זכאות מבוטח לבטל ביטוח חיים בכל עת בהודעה בכתב

השופט א' גרוניס:

1.        ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא ג' קלינג) מיום 25.8.03. בפסק הדין נדחו תביעתה של המערערת נגד המשיב (המערער שכנגד) וכן התביעה שכנגד אותה הגיש המשיב (המערער שכנגד) נגד המערערת.

הרקע העובדתי והכרעתו של בית משפט קמא

2.        המשיב, הוא המערער שכנגד (להלן - הארגון), עסק יחד עם מספר חברות במתן ייעוץ, סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי שנכרתה בין ישראל לגרמניה. לצורך רכישת הזכויות הוענקו ללקוחות הארגון הלוואות כספיות אשר נועדו, בין היתר, למימון תשלום פרמיה רטרואקטיבית למוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה. פירעון ההלוואות נעשה באמצעות ניכוי סכומים מסוימים מתוך הגמלה החודשית לה זכה הלקוח. על מנת להבטיח את החזר יתרת ההלוואה במקרי מוות של לקוחותיו, התקשר הארגון ביום 20.3.85 עם שמשון חברה לביטוח בע"מ בהסכם שעניינו ביטוח חיים של הלקוחות. יצוין כבר עתה, כי המערערת דנא הינה חליפתה של החברה האמורה (המערערת תכונה להלן שמשון או מגדל, על פי הקשר הדברים). ביום 13.8.86 נחתם בין הארגון לבין שמשון נוסח חדש בשפה האנגלית של ההסכם האמור, אשר כלל את כל התיקונים שבוצעו בהסכם המקורי עד לאותו מועד. בחודש דצמבר 1986 תוקן ההסכם, ובחודש פברואר 1990 תוקן הוא בשנית (נוסחו החדש של ההסכם, לרבות התיקונים האמורים, יכונה להלן - ההסכם). בהסכם נקבע, כי הארגון יפנה לשמשון לקוחות הנוטלים הלוואה כמוסבר לעיל, לשם עריכת ביטוח חיים לגביהם. שמשון, מצידה, תודיע לארגון האם מוכנה היא לבטח כל אחד מהלקוחות אשר הופנה אליה, וזאת בהתבסס על מצבו הרפואי. על פי ההסכם, יעביר הארגון לשמשון מדי חודש בחודשו רשימה של כל הלקוחות המבוטחים. במקרה של פטירת לקוח מבוטח, יהא הארגון זכאי לתגמולי ביטוח בשווי יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת של אותו לקוח. זאת, בתמורה לתשלום דמי ביטוח מסוימים על ידי הארגון. יצוין, כי ההסכם כלל הוראה לפיה בקרות מקרה הביטוח, ישולמו לארגון תגמולים נוספים בשווי 25% מיתרת ההלוואה הבלתי מסולקת (להלן - הביטוח הנוסף). תנאיו של הביטוח הנוסף שונים משהו מאלה הנוגעים לביטוח הבסיסי, אך אין מקום להידרש להבדלים אלו במסגרת ההליך שלפנינו. עוד התחייב הארגון במסגרת ההסכם, כי לפחות 95% מכלל לקוחותיו הנוטלים הלוואה, יופנו לעריכת ביטוח אצל שמשון. בהקשר זה הוסכם כי הארגון ימציא לשמשון, על פי דרישתה, דו"חות חצי-שנתיים לגבי הלוואות אשר הוענקו ללקוחות ללא עריכת ביטוח חיים (להלן - הדו"חות החצי-שנתיים או הדו"חות). אם יתברר כי יותר מ-5% מלקוחות הארגון אשר זכו להלוואות לא בוטחו אצל שמשון, יפצה הארגון את שמשון בסכום מסוים. יצוין עוד, כי שמשון ערכה ביטוח-משנה ביחס לחלק הארי של הסכום המבוטח.  

