הנשיאה ד' ביניש:
בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל) מיום 3.2.05, בו הורשע המערער בע"פ 2756/05 (להלן: המערער) בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר שנקבע כי ירה באדם בשם נידאל סלטאן (להלן: המתלונן) ופצע אותו. ערעורו של המערער נסב על הרשעתו ועל חומרת העונש שהושת עליו. ערעורה של המשיבה בע"פ 2756/05 (להלן: המשיבה) נסב על קולת העונש שנגזר, לטענתה, על המערער.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. בערעור שלפנינו קיימות מספר עובדות שלגביהן אין מחלוקת בין הצדדים. המתלונן היה נשוי לאישה בשם אימאן, שהינה בתו של אדם בשם מחמד סלטאן (להלן: מחמד), דודו של המתלונן. במהלך נישואיו לאימאן הכיר המתלונן אישה אחרת בשם קיפאח ג'בארין (להלן: קיפאח), והשניים החליטו להתארס. מחמד ומשפחתו התנגדו לנישואיו של המתלונן לקיפאח. על מנת להניא את השניים מלהינשא הם אוימו על ידי קרובי משפחתה של אימאן (על-פי הנטען בכתב האישום, האיומים באו, בין השאר, מצדו של אדם שזהותו אינה ידועה למשיבה ושהזדהה בשם מחמד חרירי. הלה איים על המתלונן ועל קיפאח, כך על-פי הנטען, לאחר שמחמד קשר עימו קשר במטרה למנוע את נישואי השניים). ביום 19.11.03 בסביבות השעה 16:00 נורה המתלונן על ידי אדם, שהגיע למקום עבודתו בכפר קאסם. כתוצאה מהירי ומהמאבק עם היורה, שהיכה עם האקדח בראשו של המתלונן, נגרמו למתלונן חבלות בראשו, באמתו השמאלית ובברכו הימנית. יודגש, כי המערער אינו חולק על כך שהירי במתלונן קשור לסכסוך שנתגלע בינו לבין משפחתה של אימאן על רקע כוונתו להינשא לקיפאח. עובדות נוספות שלגביהן אין מחלוקת היא שלא הייתה כל הכרות מוקדמת בין המתלונן לבין המערער, ושהמתלונן וקיפאח פוחדים מפני משפחת חרירי וניסו להפחית מחלקם של בני המשפחה בפרשה.
השאלה העומדת ביסוד הערעור שלפנינו הינה האם הוכח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי כי המערער הוא אכן אותו אדם שירה במתלונן.
2. הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי התבססה על שני נדבכים עיקריים. הנדבך האחד הוא זיהוי תמונת המערער מתוך חבילה של כמאה תמונות עבריינים שהוצגו למתלונן בחקירתו במשטרה. לתוך החבילה הוכנסו גם ארבע תמונות של בני משפחת חרירי, שהמשטרה חשדה במעורבותם באירוע הירי. בית המשפט המחוזי קיבל את תיאור המתלונן בדבר האופן בו זיהה את תמונתו של המערער מתוך חבילת התמונות שהוצגו לו. על-פי התיאור, תמונת המערער, שאינו נמנה עם משפחת חרירי, הייתה אחת התמונות הראשונות שהוצגו למתלונן. המתלונן הניח את תמונת המערער בצד והמשיך לבחון את יתר התמונות. כעבור כשלוש דקות מסר המתלונן לשוטרים שליוו את הליך העיון בתמונות על זיהויו של המערער כאדם שירה בו. בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההגנה בדבר ליקויים שנפלו בהליך הזיהוי וקבע כי זיהויו של המערער על ידי המתלונן היה זיהוי מיידי וספונטני שנעשה ללא כל אינטרס מצדו של המתלונן, שכן המתלונן והמערער לא הכירו זה את זה קודם לכן.
