השופטת א' חיות:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 200623/98) מיום 1.2.2007, בו נדחתה תובענה שהגיש המערער למתן סעד הצהרתי הקובע כי יש לסווג מקרקעין שחכר בכפר מעש כ"נחלה" על פי הגדרות מינהל מקרקעי ישראל ולחלופין כי הוא זכאי לרכוש מידי המשיבה 2 קרקע מתוך עתודות שתועברנה אליה בעתיד, ככל שתועברנה.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
1. המערער הינו החוכר הרשום של מקרקעין הידועים כחלקות 104, 105 ו-106 בגוש 6719, בשטח כולל של 2,500 מ"ר (להלן: המקרקעין). המקרקעין מצויים בכפר מעש ומהווים משק חקלאי (משק מס' 71) והמערער מתגורר בו יחד עם בני משפחתו ועוסק בגידול פרחים בחממות. בעלת המקרקעין היא הקרן הקיימת לישראל (להלן: המשיבה 1) אשר קרקעותיה מנוהלות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) מאז הקמתו בשנת 1960, אך המקרקעין שבנדון הוחכרו על ידי המשיבה 1 עוד בשנת 1935 לבני הזוג יעקב וחנה שופר (להלן: שופר). אלה העבירו את זכות החכירה בשנת 1939 לאויגן ואידה מילר (להלן: מילר) ומידיהם רכש המערער את הזכות האמורה בחוזה מיום 14.10.1966 ורשם אותה על שמו בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה על פי שטר העברה מיום 6.2.1967. בעקבות רכישת זכות החכירה במקרקעין על ידי המערער החליטה האגודה השיתופית המשיבה 2 באסיפה כללית מיום 28.12.1966 לקבל את המערער ואשתו כחברים באגודה במקום מילר ובפרוטוקול הישיבה מאותו היום נאמר בעניין זה:
מחליטים לקבל את הח' אברהם ואסתר מרשי במקום אידה מילר על חלקה של 2.5 דונם בלי כל זכויות נוספות. לפי המצב שהיה בו מילר. הכפר לא יוכל להוסיף יותר קרקע כי אין.
2. בשנת 1997, כשלושים שנים לאחר שרכש את זכות החכירה במקרקעין מידי מילר, שלח המינהל לחתימת המערער נוסח של חוזה חכירה ל"משק עזר" המתייחס למקרקעין והמיועד לתקופת חכירה בת 49 שנים החל מיום 1.4.1984 ועד ליום 31.3.2033, תמורת דמי חכירה שנתיים בסך של 245.62 ש"ח. המערער חלק על עמדת המינהל לפיה יש להגדיר את המקרקעין שחכר כ"משק עזר" ופנה אל המינהל בדרישה לקבל חוזה חכירה המיועד ל"נחלה", בציינו כי זכויות החכירה שרכש במקרקעין בשנת 1966 הינן זכויות חכירה ב"נחלה". המינהל, מצידו, עמד על הגדרת המקרקעין שחכר המערער כ"משק עזר" בהדגישו כי שטח המקרקעין אינו עולה על 2.5 דונם בעוד שעל פי החלטה שקיבל בשנת 1988 מר א' נחמקין שר החקלאות דאז (בהתאם להחלטה מס' 9 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 5.7.1966 ובהתייעצות עם הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר), עמדה מכסת הנחלות שתוכננה לכפר מעש על 103 נחלות בנות 30 דונם כל אחת.
