הנשיא א' ברק:
עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותרים כי יתאפשר להם לעיין בכל החלטות בית הדין השרעי לערעורים וכי יותרו לפרסום כל החלטות בית הדין, ללא עריכה או שינויים.
1. העותר 1 (להלן: העותר), חוקר של המשפט המוסלמי השרעי, נהנה עד מחצית שנת 2002 מגישה חופשית להחלטות בית הדין השרעי לערעורים. לבקשתו, נמסרו לו ממזכירות בית המשפט העתקים של פסקי הדין, ללא פרטים מזהים של בעלי הדין. החל ממחצית שנת 2002 החל העותר להיתקל בקשיים כאשר פנה למשיב 1, נשיא בית הדין השרעי לערעורים, וביקש לעיין בהחלטות בית הדין. פניותיו סורבו בנימוקים של מגבלות חוקיות והעדר משאבים מספיקים. לטענת העותר, הועמד לרשותו אך לקט של כעשרים החלטות, שעברו עריכה וצנזור. לקט זה לא ענה על צרכי המחקר האקדמי. לטענת העותרים, הסמכות לאשר עיון בהחלטות בית הדין נתונה באופן בלעדי ומפורש למשיב 1. הימנעות המשיב 1 מהפעלת סמכותו, כמוה כסירוב להיענות לבקשת העותר. העותרים טוענים לשיקולים זרים ולחוסר הגינות שלטונית, שעמדו בבסיס הסירוב. כן קובלים העותרים על צנזור ההחלטות, תוך השמטת כל הפרטים המהותיים הקשורים לפרשה נשוא ההחלטה. הסירוב לפרסם את ההחלטות במלואן מהווה הפרה קשה של עיקרון פומביות הדיון, חופש המידע ושקיפות מערכת המשפט. בכך נפגעות זכויות יסוד של כלל הציבור וכן החופש האקדמי של העותר. לטענתם, אין בקשיים לוגיסטיים ותקציביים כדי להצדיק פגיעות אלה. העותרים סבורים כי עיון בהחלטות בית הדין אפשרי תוך שמירה על פרטיות בעלי הדין, באמצעות השמטת שמותיהם.
2. בתגובותיהם ביקשו המשיבים לדחות העתירה על הסף ולגופה. המשיבים עמדו על כך כי לאחר תיקון חוק בתי הדין הדתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשכ"ז-1956 (להלן - חוק בתי הדין הדתיים), שנעשה בשנת 2001, מתנהלים הליכים בפני בתי הדין השרעיים בדלתיים סגורות. החלטות בתי הדין לא מתפרסמות אלא ברשות בית הדין, בהתאם לסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). הסמכות לאשר עיון בהחלטות בית הדין הינה סמכות שיפוטית של בית הדין השרעי ולא סמכות מינהלית של נשיא בית הדין. העתירה לוקה בכך שלא צורף לה משיב רלוונטי, הוא בית הדין, ולכן יש לדחותה על הסף. לשיטת המשיבים, על העותר להגיש בקשות לבית הדין לעיין בהחלטותיו ואין בפניות החוזרות למשיב 1 כדי להועיל. החלטה שיפוטית המתירה פרסום מתקבלת בהתחשב בנסיבותיו של כל תיק ותיק, תוך השמטת פרטים מזהים.
3. המשיבים מסרו בתגובתם (מיום 8.9.2004) כי הוחלט להכין פסקי דין לפרסום, וכך התאפשר פרסום לקט ראשון של פסקי דין, כעשרים במספר, לעיון הציבור. לאחרונה פורסם קובץ נוסף וחברי בית הדין פועלים להוצאת לקט שלישי. בלקט פורסם אך ורק החלק המשפטי של פסק הדין, מפאת החשש כי גילוי עובדות המקרה יוביל לזיהוי הנוגעים בדבר. בעתיד ייעשה מאמץ לבחון ולקבוע מה ניתן לפרסם מתוך החלק העובדתי. המשיבים הוסיפו כי אף נבחנת האפשרות לפרסם את פסקי הדין בתרגום לעברית. הובהר כי מטבע הדברים, לא ניתן לפרסם את כל ההחלטות, שכן המשיבים פועלים - כמו כל גוף ציבורי אחר - תחת אילוצי זמן ותקציב. בהמשך מסרו המשיבים (ביום 6.1.2005) כי עד כה הותר פרסומם של כששים פסקי דין של בית הדין שרעי. כמו כן הוקמה התשתית להקמת אתר אינטרנט של בית הדין השרעי בו יפרסמו פסקי הדין שהותרו לפרסום על ידי הדיינים הנוגעים בדבר.