3.        ביום 2.2.92 התקבלה אצל שמשון הודעת ביטול כתובה מטעם הארגון (להלן - הודעת הביטול). מפאת חשיבותה של הודעה זו, נביאה כלשונה:

 "הננו להודיעכם כי החל מ- 1.1.92 הסכומים שבסיכון לכל ההלוואות שניתנו עד למועד הנ"ל שווים ל- 0. כמו-כן, לא יהיה ביטוח של הלוואות חדשות.

בהתאם לאמור לעיל מגיע לסיומו הביטוח לגבי כל ברי-הביטוח. תביעות תלויות ועומדות אשר טרם שולמו יוסדרו עפ"י האמור בסעיף 16 לחוזה הנדון.        

נבקשכם לידע את M & G (מבטחת המשנה - א' ג') בהתאם.

נ.ב. פרמיות הביטוח עבור הביטוחים מרצון לחודש ינואר 1992 יועברו אליכם ב- 15.2.92 כרגיל".

בחודש אוקטובר 1991, עוד טרם מתן הודעת הביטול, כרתו ביניהם הארגון והסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן - הסנה) הסכם בעל מתכונת דומה לזו של ההסכם נשוא דיוננו. בעקבות מתן הודעת הביטול, הפסיק הארגון לרכוש ביטוח חיים ביחס ללקוחותיו אצל שמשון והחל לרוכשו מידי הסנה. ביום 8.12.92 מונה להסנה מנהל מורשה. ביום 8.1.93 הגיע המנהל המורשה להסכם עם מגדל ועם כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - כלל) לפיו, בין היתר, תמכור הסנה לשתי חברות הביטוח הנזכרות את תיק ביטוח החיים שלה. הסכם זה קיבל את אישורו של בית המשפט ביום 1.4.93. לצורך ניהול תיק הביטוח אשר הועבר אליהן מהסנה על פי ההסכם האמור, שכרו מגדל וכלל את שירותיה של שמשון.

4.        ביום 13.4.94 הגישה שמשון לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד הארגון. בגדרה של התביעה נטען, כי ביטול ההסכם על ידי הארגון נעשה שלא כדין והיווה משום הפרה. משכך, עתרה שמשון כי בית המשפט יורה על אכיפתו של ההסכם, או לחלופין יפסוק לטובתה פיצויים בסך 6 מיליון ש"ח. במסגרת כתב תביעה מתוקן אשר הוגש על ידי שמשון ביום 16.12.96, הוסיפה היא רכיב נוסף שעניינו בטענה כי הארגון לא עמד בהתחייבותו לפיה יבטח אצלה לפחות 95% מכלל לקוחותיו. שמשון ביקשה להורות לארגון להמציא לה, כמתחייב על פי ההסכם, את הדו"חות החצי-שנתיים ובהמשך לפסוק לה פיצוי כספי בסכום אשר יתברר לאחר המצאת הדו"חות. כן תבעה שמשון סעד הצהרתי לפיו לא חלה עליה חובת סודיות כלפי לקוחות הארגון. הארגון, מצידו, הגיש תביעה שכנגד המורכבת משני רכיבים. הרכיב האחד עסק בהתעשרות שמשון שלא כדין מכוח ההסכם בינה לבין מבטחת המשנה, ואילו עניינו של הרכיב השני היה תגמולי ביטוח אותם הייתה שמשון מחויבת לשלם ואשר על פי הנטען חלקם לא שולם כלל ואילו חלקם האחר שולם באיחור.