3. משדבק המינהל בעמדתו הגיש המערער ביום 7.9.1998 תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (אשר תוקנה על-ידו ביום 18.3.1999 וביום 19.10.2000), ובה עתר לסעד הצהרתי הקובע כי המקרקעין שחכר הינם "נחלה" לכל דבר ועניין על פי הגדרות המינהל וכי הוא זכאי לחדש את חוזה החכירה המתייחס למקרקעין כ"נחלה" ולא כ"משק עזר". אשר למשיבה 2 עתר המערער כי יוצהר שזכויותיו במקרקעין זהות לכל דבר ועניין לאלו של שאר חברי האגודה, לרבות בכל הנוגע לפרויקטים ומיזמים קיימים או עתידיים מטעם האגודה. המערער הוסיף ועתר לחלופין כי אם המקרקעין לא יוכרו כ"נחלה", תחויב המשיבה 2 למכור לו כל עתודת קרקע שתימסר לה בעתיד במחיר של קרקע חקלאית כפי שיהיה באותה תקופה ובגודל השטח הדרוש כדי להפוך את המקרקעין שברשותו ל"נחלה". לעניין הסעד החלופי האמור ביקש המערער לסמוך על כך שבשנת 1950, בעת שמילר החזיקו בזכות החכירה הוקצו לכל אחד מבעלי הנחלות במושב 17 דונם נוספים על השטח שהחזיקו עד אותה עת מתוך קרקעות של כפרים ערביים בסביבה שפונו בעקבות מלחמת השחרור. לטענת המערער אף שמילר לא נטל את 17 הדונמים הנוספים באותו שלב הוחזקו אלה בנאמנות עבורו על ידי המשיבה 2 ועל כן עליה להקצותם למערער כחליף של מילר. עוד טען המערער כי בשנת 1971 בעקבות פנייתו כנכה צה"ל אל משרד הביטחון לקבלת סיוע בעניין הקצאת המקרקעין הנוספים התחייבה המשיבה 2 לעזור לו בקבלת שטח קרקע נוסף אך עד היום לא קיימה את התחייבותה זו. המערער הוסיף וציין כי בשנת 1974, בעקבות חקירה שקיים רשם האגודות השיתופיות בעניין זה מכוח סמכותו בסעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, הוצא על ידי החוקר מטעם הרשם ביום 2.8.1974 דו"ח הקובע, בין היתר, כי "מר מרשי ייכלל בין יתר החברים להם תושלם המשבצת לאחר שיתקבל שטח נוסף שהאגודה והמרכז החקלאי פועלים לקבלתו" ובהמשך לכך, התחייבה המשיבה 2 ביום 26.10.1974 כי "המשבצת של משפ' מרשי תושלם עם קבלת אדמה נוספת לרשות האגודה" וכי עד לקבלת קרקע נוספת כאמור יתאפשר למערער "לעבד שטח ציבורי של המושב בהתאם לתנאים שכל החברים מעבדים".
להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת התובענה ניתן ביום 3.10.2000 לבקשת המערער סעד זמני המופנה כלפי המשיבה 2 והמורה לה לשמור בידיה לפחות 1/107 מכל הזכויות, הקרקע או הכספים שיתקבלו מעסקה לבניית פרויקט דיור המתוכנן בשיטחה והמורה לה עוד להימנע בעת חלוקת תמורת העסקה מקבלת החלטה כלשהי אשר תמנע מן המערער ליהנות מזכויותיו ככל שתוכרנה. כן ניתן ביום 25.9.2006 צו ארעי המורה למשיבה 2 להימנע מלרשום את זכויותיהם של החברים במקרקעין.
פסקי הדין של בית המשפט המחוזי
4. בפסק דינו מיום 19.5.2004 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) את התובענה בקובעו כי המקרקעין שחכר המערער הינם "נחלה" או "נחלה חקלאית" וכי הוא זכאי לכך שיירשמו ככאלה במינהל ובאגודה וכן במסמכים לחידוש החכירה ולהארכתה (להלן: פסק הדין הראשון). את מסקנתו זו ביסס בית משפט קמא על כך שהמקרקעין שימשו מאז ומתמיד הן את המערער והן את החוכרים שקדמו לו כמשק חקלאי ועל כך שהמקרקעין והמשק המצוי עליהם משמשים כמקור פרנסתו היחיד של המערער. בית המשפט הוסיף וציין כי בחוזי החכירה שנחתמו בעבר בקשר למקרקעין כונו שלוש החלקות "נחלה", וקבע כי נוכח העובדה שהמערער רכש את זכות החכירה טרם שניתנה החלטה מס' 9 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 5.7.1966, אין לבטל זכויות נלוות ל"נחלה" למחזיק שהקרקע הוחכרה לו לפני אותה החלטה. עוד קבע בית המשפט כי אין להפלות לרעה את המערער לעומת יתר חברי האגודה שמשקיהם מוכרים ורשומים כ"נחלות" אף שהם אינם עומדים בקריטריון הגודל (30 דונם) שקבע שר החקלאות לכל נחלה בעקבות החלטה מס' 9 הנ"ל. אשר לטענת המערער לפיה הוא זכאי לרכוש שטח נוסף מן האגודה ציין בית המשפט כי בהתאם למסקנת החוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות המערער הינו בעל "זכות פוטנציאלית לחלקים בקרקע המשותפת וזכות יחסית, כמו לכל חברי האגודה האחרים, במקרקעין המשותפים".