הנדבך האחר עליו התבססה ההרשעה הוא אמירות מסוימות של המערער לשני שותפיו לתא המעצר, שאחד מהם היה מדובב משטרתי, ביחס לנסיבות מעצרו ולאירוע הירי במתלונן. כך למשל, סיפר המערער, על-פי עדותו של המדובב, כי עצרו אותו בניסיון לרצח אבל "לא על חם", כי המקרה אירע לפני חודשיים בכפר קאסם "אבל אין עליו כלום" וכי ישנו קשר בינו לבין משפחת חרירי. בית המשפט המחוזי התייחס לאמירות המערער לשותפיו לתא, שהוקלטו ושאין חולק כי אכן נאמרו על-ידו, כתיאור המעשה בו הואשם על פרטיו וכהודאה במעשה. המערער טען בעדותו, כי אמר את הדברים שאמר לשותפיו לתא כהתרברבות ומתוך חששו מפני המדובב, שידוע כאדם מפחיד המוכר בקהילה העבריינית. אולם, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו נוכח העובדה שהמערער לא העלה אותה בחקירתו, לאחר שהושמעו לו הקלטות השיחות בתאו, אלא רק בעדותו בבית המשפט.
כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת האליבי שהעלה המערער. בחקירתו טען תחילה המערער, כי בבוקר האירוע הוא נכח בפגישה ברעננה. לאחר שטענה זו נבדקה והוברר שהמערער לא נכח בפגישה ברעננה באותו בוקר, העלה המערער גירסת אליבי נוספת, שלפיה הוא עבד באותו יום עד שעות הצהריים ולאחר מכן הוא שב לביתו, התקלח והלך לבית ארוסתו כבכל יום אחר באותו חודש, שהיה חודש הרמדאן. ארוסתו של המערער ואימה תמכו בגירסת האליבי שהעלה המערער ותארו את שגרת היום-יום בחודש הרמדאן. אולם, בית המשפט המחוזי מצא כי אין לתת לעדויות אלה כל משקל ראייתי, שכן השתיים תיארו את לוח הזמנים בצורה קפדנית וצייתנית ללא כל אפשרות לסטייה.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי זיהוי תמונת המערער על ידי המתלונן יחד עם הדברים שאמר המערער לחבריו לתא המעצר, שהם לפי בית המשפט בגדר הודאה במעשה ותיאורו על כל פרטיו, מוכיחים באופן וודאי שהמערער הוא האדם שירה במתלונן. העונש שהושת על המערער, בגין המעשה בו הורשע, הוא ארבע שנות מאסר בפועל ושמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי.
טענות הצדדים
3. בערעור שלפנינו מעלה באת-כוחו של המערער טענות שונות ומפורטות הן ביחס לזיהוי המערער על ידי המתלונן והן ביחס למשמעות הודאתו כביכול של המערער בפני חבריו לתא המעצר. באת-כוח המערער טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה, כאשר החליט לתת משקל ראייתי כלשהו לזיהויו של המערער על ידי המתלונן בהליך העיון בתמונות העבריינים. בהקשר זה מעלה באת-כוח המערער טענות בנוגע למהימנותו של המתלונן, בנוגע לפגמים שנפלו בהליך הזיהוי הקונקרטי שנערך במקרה דנן ובנוגע לבעייתיות הכללית הטמונה בהליך הזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות עבריינים (יצוין, כי על אף שהתמונות שהוצגו למערער הוצגו לו בחבילה ולא ב"אלבום" של ממש, הרי אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לבחון את הזיהוי בהתאם לכללים החלים על הליך של זיהוי מתוך אלבום תמונות). בכל הנוגע למהימנות המתלונן טוענת באת-כוח המערער כי זהותו של היורה האמיתי ידועה למתלונן, וכי זיהויו של המערער על-ידו הוא זיהוי מגמתי שנעשה הן על רקע חששו מפני בני משפחת חרירי והן על מנת להרחיק את האשמה מדודו, מחמד, שהוא יוזם האירוע בכללותו. בנוסף מעלה באת-כוח המערער טענות שונות בנוגע למהימנותו הכללית של המתלונן, וזאת על רקע סתירות שונות בהודעותיו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט. לחלופין טוענת באת-כוח המערער כי זיהויו של המערער על ידי המתלונן מקורו בטעות אנושית בזיהוי. טעות זו, כך טוענת באת-כוח המערער, נבעה הן מהפגמים שאירעו במקרה דנן בהליך העיון בתמונות והן מהמגבלות של יכולת הזיהוי של המתלונן, בין היתר נוכח העובדה שהליך הזיהוי נערך אחד-עשר יום לאחר האירוע עצמו. בנוסף, מעלה באת-כוח המערער טענות כלליות יותר כנגד הליך הזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות עבריינים או בחבילת תמונות, כפי שאירע במקרה דנן. בהקשר זה מצביעה באת-כוח המערער על הקשיים הטמונים בהליך זיהוי מעין זה, שיש בהם לטענתה כדי לפגוע באמינותו, והיא אף מפנה לדין הנוהג באנגליה ובארצות-הברית בכל הנוגע למעמדה של ראיית הזיהוי. באת-כוח המערער מבקשת שייקבע כי הליך העיון באלבום תמונות עבריינים יכול לשמש אך ורק ככלי חקירתי מקדמי בידי המשטרה בניסיון לאתר חשודים, אך אין להעניק משקל ראייתי כלשהו לזיהוי שנעשה בהליך זה.