5.        ביום 21.11.96 דחתה רשמת בית משפט קמא (כב' הרשמת מ' סוקולוב) בקשה מטעם הארגון למחיקת התביעה העיקרית על הסף מחמת היעדר עילה. ערעור אשר הוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, נדחה אף הוא ביום 23.3.97 (כב' סגן הנשיא א' גורן). כמו כן, במסגרת ההליך ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי שתי החלטות ביניים העוסקות בבקשותיה של שמשון להורות למנכ"ל הארגון, עו"ד פרי, להציג מסמכים מסוימים במסגרת עדותו. בהחלטתו מיום 4.2.01 דחה בית המשפט את הבקשה בחלקה, ואילו בהחלטה מיום 5.6.01 נדחתה הבקשה במלואה (יחד להלן - החלטות הביניים). ביום 25.8.03 ניתן פסק דינה של הערכאה הדיונית (כב' סגן הנשיא ג' קלינג), בגדרו נדחו במלואן הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד (להלן - פסק הדין). בפסק הדין נקבע, כי ההסכם הינו "חוזה ביטוח" כמשמעו בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח או החוק). יצוין, כי קביעה זו מנוגדת לעמדה הלכאורית אשר הובעה במסגרת ההחלטה בבקשה למחיקה על הסף ובמסגרת פסק הדין בערעור על החלטה זו. על רקע הקביעה הנזכרת, ולאור הוראות סעיפים 45(א) ו-52 לחוק חוזה הביטוח, נפסק כי הארגון רשאי היה להביא את ההסכם לידי סיום. הערכאה הדיונית המשיכה וציינה, כי אף אם אין לראות בהסכם משום חוזה ביטוח, הרי שניתן היה להביא לסיומו על ידי מתן הודעה. עוד נקבע, כי העובדה ששמשון קיבלה על עצמה את ניהולו של ההסכם בין הארגון לבין הסנה, אשר הזכויות לפיו נמכרו כאמור למגדל ולכלל, מלמדת על ויתור מצידה על קיומו של ההסכם. לעניין הדו"חות החצי-שנתיים הייתה הערכאה הדיונית מוכנה להניח, כי ההסכם מקנה לשמשון זכות לדרוש את הדו"חות גם לאחר שההתקשרות בין הצדדים הגיעה לכלל סיום. אף על פי כן, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה גם בעניין זה. נפסק, כי העלאתה של הדרישה להמצאת הדו"חות החצי-שנתיים לראשונה במסגרת כתב התביעה המתוקן, מהווה שימוש בזכות בחוסר תום לב. זאת ועוד, משלא נמסרה לארגון דרישה להמצאת הדו"חות טרם הגשת ההליך המשפטי, הרי שאין לומר כי הייתה הפרה מצידו. בית המשפט המחוזי המשיך ודחה את התביעה הכספית בגין רכיב זה, בציינו כי היא ביססה עצמה על הנתונים אשר ייכללו בדו"חות וכי שמשון לא הוכיחה בדרך אחרת מהם הסכומים המגיעים לה. התביעה למתן סעד הצהרתי ביחס לחובת הסודיות החלה על שמשון, נדחתה אף היא. 

6.        משסיים בית המשפט המחוזי את הדיון בתביעה העיקרית, עבר הוא לבחון את התביעה שכנגד אשר הוגשה מטעם הארגון. באשר לרכיב הראשון נקבע, כי הארגון לא הוכיח זכות לחלק כלשהו ברווחיה של שמשון מההסכם עם מבטחת המשנה. הערכאה הדיונית המשיכה ופסקה, כי לא עלה בידי הארגון להוכיח את הסכומים המגיעים לו על פי הרכיב השני, העוסק כאמור בדרישת הארגון לקבלת תגמולי ביטוח וריבית. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי הארגון לא הצליח לסתור את המסקנה המשתמעת מתכתובת מסוימת, ולפיה לא המציא הוא לשמשון את המידע והמסמכים הדרושים. לפיכך, דחתה הערכאה הדיונית את התביעה שכנגד אף בהתייחס לרכיב השני, וזאת על אף דחייתן של מספר טענות הגנה אשר הועלו על ידי שמשון. מכאן הערעור והערעור שכנגד אשר בפנינו.