5. המשיבה 1 לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי וערערה עליו לבית משפט זה יחד עם המינהל (ע"א 6233/04 - להלן: הערעור הקודם), בטענה כי בית משפט קמא התעלם בפסק דינו שלא כדין מכל המסכת הראייתית שהוצגה בפניו וכי מסקנותיו לעניין סיווג המקרקעין כנחלה הינן שגויות ועומדות בסתירה לחומר הראיות שהוצג. בפסק דינו מיום 21.6.2006 ציין בית משפט זה כי "מיד בפתיחת הדיון התברר כי קיימת מחלוקת בין בעלי-הדין באשר למשמעותו ולפרשנותו של פסק-הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. כאשר מתווספת לכך העובדה שההנמקה בפסק-הדין אינה שלמה, ואינה כוללת התייחסות מספקת לחומר הראיות, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי". בית המשפט הוסיף והורה בפסק דינו בערעור הקודם כי בית המשפט המחוזי יזמן את בעלי הדין לשם השלמת טיעונים (ולא לשם הבאת ראיות נוספות) וכי "לאחר מכן יינתן פסק דין חדש עם הנמקה מליאה והבהרה מדויקת של הסעד, כולל משמעותה של הקביעה כי משקו של המשיב 1 נחשב כנחלה, וכל זאת על סמך הסעדים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה, בניסוחה המתוקן האחרון".
6. לאחר דיון נוסף שהתקיים בבית המשפט המחוזי ניתן על-ידו ביום 1.2.2007 פסק דין חדש בתובענה (להלן: פסק-הדין השני) בו הגיע בית המשפט למסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע בפסק הדין הראשון, וקבע כי המקרקעין "אינם עונים - ומעולם לא ענו - להגדרה 'נחלה חקלאית'". את מסקנתו זו ביסס בית המשפט על ניתוח מפורט של חוזי החכירה ושל שאר הראיות שהוצגו בפניו תוך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, בהדגישו כי אין בהיותו של המערער חבר שווה זכויות באגודה כדי להשפיע על הגדרתם של המקרקעין. בית המשפט ציין כי בחוזי החכירה הוגדרו אומנם המקרקעין כ"נחלה", אך קבע כי נוסח זה איננו מחייב שכן בחוזי החכירה אותם כרתה המשיבה 1 לפני קום המדינה כונו בשם "נחלה" מקרקעין שהוחכרו למטרות שונות, לרבות "משק עזר", אף כשברור היה שהם אינם מהווים "נחלה". בית המשפט הוסיף וקבע כי במועד רכישת זכויות החכירה על ידי המערער בשנת 1966, התייחסו כל הנוגעים בדבר, דהיינו המשיבה 1, המינהל, האגודה וכן הצדדים לחוזה החכירה אל המקרקעין כאל "משק עזר". עוד ציין בית המשפט כי בהסכם העברת הזכויות ממילר למערער נאמר במפורש כי המערער רוכש את הזכויות במקרקעין על המחוברים שבהם ללא זכויות נלוות אחרות וכי במזכר מטעם מחלקת הכספים והחשבונות במנהל מיום 3.11.1966 באשר למצבת דמי החכירה נכתב כי "ברשימת מתיישבי כפר מעש הנמצאת ברשותנו מופיע חוכר משק עזר בשם מילר אברהם...". בית משפט קמא הוסיף וציין כי שיעור דמי החכירה השנתיים שנזכרו בשטר העברת הזכויות למערער ואשר שולמו על ידו וכן שיעור דמי ההסכמה שנגבו על-ידי המינהל עם העברת הזכויות במקרקעין למערער - היו כאלה המתאימים למקרקעין מסוג "משק עזר" ועוד הוסיף כי ברשימת חברי האגודה מיום 17.12.1969, אשר נשלחה למינהל, צוין בסמוך לשמו של המערער כי מדובר בבעל "משק עזר". בנוסף ציין בית המשפט כי אף בתוכנית בניין עיר משמ/106 (שד) משנת 1992 החלה על כפר מעש מוגדרים המקרקעין כ"משק עזר". על רקע כל אלה קבע, אפוא, בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני כי המערער לא הוכיח שהמקרקעין מהווים "נחלה חקלאית" כהגדרתה בהחלטות המינהל. בית המשפט הוסיף ודחה בפסק דינו השני את טענות המערער כלפי המשיבה 2 בעניין זכאותו לקבל מידיה קרקע נוספת, בקובעו כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהמקרקעין שברשותו אמורים היו לכלול שטח נוסף ובהדגישו כי בכתב ההסכמה של המשיבה 2 מיום 1.1.1967 לקבלתם של המערער ואשתו כחברי אגודה צוין מפורשות כי השניים מתקבלים כחברים בעלי חלקה של 2.5 דונם בלי כל זכות נוספת וכי "הכפר לא יכול להוסיף יותר קרקע כי אין".