באת-כוח המערער מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע שדברי המערער, כפי שהוקלטו בתא המעצר מהווים הודאה במיוחס לו בכתב האישום. לטענתה, הפרטים אותם מסר לחבריו לתא הינם פרטים שגויים העומדים בסתירה מוחלטת לראיות העולות מתיק החקירה. על-פי הטענה, הבסיס לדברים שאמר המערער לשותפיו לתא המעצר היו פיסות מידע שהוא נחשף אליהן במהלך חקירתו, ודברים אלה אינם מכילים פרטים מדויקים או מוכמנים בנוגע לאירוע הירי במתלונן. בנסיבות אלה טוענת באת-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי בדברים שהוקלטו מפי המערער יש משום תיאור של המעשה על פרטיו, שכן כל הפרטים שמסר המערער אודות אירוע הירי היו שגויים. לטענת באת-כוח המערער, הדברים שאמר המערער בתא המעצר נאמרו מתוך רצון להתרברב ולהרשים את שותפיו לתא, ובעיקר את המדובב עלי ג'רושי, ממנו חשש המערער חשש ממשי.
טענות נוספות שמעלה באת-כוח המערער נוגעות לדחיית טענת האליבי של המערער, לפיה שהה בבית ארוסתו בשעת אירוע הירי. לטענת באת-כוח המערער, גירסת האליבי של המערער מעולם לא נחקרה על ידי המשטרה, למרות שהיא נמסרה כבר במהלך חקירתו, ואין מקום לכך שהמשיבה תהנה מרשלנותה זו של המשטרה. בהקשר זה טוענת באת-כוח המערער כי אין לדחות את גירסת האליבי שהעלה המערער, אך משום שהלה טעה לחשוב (שלושה חודשים לאחר האירוע) כי בבוקר האירוע הוא נטל חלק בפגישה ברעננה. עוד טוענת באת-כוח המערער, כי בית המשפט המחוזי התעלם ממחדלי החקירה הבוטים של המשטרה, ובהם אי חקירתו של חמודי חרירי, ששמו שב ועלה בתיק החקירה; אי חקירתו של מחמד, דודו של המתלונן, שעמד מאחורי מסכת האיומים והלחצים שהופעלו על המתלונן ושהוא בעל המניע המרכזי לניסיון ההתנקשות בו; ואי עריכת מסדר זיהוי לאדם בשם מחמוד יעקוב, שהיה עד ראיה למאבק בין היורה לבין המתלונן. כן טוענת באת-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם ללא מתן הסבר, מכך שהמתלונן מסר בהודעותיו במשטרה כי היורה דיבר בעגה של תושבי השטחים, ואילו המערער הוא ערבי ישראלי שנולד וגדל בג'לג'וליה ואינו דובר בעגה הנהוגה אצל תושבי השטחים.