הערעור והערעור שכנגד

7.        במסגרת הערעור משיגה מגדל על דחייתה של התביעה העיקרית, למעט ביחס לרכיב הנוגע לסעד ההצהרתי לגבי חובת הסודיות המוטלת עליה. כן מערערת היא על החלטות הביניים. יצוין, כי מגדל אינה עומדת עוד על הסעד של אכיפה. בגדר הערעור שכנגד תוקף הארגון את דחיית התביעה שכנגד, ככל שמתייחסת היא לרכיב השני בלבד. ביום 10.10.04 הגישה מגדל לבית משפט זה בקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף, וזאת מן הטעם שהוא אינו עוסק באותו עניין בו עוסק הערעור העיקרי. ביום 11.10.04 עתר הארגון לסילוקם של סיכומי התשובה מטעם מגדל מתיק בית המשפט, וזאת מפאת חריגתם מן האורך שנקבע בצו סיכומי הטענות. במסגרת הערעור והערעור שכנגד העלו בעלי הדין טענות רבות ומגוונות. בגדר הכרעתנו נתייחס אך לאותן טענות אשר ראויות לכך. תחילה נדון בערעורה של מגדל על דחיית תביעתה בכל הנוגע לביטולו של ההסכם, ולאחר מכן נבחן בקצרה את טענותיהם של בעלי הדין באשר לסוגיות האחרות.

האם מהווה ההסכם חוזה לביטוח חיים?

8.        כאמור, לטענת מגדל ביטולו של ההסכם על ידי הארגון נעשה שלא כדין. לעומת זאת, הארגון גורס כי זכאי היה לבטל את ההסכם וכי לא היה בכך משום הפרה. סוגית ביטולו של ההסכם קשורה קשר הדוק לסוגיה נוספת, והיא אופן סיווגו של ההסכם. כוונתנו היא לשאלה, האם יש לראות בהסכם משום חוזה ביטוח חיים, כמשמעו של מונח זה בחוק חוזה הביטוח. תשובה חיובית לשאלה זו תוביל למסקנה, כי הוראותיו של חוק חוזה הביטוח, ובכלל זה ההוראות המתייחסות לביטולו של חוזה ביטוח חיים, חלות על ענייננו. בפרט ראוי להזכיר את סעיף 45(א) לחוק, המצוי בפרק ב' שעניינו ביטוח חיים והקובע כי "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח". סעיף 52(ב) לחוק מוסיף ומורה, כי אין להתנות על ההוראה הנזכרת, כמו גם על הוראות נוספות, אלא לטובת המבוטח או המוטב. מאידך, תשובה שלילית לשאלה אותה הצגנו תחייב את המסקנה ההפוכה, היינו - כי הוראותיו של חוק חוזה הביטוח אינן חלות על המקרה דנא. עמדתה של מגדל באשר לסוגיה האמורה, דומה לזו אשר הובעה באופן לכאורי במסגרת החלטת הערכאה דלמטה בבקשה למחיקה על הסף ובפסק הדין בערעור על החלטה זו. לשיטתה של מגדל, אין ההסכם בא בגדר "חוזה ביטוח" כמשמעותו על פי החוק. הטעם לכך הוא, בין היתר, העדר מסוימות מספיקה לשם יצירת חוזה ביטוח. תחת זאת גורסת היא, כי ההסכם עצמו מהווה משום "חוזה מסגרת" בלבד, ואילו ההסכמות בדבר עריכת ביטוח ביחס לכל אחד ואחד מלקוחות הארגון מהוות משום חוזי ביטוח פרטניים עליהם חלות הוראות החוק. כפי שיובהר מיד, אין בידינו לקבל את הטענה הנזכרת.