טענות הצדדים
7. מכאן הערעור שלפנינו, בו מעלה המערער טענה מקדמית ולפיה סטה בית משפט קמא בפסק דינו השני מן ההוראות שניתנו לו על-ידי בית משפט זה בערעור הקודם שכן התיק הוחזר אליו אך ורק על מנת שיבהיר, ינמק ויפרט את קביעתו בפסק הדין הראשון לפיה המקרקעין הינם "נחלה" וכן על מנת שיתייחס לסעדים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה ולא על מנת שידון בעניין מחדש. משכך, טוען המערער, בהגיעו לתוצאה אליה הגיע בפסק הדין השני חרג בית משפט קמא מסמכותו תוך פגיעה ביעילות המשפטית ובעיקרון סופיות הדיון.
לגופו של עניין טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המקרקעין אינם מהווים "נחלה חקלאית". לטענתו, המבחן העיקרי להגדרת מקרקעין כ"נחלה חקלאית" הוא היותם מקור הפרנסה הבלעדי או העיקרי לבעליהם ומיקומם במושב שהוכר כמושב חקלאי, וחזקה היא לטענתו כי מקרקעין חקלאיים המצויים במושב חקלאי המוכר כיישוב מתוכנן מהווים "נחלה". בענייננו, כך טוען המערער, המקרקעין נמצאים במושב עובדים חקלאי, הם שימשו אותו מאז ומעולם לצורך חקלאי והם מהווים מקור פרנסתו היחיד, דבר העולה לטענתו אף מחוזה החכירה. לטענת המערער, גודל המקרקעין מהווה קריטריון עזר בלבד בהקשר זה והלכה למעשה, כך הוא מדגיש, אף לא אחת מן ה"נחלות" בכפר מעש עומדת בקריטריון הגודל שנקבע בשנת 1988 על ידי שר החקלאות והרשות לתכנון חקלאי (30 דונם לנחלה). עוד טוען המערער כי כבר נפסק שמכסות הקרקע אשר נקבעו על ידי שר החקלאות בהתאם להחלטה מס' 9 מתייחסות לשטח המקסימאלי המתוכנן לנחלה, ועל כן מקום שבו שטחם של המקרקעין אינו גדול דיו מן הראוי להורות על השלמתם לגודל הדרוש ולא על ביטול מעמדם המקורי כ"נחלה". חיזוק נוסף לטענותיו מוצא המערער בפסק דינו הראשון של בית משפט קמא בו נקבע כי החלטה מס' 9 מחייבת מעת קבלתה ואילך, ומכיוון שהמקרקעין הוחכרו לו לטענתו כבר ביום 1.4.1966 דהיינו טרם פרסום ההחלטה, יש להמשיך ולהתייחס אליהם כאל "נחלה". המערער שב וטוען כי בחוזי החכירה כונו המקרקעין "נחלה" וכי בהתאם לחוזי החכירה, בהתאם לאמנה מיום 28.11.1961 שבין המינהל למשיבה 1 (המחייבת את המינהל לכבד חוזים שנכרתו טרם חתימת האמנה וטרם חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל) וכן בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מוקנית לו הזכות להאריך את תקופת החכירה באותם תנאים המופיעים בחוזי החכירה המקוריים. לטענת המערער, המשיבה 1 לא הציגה כל ראייה המוכיחה כי חוזי החכירה המקוריים שהתייחסו ל"נחלה" הוחלפו בחוזי חכירה המתייחסים ל"משק עזר", הגם שלטענתו האבחנה בין המונח "נחלה" לבין המונח "משק עזר" הייתה קיימת עוד לפני שרכש את הזכויות במקרקעין. כמו כן טוען המערער כי נוכח לשונם המפורשת של חוזי החכירה שגה בית משפט קמא כאשר פירש אותם על פי כוונת הצדדים, ומכל מקום קביעתו לפיה כל