זכותו של בעל דין לקיום דיון הוכחות לטיהור שמו למרות אי הצורך בו להכרעת הדין והעדר הזכות לדיון לשם הכפשת רעהו בלבד

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך כ' בתמוז התש"ף (12.7.20) שלפיה על הצדדים להתגרש בהקדם ובקשת הבעל לקיום דיון הוכחות – נדחית.

עיקרו של הערעור הוא על דחיית הבקשה של הבעל לקיים דיון הוכחות.

לטענת הבעל האישה הטיחה בו בכתב התביעה האשמות חמורות ודרך דיון ההוכחות הוא יוכיח שכל טענותיה שקריות וכך יוכל לטהר את שמו.

בתחילת הדיון שאל בית הדין את הבעל לרצונו פעמים מספר. הבעל השיב תשובות מתחמקות, אך חזרה לשלום בית לא הייתה אחת מתשובותיו, ולבית הדין ברור שהבעל אינו חפץ באישה אלא בגירושין. לאחר דברי הבעל אמרה באת כוחו בהרצאת דבריה שלאחר שיתקיים דיון הוכחות ויידחו טענותיה של האישה, יוכלו הצדדים לשקם את הנישואין ולחזור לשלום בית. אך כאמור הבעל עצמו לא אמר דברים שכאלו, אלא שרצונו בקיום הליך משפטי וטיהור שמו מהאמור בכתב תביעת האישה.

בית הדין שמע בקשב רב את טענות הצדדים, ולאחר העיון בית הדין דוחה את הערעור על הסף:

טענתו של הבעל באשר לסיכוי לשלום בית נדחית מכול וכול.

טענותיו הקשות והחמורות של הבעל כנגד האישה, בכתבי ההגנה שהגיש כתגובה לתביעת האישה לגירושין, אינן מותירות ספק שאין רצונו כלל בשלום בית אלא בהחזרת מלחמה שערה ובהכפשתה של האישה כנגד טענותיה כלפיו (שבכללה טענות על בגידה של האישה עם גברים זרים ונשים).

דרישת המערער לקיים דיון הוכחות כדי לדחות את ההאשמות כנגדו – אולי היה לה מקום להישמע, לו אכן הייתה כוונת המערער לטהר את שמו.

אומנם לצורך קבלת ההכרעה המעשית, אם להורות על גירושין, אין צורך בדיון הוכחות שאינו מטרה כשלעצמה. אם בפועל פני שני הצדדים לגירושין, וכי מה יועילו ומה יוסיפו הוכחות להכרעת הדין במצב דברים שכזה, וכבנדון דידן?

התביעה היא תביעה לגירושין, הבעל נענה עקרונית לתביעה זו. הצורך בהבאת עדים וראיות הוא להוכחת תביעה שהמשיב מתנגד לה. אולם בית הדין אינו במה לניהול משפט ראווה, תכלית הדיונים העדים והראיות היא בירור תביעה שהצד השני מתנגד לה, אך לא כשהצד השני מסכים עקרונית להיענות לתביעה ורוצה לנהל הליכים שלא ישפיעו בסופו של דבר על פסק הדין. במקרים שכאלו, ששמיעת הטענות לא נצרכת, לא ברור שמותר לדיינים לשמוע טענות שהן לשון הרע ואינן נצרכות להכרעה. ועיין מה שכתב מותב בית דיננו בפסק דין בתיק 1169979/30, פסק דין שניתן בימים אלו, והמבהיר אלו עדים וראיות חובה על בית הדין לשמוע. ושם ביארנו שעדים וראיות שלא יעלו ולא יורידו לגוף הפסיקה – אין חובה על בית הדין לשומעם.

נבהיר שהסעיפים בתקנות הדיון המורים על סדר הדין – מקומם במקום שנצרך הליך של שמיעת טענות, ראיות והוכחות כדי לפסוק את הדין, ואין עניין בהליך לכשעצמו כשאין בו צורך למתן ההכרעה, או מפני שההכרעה ברורה או מפני שיש הסכמה של הנתבע לתביעת התובע.

אולם לדעתנו יש מקום לדון אם ניתן לסיים הליך שיפוטי, גם אם הנתבע מסכים לתביעה, אם הרושם הסופי יהיה שטענות 'שווא' שהטיח התובע כנגד הנתבע הן שהובילו להסכמת הנתבע, ואלו יישארו בעין.

זכותו של כל בעל דין לדחות במסגרת ההליך השיפוטי טענות חמורות שבהם הוא מואשם, ואין להשאיר אותן תלויות ועומדות נגדו גם אם אין לכך משמעות מעשית. הזכות לשם טוב היא זכות בסיסית והיא שעומדת ביסודו של איסור לשון הרע.

אומנם במה דברים אמורים? בכתב תביעה שהחל להתברר, אך בכתב תביעה שהוגש מצד אחד, וכנגדו הוגש כתב הגנה, ובית הדין לא נכנס לגופם של דברים, אין בעצם הגשתו של כתב התביעה משום הוכחה על נכונות הדברים ובוודאי אם התובע מסכים למשוך כתב תביעתו.

ומכל מקום, לדעתנו אין ספק שאין זה – הליך לטיהור שם הנתבע – המקרה המונח לפנינו:

בית הדין הציע למערער להתגרש היום בתיק 'גירושין בהסכמה', ובמקביל תסכים האישה למשוך את כל כתבי התביעה האחרים ולהורות על מחיקתם, תוך כדי מתן פסק דין הצהרתי שהצדדים מתגרשים בהסכמה, מבלי לנקוט עמדה כלל בטענות ההדדיות של הצדדים.

המשיבה הסכימה לאלתר להצעה הנ"ל, ואילו המערער התנגד מבלי שיוכל להסביר את ההיגיון שבהתנגדותו, והלוא זה נותן מענה טוב יותר ומהיר יותר מהבקשה שלו לקיום דיון הוכחות? אין זאת אלא שהמניע האמיתי לבקשתו אינו הרצון לטהר את שמו אלא בעיקר הרצון להכפיש את שמה של המשיבה.

כאמור בית הדין אמור לקיים דיונים שמטרתם הוכחת התביעה, אף אם במהלך הדיונים נשמעות הכפשות הדדיות, וזהו טבען של תביעות שכאלו. אך במקום שברור שהתביעה תתקבל מפני שגם הנתבע מסכים לה, אין מקום לנהל דיוני סרק שעיקר מטרתם שפיכת רפש ובוץ איש על רעהו ושאין בהם תועלת לעניין הפסיקה לגופה.