4. דיון בעתירה התקיים ביום 14.6.2005. בדיון נעשה נסיון למצוא פתרון מעשי לסוגיה. לאחר חילופי הדברים הוצע כי כל בקשה לעיון בפסק דין שרעי תוגש למנהל בתי הדין השרעיים. זאת, הן אם הבקשה היא אינדיבידואלית והן אם היא כללית. מנהל בתי הדין השרעיים יעביר הבקשה לקאדי אשר נתן הפסק. הקאדי יעיין בדבר ויחליט, על פי סמכותו, האם ניתן לפרסם את הפסק. בכל תיק ייתן הקאדי החלטה, אם לחיוב ואם לשלילה. ההחלטה תועבר למבקשים. החלטות לפרסום יועברו למבקשים ובמקביל לאתר האינטרנט של בית הדין. ההחלטות שלא לפרסם, יועברו לידי המבקשים. על כך ניתן יהא לערער לבית הדין השרעי לערעורים. מנהל בתי הדין השרעיים התבקש למסור לנו את עמדתו בעניין.
5. המשיבים מסרו (ביום 14.9.2005) כי ננקטו צעדים לשם הסדרת העיון של העותר בפסקי הדין. העותר נפגש עם מנהל בתי הדין השרעיים לשם הסדרת הנושא. נמסר לעותר כי באשר לפסקי הדין שניתנו לפני כניסתו לתוקף של חוק בתי הדין הדתיים (בחודש נובמבר 2001), אין מניעה לעיין בהם ולצלמם בתיאום מראש. לעותר אפשרו עד כה לעיין בפסקי הדין משניתנו במהלך שנת 2001 (עד נובמבר 2001). כן נמסר כי נשיא בית הדין השרעי לערעורים פנה (ביום 8.9.2005) לקאדים וביקש מהם לפעול לפרסום פסקי דין של בתי הדין השרעיים, החל מיום 1.9.2005, שהם סבורים כי ראוי לפרסמם, תוך השמטת פרטים שלא ראוי לפרסם. באשר להחלטות בין השנים 2002 - 2005, הן נבחנות מתוך מגמה לפרסם אותן החלטות שאין מניעה לפרסמן. עד כה הותרו לפרסום 70 החלטות בתיקים של העברות ופסילות קאדים. כן הוכנו לפרסום 25 פסקי דין רגילים. בהמשך נמסר כי לידי העותר הועברו (ביום 28.12.2005) פסקי הדין של בית הדין השרעי לערעורים שניתנו עד חודש נובמבר 2001. העותר קבל, עם זאת, על כך שעדיין לא נמסרו לו ולא הותרו לפרסום רוב רובם של פסקי הדין שניתנו לאחר נובמבר 2001. המשיבים מסרו בתגובה כי בית הדין השרעי לערעורים התיר לפרסום את מרבית פסקי הדין בעניין העברת תיקים ופסלות קאדים. מעתה ואילך יפורסמו גם שמות הקאדים נשוא החלטות אלה. כן שוקד בית הדין על בחינת פסקי הדין האחרים לשם פרסומם. עד כה פורסמו כ-140 פסקי דין בתחומים שונים. על רקע זה הודיע העותר כי אין הוא עומד עוד על הסעד הכללי בעתירה - פרסום פסקי דין לציבור הרחב - הגם שיש לו השגות לגבי קצב פרסום פסקי הדין. עם זאת הוא עומד על דרישתו לקבל לידיו החלטות ופסקי דין הנדרשים לו ספציפית לצורך השלמת מחקר אקדמי שהוא עורך, בכפוף להתחייבותו שלא לחשוף כל פרט מזהה הכלול באותן החלטות. עמדת המשיבים היא שאין לתת לעותר מעמד מיוחד על פני יתר הציבור או יתר החוקרים, ואין מקום לסטות מהדין המסדיר את סוגית הפרסום.
6. בדיון המשך שקיימנו (ביום 24.5.2006) טען העותר לחשיבותו של חופש המחקר האקדמי, המצדיק היענות לבקשתו לאפשר לו גישה לכל החלטות בית הדין, ללא סינון מוקדם. המשיבים חזרו על עמדתם כי אין מקום לחרוג בעניינם של חוקרים אקדמאים - מכללי הפרסום הקבוע בחוק. חריגות כאלה לא נעשות בעניינם של חוקרים אחרים ואין מקום לכך בעניינו הספציפי של העותר.
7. העתירה, אשר הונחה בפני בית המשפט בשנת 2004, איבדה זה מכבר את צביונה המקורי. מאז התייתרו עיקר הסעדים אותם ביקשו העותרים, הואיל והם זכו בהם בעקבות השינוי שחל במדיניות המשיבים בעניין פרסום פסקי דין שרעיים. אכן, מן הראוי שהמשיבים יוסיפו ויפעלו למימושה של מדיניות זה ביעילות הראויה ובזמן סביר. דין העתירה, משהגיעה לשלב הנוכחי, להידחות. הסעד הכללי שהתבקש על ידי העותרים בעניין פרסום החלטות ופסקי דין מיצה עצמו לאור הסדרת פרסומם השוטף של פסקי דין שניתנו מאז תיקון חוק בתי הדין הדתיים בסוף שנת 2001. אף העותרים אינם עומדים עוד על סעד זה במסגרת העתירה.