4. המשיבה טוענת, כי אף אם יש ממש בטענות המערער בנוגע לפגמים בחקירתו, הרי שילוב שתי הראיות העיקריות בתיק - הודייתו של המערער בתא המעצר וזיהויו על-ידי המתלונן במסגרת העיון בתמונות העבריינים - אינו מותיר כל ספק בכך שהמערער הוא האדם שירה במתלונן. לטענת המשיבה הליך הזיהוי, שבו עיין המתלונן בכמאה תמונות של עבריינים היה הליך שקול של זיהוי, שבסופו הגיע המתלונן למסקנה נחרצת בנוגע לזיהוי האדם שירה בו. המשיבה טוענת כי אם אכן היה המערער מעוניין להרחיק את "היורה האמיתי", כפי שטוענת באת-כוח המערער, די היה לו לומר כי אינו מזהה את תמונות היורה מבין התמונות שהוצגו לו. המשיבה מציינת עוד בנוגע להליך הזיהוי כי החוקרים, שחשדו בכך שהיורה במתלונן הוא אחד מבני משפחת חרירי והכניסו ארבע תמונות של בני המשפחה לחבילת התמונות בה עיין המתלונן, הופתעו מבחירתו של המתלונן דווקא בתמונתו של המערער. הפתעת החוקרים מבחירתו של המתלונן מצביעה, לטענת המשיבה, על כך שהמתלונן לא הונחה על-ידי החוקרים בבחירת התמונה ולא ביקש לרצותם. בכל הנוגע לטענות המערער כלפי אמינות המתלונן טוענת המשיבה כי המערער מבקש, למעשה, להשיג בערעור על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. באשר לטענת המערער, לפיה המתלונן ניסה להטיל את האחריות לירי על אדם אחר בשל חששו ממשפחת חרירי ומדודו מחמד טוענת המשיבה, כי המתלונן לא ניסה כלל לנתק בין אירוע הירי לבין הסכסוך עם מחמד, לא ניסה לחזור בו מאמרותיו לגבי מחמד ומשפחת חרירי, ואף חזר על אמרות אלה במהלך המשפט. עמדתה של המשיבה הינה, אפוא, כי בית המשפט המחוזי צדק כאשר החליט לקבל את זיהויו של המערער על ידי המתלונן ולראות בו בסיס ראייתי להרשעה. בכל הנוגע לדברים שאמר המערער לשותפיו לתא המעצר טוענת המשיבה כי יש לראות בדברים אלה משום הודאה במעשה המיוחס לו. בנוגע לטענת ההתרברבות שמעלה המערער מציינת המשיבה, כי העלאת הטענה כהסבר לדבריו של המערער נעשתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. במהלך חקירתו, כאשר הוצגו בפני המערער הקלטות השיחות שנערכו בתא, לא טען המערער כי ניסה להתרברב בפניו חבריו לתא אלא פרץ בבכי וסירב לשתף פעולה עם החוקרים. ביחס לגירסת האליבי של המערער, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הגירסה משהוכח כי לא ניתן להסתמך על זיכרונו של המערער מיום האירוע, ומשהוא העלה את הטענה כי נכח בעבודתו באותו יום רק בבית המשפט. בכל הנוגע לטענות המערער בדבר מחדלי חקירה, המשיבה אינה חולקת על כך שאירעו פגמים בחקירה והיא מביאה הסברים למחדלים הנטענים; אולם, לטענתה הראיות שהובאו בפני בית המשפט הן מספיקות לביסוס ההרשעה אף בהתחשב במחדלי החקירה, ומחדלי החקירה הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער.