הנוגעים לעסקת החכירה ראו במקרקעין "משק עזר" מיום רכישת זכויות החכירה אין לה על מה שתסמוך. כך, למשל, לטענת המערער שולמו על-ידו דמי חכירה עבור המקרקעין בסכום הגבוה מזה המשולם עבור "משק עזר" ואף אם שולם סכום המתאים ל"משק עזר" אין ללמוד מכך לטענתו כי ויתר על זכויותיו במקרקעין כ"נחלה". המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בכך שנתן משקל בפסק דינו לתב"ע משמ/106 (שד) המגדירה את המקרקעין כ"משק עזר", אך התעלם מתב"ע קודמת (שד/1060) בה מוגדרים המקרקעין "כנחלה", ומכל מקום לשיטתו תוכנית בניין עיר קובעת נורמה תכנונית בלבד ואין בה כדי לפגוע בזכויותיו הקנייניות או החוזיות. יתרה מכך, המערער טוען כי על פי חוזי החכירה שנכרתו בין שופר למשיבה 1 הגורם היחיד שבסמכותו לקבוע סיווגם של המקרקעין כ"נחלה" או כ"משק עזר" וכן את השטח הדרוש להם לצורך כך היא ועדת המשק וזו מעולם לא עשתה כן. המערער מדגיש בהקשר זה כי מפאת חשיבותו של הנושא לא ייתכן ששינוי סטאטוס המקרקעין בניגוד לחוזי החכירה ייעשה כבדרך אגב בהסתמך על נוהג ועל מסמכים שהינם חסרי כל תוקף משפטי. לטענתו, נוגד הדבר את פסיקתו של בית משפט זה לפיה לגבי מושבים יש להעדיף את חוזי החכירה על פני נוהגים שהתפתחו בין הצדדים ובכל מקרה לצורך הוכחת שינוי בתנאי החוזה יש להצביע על דפוס התנהגות עקבי ומתמשך, דבר שלא הוכח בעניינו. עוד טוען המערער כי קביעת מעמדם של המקרקעין היא קביעה במישור הקנייני ובהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) עליה להיעשות בכתב.
טענה נוספת בפי המערער היא כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהוא אינו זכאי לרכוש שטחים נוספים מן המשיבה 2. לטענתו מהערכת משק שבוצעה בשנת 1939 עולה כי משקם של שופר השתרע על פני 4 דונם וכלל גם קרקע חלופית. כמו כן שב המערער וטוען כי בשנת 1950 קיבל כל אחד מן החברים שטח של 17 דונם בנוסף למקרקעין שהיו בידו וזאת משטחים של כפרים ערביים בסביבה אשר פונו. לטענת המערער, מפאת גילם המתקדם ואובדן בנם במלחמה מסרו מילר את אותם 17 דונמים למשיבה 2 על מנת שזו תחזיק בהם בנאמנות, וכחליפם של מילר זכאי הוא לטענתו לאותם הדונמים. עוד טוען המערער כי התחייבותה של המשיבה 2 משנת 1974 לפיה "המשבצת של משפ' מרשי תושלם עם קבלת אדמה נוספת לרשות האגודה", מעידה על כך שהמקרקעין שברשותו מהווים "נחלה" אף ששטחה נופל מן השטח שנקבע על-ידי שר החקלאות ועל רקע זה מן הראוי לטענתו להצהיר שהמשיבה 2 מחויבת למכור לו מקרקעין נוספים ככל שיתקבלו כאלה בעתיד. לבסוף טוען המערער בתשובה לטענות המשיבה 2 כי מאחר שהחלטת רשם האגודות ניתנה כאמור בשנת 1974 ומאחר שמאותו מועד לא הועמדו לרשות כפר מעש מקרקעין נוספים, לא ניתן לטעון כי חלה התיישנות על דרישתו לתוספת קרקע שכן לא חלפה תקופה בת עשרים וחמש שנים הקבועה בחוק כתקופת התיישנות במקרקעין מוסדרים.