8. אשר לעניינו הספציפי של העותר, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי אין מקום לתת לעותר מעמד מיוחד על פני יתר הציבור או יתר החוקרים האקדמיים. אכן, החופש האקדמי, כמו גם חופש העיתונות, עקרון הפומביות, זכות הציבור לדעת וחופש המידע, הם כולם ערכים (של הציבור) וזכויות (של הפרט) שיש להתחשב בהם במסגרת הדינים המסדירים פרסום החלטות ופסקי דין של ערכאות שיפוטיות. אכן, זכות העיון של צדדים שלישיים בתיקים ובהחלטות של בתי משפט נגזרת, בין השאר, מעקרון פומביות הדיון וחופש המידע (ראו, ע"א 4825/97 גהל נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נה(2) 433). עקרון פומביות הדיון מאגד בתוכו הן את חופש הביטוי והן את זכות הציבור לדעת. הוא מהוה מעיקרי היסוד של שפיטה ראויה ושל עשיית משפט צדק. יחד עם זאת, עקרון פומביות הדיון והעקרונות והזכויות השלובים בו הם יחסיים. ניתן להגבילם בשל אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין או הציבור בכללותו (השוו, בג"ץ 4405/97 המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש וינגייט ואח' נ' שר החינוך והתרבות (החלטה מיום 25.4.2005).
9. לעניין עיון בפסקי דין והחלטות של בית הדין השרעי, נקודת המוצא לעריכותו של איזון זה קבועה בהוראות החקוקות בעניין דיון בדלתיים סגורות ופרסום אודות הדיונים. סעיף 1א לחוק בתי הדין הדתיים קובע את הכלל לפיו הדיון בבית הדין (למעט בענייני ירושה) יתקיים בדלתיים סגורות. וזו לשון ההוראה:
(א) בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, למעט בעניני ירושה, ידון בדלתיים סגורות, זולת אם ראה בית הדין לקיים את הדיון בפומבי, ואולם רשאי בית הדין להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו.
(ב) על דיון בפומבי ועל דיון בדלתיים סגורות כאמור בסעיף קטן (א), יחולו ההוראות בדבר איסור פרסום המפורטות, בסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפי הענין ובשינויים המחויבים.
על הדיון בבית הדין הוחלו ההוראות בדבר איסור פרסום, המפורטות בסעיף 70 לחוק בתי המשפט. בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט נקבע איסור על פרסום "דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". בכך ביטא המחוקק את הרעיון כי אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי, הנסוג לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים, כגון זכות הפרטיות (ראו, בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי מדינה, פ"ד נח(1) 529). ההסדר הוחל על בתי הדין במטרה להגן על פרטיות המתדיינים בעניינים תוך-משפחתיים ובעניינם של קטינים. ברירת המחדל בדבר איסור פרסום נקבעה בשל עיסוקו של בית-הדין השרעי בנושאי מעמד אישי, בעניינים פנים-משפחתיים ובענייניהם של קטינים. חוקתיותו של הסדר זה לא הונחה בפנינו.
10. לצד ברירת המחדל בדבר איסור פרסום, ניתן בחוק לבית הדין שיקול דעת להתיר את הפרסום. שיקול הדעת נועד למזער, עד כמה שניתן, את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון ובזכויות השלובות בו. עמדה על כך השופטת ד' דורנר במקום אחר:
"לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו" (רע"א 3007/02 יואב יצחק ואח' נ' ארנון מוזס ואח', פ"ד נו(6) 592, 600).
11. ההסדר שנקבע בחוק מחייב שקילה פרטנית של הפרסום לגבי כל הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. בית משפט או בית דין השוקל התרת פרסומו של הליך שהתנהל בדלתיים סגורות מחויב לשקול בקפידה את זכות הפרטיות של בעלי הדין מחד, ואת עקרון פומביות הדיון, חופש המידע והמחקר, וזכות הציבור לדעת, מאידך. הבחינה הפרטנית נועדה להבטיח איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים. בעצם הדרישה להגיש בקשות פרטניות לפרסום פסק דין אין משום פגיעה ממשית בחופש האקדמי. יש לזכור כי פרסומם של החלטות ופסקי דין, אף בלא שמות הצדדים, עלול לעיתים להביא לחשיפת זהותם של הצדדים ובכך לפגוע בזכויותיהם של בעלי הדין. לא כל שכן מתן אפשרות עיון בהחלטות בית הדין ללא כל מחיקה של הפרטים המזהים, כפי שמבקש העותר. מתחייבת הקפדה על הכלל לפיו הפרסום ייעשה תחת ביקורת שיפוטית פרטנית וקפדנית של הערכאה השיפוטית המוסמכת. לא השתכנעו כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה בעניינו הספציפי של העותר. מתן אפשרות עיון וצילום בלתי מבוקרות לעותר תעקר את החשיבות שמייחס החוק לביקורת שיפוטית מהותית על פרסום החלטות ופסקי דין בענייני משפחה, על ידי הערכאה שהוסמכה לכך בחוק. כמובן שככל שיש בפי העותרים השגות בעניין אי פרסומו של פסק דין זה או אחר, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על כך בפני הערכאות השיפוטיות שהוסמכו להתיר את הפרסום.
אי לכך, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.
ה נ ש י א