ולאו דווקא האחיזה עצמה בשטר. גם פקודת השטרות קובעת כי העובדה שיש לאוחז יסוד להניח שהשטר יחולל כשיוצג, אינה פוטרת מן החובה להציגו (ראו: בש"א (פ"ת) 585/08 יעקב בן יקר ובניו בע"מ נ' ליאונרדו גלידות איכות בע"מ).

ביחס לשני השיקים הנותרים: הנתבע נופל לגדר הגדרת מי שמיטיב בשטר. זהו מצב שבו אדם חותם על שטר ומקבל על עצמו התחייבות שטרית מבלי שקיבל תמורה בעד השטר ולא במסגרת כלכלית. אותו אדם משאיל את שמו לאדם אחר ומאפשר לו להנות מחתימתו. ביחסים הפנימיים שבין החותם לבין אותו אדם אין החותם מתכוון לשלם את השטר והאדם שנהנה מן החתימה הוא אשר יצטרך לשלם בבוא העת. זוהי פעולה שבה החותם מיטיב את מצבו של אחר ולכן הוא נקרא "מיטיב" גם בפקודה. מלשון הפקודה חב המיטיב כלפי אוחז בעד ערך ואין חשיבות אם האוחז ידע שאותו אדם הוא מיטיב.

לעניין מעמדו של התובע כאוחז בשטר, קובע סעיף 27 (ב) לפקודת השטרות כי העובדה שהמסמך נחתם על ידי מיטיב אינה פוגמת בזכות הקניין של האוחז, ואין צורך שיהא אוחז כשורה, כדי שיוכל להיפרע מן המיטיב, די בכך שהיא אוחז בעד ערך כבכל שטר אחר (ע"א 236/60 – שווירץ נ' ברקליס דיסקונט פדי י"ד 2122). יש להדגיש כי בפסק הדין שם נמצא עובדתית כי השיקים סוחרו תמורת אשראי, כפי המקרה שבפניי (סעיף 13.1 לתצהיר הנתבע). בכל מקרה שומה על "האוחז" להוכיח כי הוא אוחז בעד ערך. אוחז בעד ערך יכול להיות מי שנתן ערך בעצמו או לחילופין מי שנהנה מן הקביעה בסעיף 26 (ב) לפקודה (כלומר, מי שנתן תמורה בזמן כלשהו מן הזמנים לשטר; תמורה יכולה להחשב כל תמורה המספקת להעמדת התקשרות פשוטה או חוב קודם או חבות קודמת). מכאן, שגם אדם שלא נתן ערך בעצמו יכול לחזור אל המיטיב ולאכוף עליו את השטר. במילים אחרות, די לאוחז שיהא בעד ערך ואינו צריך להיות אוחז כשורה. העובדה כי אדם השאיל את שמו לאחר אינה פוגמת בזכות הקניין (פרשת שווירץ, לעיל), אך זכות הקניין יכולה להפגם מטעם אחר. למשל, כאשר השטר יוטה מהמטרה המיוחדת שלמענה הוצא השטר על ידי המושך (ע"א 496/63 החברה לפיתוח כפר ירוחם נ. שלמה קטש, י"ח(3) 29) .

הנתבע הודה בחקירה הנגדית כי היה ערוך לכך שהצ'קים בסופו של דבר ייפרעו, וכי "אין ספק שהצ'קים נכתבו ונחתמו בכתב ידי מתוך כוונה שייפרעו". ואף אישר כי לא הוסיף על השיקים כל כיתוב המונע את העברתם. טענת הנתבע כי התובע אינו אוחז כשורה אינה משנה במקרה זה משום שדי שהאוחז יהא אוחז בעד ערך. יחד עם זאת, עדיין שומה על האוחז להוכיח כי הוא אוחז בעד ערך. אמנם, לפי סעיף 29(א) לפקודה כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך, אולם חזקה זו אינה חלוטה, והנתבע טען כי לאור מערכת יחסיו עם מאיר אביב לא קיבל בסופו של דבר על תמורה בעד שני השיקים הללו. עוד לציין, ולמעלה מן הצורך, כי לפחות לגבי שיק 122 על פי חזותו קשה לומר כי הוא תקין ושלם על פי מראהו משום שיש בו מחיקות גסות ובולטות ליד שם הנפרע, ולא ניתן לרכוש בו אחיזה כשורה.

לנתבע גם טענה כי השיקים יועדו להפקדה לצורך אשראי בבנק דווקא, ולא לשם מטרה אחרת (כגון ניכיון או הלוואת בשוק האפור), וטענה זו לא נסתרה. במקרה כזה, עומדת לנתבע הטענה כי השטר הוסט מהמטרה המיוחדת שלשמה הוצאה, כאמור בהלכת כפר ירוחם לעיל.

נותרה להכריע בבקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת התנגדות. בקשה להארכת מועד מניחה, א - פריורי, כי המסירה בוצעה כדין אלא שמטעמים כאלו ואחרים לא הוגשה ההתנגדות בזמן. בקשת הנתבע, לפי מהותה, היא לקבוע כי המסירה לא בוצעה כדין. הנתבע צירף לבקשה הסכם שכירות מחודש אוגוסט 2008 ברח' האר"י ברמת גן. אכן, הנתבע לא הכחיש כי לא שינה את כתובתו מרח' בן יהודה 240 תל אביב וזאת על מנת שיוכל לשמור על זכויות לפי תו חניה. הוא אף עמד על כך כי מזה 22 שנה הוא לא גר בכתובת הזו. תצהיר המוסר אינו מצוי בתיק בית המשפט, אך מטענת הנתבע ניתן להבין כי המוסר ציין כי הנתבע סירב לקבל את האזהרה ברח' בן יהודה ביום 15.10.08. הנתבע הכחיש זאת ועמד על כך גם בעדותו בחקירה הנגדית. אמנם, לפי תקנה 522(ב) יכול היה הנתבע לבקשת לזמן את המוסר לעדות, אך גם אם לא עשה כן, אין חובה לראות את תצהירו של המוסר כאמת שאין בילתה. גרסת הנתבע בתצהירו ועדותו בבית המשפט שעברה בכוך החקירה הנגדית, בצירוף להסכם השכירות שלא נסתר, המעיד כי הוא מתגורר ברמת גן במועדים הרלבנטיים למסירה הנטענת, עדיפה עלי בנסיבות הענין.