8. המשיבה 1, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו השני של בית משפט קמא וטוענת כי לאחר שבית משפט זה הורה בערעור הקודם ליתן "פסק דין חדש" רשאי היה בית משפט קמא ואף חייב היה לפעול כפי שפעל לאחר שבחן בשנית את התשתית הראייתית והגיע למסקנה חדשה. המשיבה 1 מדגישה בהקשר זה כי משניתן פסק הדין השני, יש לבחון את האמור בו לגופו מבלי להסתמך על הקביעות המופיעות בפסק הדין הראשון.
לגופו של עניין טוענת המשיבה 1 כי מסקנותיו של בית משפט קמא בפסק הדין השני מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שהוצגה בפניו ואין עילה להתערב בהן. לטענת המשיבה 1, אין כל חשיבות להגדרתם הפורמאלית של המקרקעין כ"נחלה" בחוזי החכירה, שכן האבחנה בין "נחלה" ל"משק עזר" נעשית בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ועל כן יש לפרש את המונח "נחלה" על פי הפרמטרים הקבועים בהחלטה מס' 9 של המינהל והם: גודל המקרקעין, משך החכירה ומטרת החכירה. לטענת המשיבה 1, עולה מן הראיות שהוצגו כי במשך השנים התייחסו הכול אל המקרקעין כאל "משק עזר" וכך התייחסו אל המקרקעין גם הצדדים לחוזה החכירה שידעו במועד רכישת הזכויות בשנת 1966 כי מדובר במשק חקלאי ששטחו אינו עולה על 2.5 דונם. עוד מציינת המשיבה 1 כי מודעותו של המערער לכך שמדובר ב"משק עזר" עולה אף מהתנהלותו בשנים שלאחר ההתקשרות בחוזה החכירה. לבסוף טוענת המשיבה 1 כי בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר זכאותו למקרקעין נוספים מן המשיבה 2 וכי אף אם המערער היה מצליח להוכיח טענה זו לא היה בכך כדי לשנות מן העובדה שמקרקעיו דהיום מהווים "משק עזר" ולא "נחלה".
9. המשיבה 2 טוענת כי אין לה עניין בסיווג מקרקעיו של המערער כ"נחלה" או כ"משק עזר" והיא מותירה קביעה זו לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיבה 2 ממקדת את טיעוניה בשאלת זכאותו של המערער למקרקעין נוספים. בהקשר זה טוענת המשיבה 2 כי על פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, רישום מקרקעין מוסדרים יוצר חזקה ביחס לתוכנו ובמקרה דנן לא עלה בידי המערער לסתור את החזקה שנוצרה בעקבות הרישום על פיו שטח המקרקעין המוחכר על-ידו משתרע על פני 2.5 דונם בלבד. כמו כן טוענת המשיבה 2 כי שטחם של המקרקעין היה ידוע למערער בעת שהתקשר בחוזה החכירה וכי הטענות לפיהן פנו מילר בבקשה להגדיל את שטח המקרקעין שבידיהם או כי מסרו את התוספת לידיה הנאמנות של המשיבה 2, לא הוכחו כלל. בהקשר זה מציינת המשיבה 2 כי בשנת 1952 וכן בשנת 1957 היא אכן אפשרה לחבריה להגדיל את שטח המקרקעין שברשותם, אך מילר סירבו להצעה זו. המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי לא עלה בידי המערער להוכיח שלאחר הצטרפותו לאגודה הובטחה לו תוספת מקרקעין כלשהי, וכל שהתחייבה המשיבה 2 הוא לסייע לו בכך שלכשתהיה חלוקת מקרקעין, תמסור היא את בקשתו למקרקעין נוספים לדיון ולהחלטה באסיפה הכללית של חבריה. המשיבה 2 טוענת כי ממועד הצטרפותו של המערער למושב איש מן החברים לא קיבל תוספת קרקע כלשהי שכן הוחלט שהשטח בן 22 הדונמים שהתווסף למושב בשנת 1973 ישמש כפרדס משותף לכלל חברי האגודה, והיא מדגישה בהקשר זה כי בהיותו חבר שווה זכויות באגודה, המערער הינו בעל זכויות במקרקעין משותפים אלה כיתר חברי האגודה.