9.        סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב" (לעניין האפשרות ללמוד מסעיף זה על מרכיביו הדרושים של חוזה ביטוח, ראו ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2) 811, 820-821). סעיף 41 לחוק ממשיך ומורה כי "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו...". עיון בהסכם נשוא דיוננו מלמד, כי הוא בא בגדר ה"תבנית" הנזכרת בסעיפים האמורים. מדובר בהסכם בין שמשון, היא המבטחת, לבין הארגון, שהינו המבוטח. על פי ההסכם, בתמורה לתשלום דמי ביטוח על ידי הארגון-המבוטח, הרי שבקרות מקרה הביטוח מחויבת שמשון לשלם לארגון, המהווה אף מוטב, תגמולי ביטוח מסוימים. מקרה הביטוח הנזכר בהסכם הינו פטירתו של אחד מלקוחות הארגון אשר חייו מבוטחים (סעיף 6A1 להסכם). אכן, ההסכם אינו נוקב בשמותיהם של לקוחות הארגון אשר חייהם מבוטחים, אלא מסדיר את תנאי הביטוח ביחס לקבוצת הלקוחות המבוטחים. ממילא אף לא מצוינים בו הסכומים המדויקים של דמי הביטוח ושל התגמולים אשר ישולמו בגין כל אחד ואחד מלקוחות אלו. עם זאת, כולל ההסכם הוראות המסדירות את קביעתם של רכיבים אלו. כך נקבע בהסכם, כי הארגון יפנה לשמשון לקוחות הנוטלים הלוואה, וכי שמשון, מצידה, תודיע לארגון האם מוכנה היא לבטח כל אחד מן הלקוחות אשר הופנה אליה (סעיף 4 להסכם). עוד צוין בו, כי מדי חודש יעביר הארגון לשמשון רשימה של כל הלקוחות אשר חייהם מבוטחים (סעיף 7 להסכם). אופן קביעתם של דמי הביטוח אשר ישולמו עבור כל אחד מהלקוחות שחייו מבוטחים, כמו גם של תגמולי הביטוח אשר ישולמו בקרות מקרה הביטוח, צוין אף הוא בהסכם (סעיפים 6, 8 להסכם). כאמור (פיסקה 2 לעיל), כולל ההסכם הוראה לעניין ביטוח נוסף, אשר תנאיו שונים במידה מסוימת מאלה החלים ביחס לביטוח הבסיסי (סעיף 11 להסכם). איננו נדרשים לפרט במסגרת דיוננו את ההבדלים הנזכרים. מדברינו עד כה עולה, כי ההסכם כולל בחובו מנגנונים ברורים לקביעתם של רכיבים שונים הנדרשים לשם יצירתו של חוזה ביטוח. ניתן לומר, כי מעת שמעביר הארגון את רשימת הלקוחות המבוטחים הראשונה, הרי שבינו לבין שמשון קיים חוזה ביטוח ביחס לכל הלקוחות הנזכרים ברשימה. כמוסבר לעיל, חוזה זה מכיל מנגנונים ברורים לחישובם של הרכיבים הדרושים. העברתה של רשימת לקוחות חדשה על ידי הארגון מביאה לשינוי בזהותם של הלקוחות שחייהם מבוטחים במסגרת חוזה הביטוח. מכל מקום, על רקע כלל האמור דומה כי אין יסוד למסקנה לפיה נעדר ההסכם את המסוימות המספיקה לשם היותו חוזה ביטוח חיים כמשמעותו על פי החוק. ממילא אין לומר כי מהווה הוא אך "חוזה מסגרת" לשם יצירת חוזי ביטוח פרטניים (ראו ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 - כרך ראשון (תשס"ה) (להלן - ולר), עמ' 202).

10.      ההסכם בין שמשון לבין הארגון מסדיר את ביטוח חייה של קבוצת לקוחות, אשר הרכבה עשוי להשתנות. השינוי בזהות של הלקוחות שבקבוצה בא לידי ביטוי במסגרת הרשימות החודשיות אותן חויב הארגון להעביר לשמשון. הסממן שעניינו קבוצת מבוטחים אשר הרכבה עשוי להשתנות מעת לעת, הינו אחד המאפיינים העיקריים של ביטוח חיים אשר נהוג לכנותו "ביטוח חיים קבוצתי". אמנם, מאפיין נוסף של ביטוח חיים קבוצתי הינו כי קבוצת האנשים אשר חייהם מבוטחים, הם או יורשיהם, הינם אף המוטבים (בהקשר זה ראו סעיף 42(ב) לחוק וכן א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מתוך פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך) (להלן - ידין), עמ' 117; עוד לעניין ביטוח חיים קבוצתי ראו, תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), תש"ל-1970, אשר היו בתוקף בעת כריתת ההסכם ואשר הוחלפו על ידי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), התשנ"ג-1993, וכן Macgillivray on Insurance Law, 10 ^th Ed., p. 695). במקרה דנא מאפיין זה אינו מתקיים, באשר המוטב על פי ההסכם הינו הארגון. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את אופיו של ההסכם כחוזה לביטוח חיים עליו חלות הוראותיו של חוק חוזה הביטוח. נוסיף עוד, כי מקרה הביטוח הקבוע בהסכם הינו מותו של אחד מן הלקוחות שחייהם מבוטחים. היינו, עסקינן במקרה ביטוח שעניינו מותו של אדם זולת המבוטח, הוא כאמור הארגון. בהתאם לסעיף 42(א) לחוק, במקרה כזה טעון חוזה הביטוח הסכמה בכתב של האדם שחייו מבוטחים. הסייג הנזכר בסעיף 42(ב) לחוק אינו חל שכן, כאמור, המוטב על פי ההסכם אינו הלקוח שחייו מבוטחים או יורשיו, אלא הארגון. מכל מקום, אין חולק כי ההסכמה הדרושה אכן ניתנה על ידי הלקוחות המבוטחים. יוער במאמר מוסגר, כי חוק חוזה הביטוח אינו כולל דרישה בדבר קיומו של אינטרס ביטוחי אצל המבוטח (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים - כרך א' (תשנ"א), עמ' 346-345;  ידין, עמ' 27-25). כך או כך, דומה שלארגון אכן היה אינטרס בביטוח חייהם של לקוחותיו. זאת, על רקע ההלוואה אשר הוענקה להם, ולאור העובדה שלמצער בחלק מחוזי ההלוואה נקבע כי במקרה של מוות, יהיה הלקוח-הלווה פטור מהחזר יתרת ההלוואה אשר טרם נפרעה. בהקשר זה נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענתה של מגדל לפיה גם אם מהווה ההסכם משום חוזה ביטוח, הרי שמדובר בחוזה "ביטוח אשראי" ולא בחוזה ביטוח חיים. אכן, האינטרס הביטוחי של הארגון בחיי הלקוחות נובע מהיותו נושה שלהם, והוא תוחם עצמו ליתרת ההלוואה אשר טרם נפרעה. אינטרס זה שונה, במידה מסוימת, מן האינטרס הביטוחי הקיים במקרה הטיפוסי של ביטוח חיים. עם זאת, אין בהבדל האמור כדי לגרוע מסיווגו של ההסכם כחוזה ביטוח חיים. כאמור, מקרה הביטוח מוגדר בהסכם כפטירתו של אחד מלקוחות הארגון אשר חייו מבוטחים, ואין הוא מתייחס כלל לשאלת פירעונה של יתרת ההלוואה. מכאן, שעונה הוא על ההגדרה של מקרה הביטוח בגדר חוזה לביטוח חיים, הכלולה בסעיף 41 לחוק. דומה כי אף מבחינה מהותית יש טעם לראות בהסכם משום חוזה ביטוח חיים, תחת סיווגו כחוזה ביטוח אשראי. זאת, מאחר שאין הוא מבטח את הארגון מפני אי פירעון יתרת ההלוואה מטעמים שונים, אשר אינם קשורים למותו של הלקוח (בארצות הברית מכונה חוזה ביטוח מן הסוג בו עסקינן "credit life insurance". ראו: M. Budnitz, The Sale of Credit Life Insurance: The Bank as Fiduciary, 62 N.C.L. Rev. 295, 297 (1984); Cal. Ins. Code, sec. 779.2-779.3; עוד ראו, 43 Am Jur. 2d, p. 584).