דיון
5. כאמור, הרשעת המערער מבוססת על שני אדנים. האדן האחד הוא הזיהוי בידי המתלונן והאדן האחר הוא השיחות שקיים עם שותפיו לתא המעצר. נבחן תחילה את טענות הצדדים באשר לזיהויו של המערער על-ידי המתלונן. המתלונן בחר, כאמור, את תמונת המערער מתוך חבילה של כמאה תמונות של עבריינים שהוצגו לו, ושביניהן נכללו ארבע תמונות של בני משפחת חרירי בהם חשדה המשטרה כמעורבים באירוע הירי. באת-כוח המערער מעלה טענות עובדתיות שונות בנוגע לאופן שבו זוהתה תמונתו של המערער מתוך חבילת התמונות שהוצגו למתלונן. לטענתה, מהקלטת הליך הזיהוי עולה כי תיאורו של המתלונן, לפיו הוא זיהה את תמונת המערער שהייתה בין התמונות הראשונות שהוצגו לו, הניח אותה בצד והמשיך לעבור על יתר התמונות, איננו נכון. זיהויו של המערער על ידי המתלונן היה, לטענת באת-כוח המערער, זיהוי שגוי שנעשה באופן מכוון על מנת להרחיק את זהותו של היורה האמיתי. מתמליל ההקלטה של הליך הזיהוי עולה כי לאחר שהמתלונן החל לעיין בתמונות שהוצגו לו הוא נשאל על ידי אחד החוקרים: "עד עכשיו מכל התמונות שראית אתה לא מזהה אף אחד?". תשובתו של המתלונן הייתה: "אף אחד". בהמשך העיון נשאל המתלונן על-ידי החוקר: "אם תראה אותו אתה תזהה את תמונתו?", ולשאלה זו השיב המתלונן: "אם הייתי רואה אותו אני מזהה אותו". תשובות אלה אכן מעוררות, על פניהן, תהיות באשר לגירסת המתלונן, לפיה הוא זיהה את תמונת המערער כבר בראשית העיון בתמונות. טענת המשיבה בעניין זה הינה כי שאלות החוקר אליהן מפנה באת-כוח המערער נשאלו, לאחר שהמתלונן הוציא כבר את תמונת המערער מתוך חבילת התמונות שהוצגו לו, ומתייחסות לתמונות שנותרו בחבילה, שבהן המשיך המתלונן לעיין. תיאורו של המתלונן בנוגע להנחתה בצד של תמונת המערער כבר בראשית הליך הזיהוי נתמך גם במזכר שחיבר אחד משני השוטרים שנכחו בהליך ובעדויותיהם של שני השוטרים. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את שני השוטרים הללו ואת המתלונן, קיבל את התיאור בגירסת המתלונן. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שבית משפט זה כערכאת ערעור נוטה רק לעתים נדירות להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית, איני רואה מקום להתערב בקביעה העובדתית כי תמונתו של המערער נבחרה מתוך חבילת התמונות באופן עליו העידו המתלונן ושני השוטרים שנכחו במקום.
6. משנמצא כי יש לקבל את תיאור המתלונן בדבר האופן בו זיהה את תמונת המערער עלינו לבחון מהו המשקל הראייתי שיש ליתן לזיהוי זה. ההלכה הנוהגת בפסיקתנו היא כי ניתן לייחס משקל ראייתי לזיהויו של אדם שמקורו באיתור תמונתו של אותו אדם במהלך עיון באלבום תמונות (ראו: ע"פ 3337/91 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 347, 353-352; ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין שדיד), פיסקאות 11-10 לפסק הדין). עוד נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי זיהוי שמקורו בעיון באלבום תמונות, כל עוד העיון נערך בתקינות ובהגינות ולא היה בו רימוז בדבר דמות החשוד, הינו בעל ערך ראייתי זהה לזה של מסדר זיהוי תמונות (ראו: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 399-398; ע"פ 4964/97 מדינת ישראל נ' חסן, פ"ד נג(2) 399, 421-420 - השופטת ד' דורנר בדעת מיעוט אך לא בסוגיה זו; עניין שדיד, פיסקה 16 לפסק הדין).
עיקר השימוש בהליך של זיהוי באמצעות אלבום תמונות הוא כאמצעי חקירתי ראשוני לאיתור חשודים, כאשר אין בידי המשטרה חשוד קונקרטי בביצוע העבירה, שיש לאשש את החשד נגדו. בהליך זיהוי זה נדרש העד לאתר את החשוד הפוטנציאלי מתוך קבוצה של אנשים, שהמשותף להם איננו המראה החיצוני שלהם אלא קיומה של תכונה כלשהי שעשויה להיות רלוונטית לביצוע העבירה הנחקרת. על כן אין קיימת, בדרך כלל, בהליך זה תמונת מטרה מוגדרת (ראו: ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642, 653; עניין שדיד, פיסקה 8 לפסק הדין). בפסק דינה בעניין שדיד התייחסה השופטת ע' ארבל לבעייתיות שעלולה להיות במתן משקל ראייתי לזיהויו של אדם בהסתמך על עיון באלבום תמונות ולאפשרות של טעות בזיהוי הכרוכה בשימוש באמצעי זיהוי זה. בכל הנוגע לסוגיה זו הפנתה השופטת ע' ארבל, בין היתר, למאמרם של המחברים מנשה ועאסי (ראו, ד' מנשה ור' עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה (תשס"ה) 205). שני המחברים מצביעים על מספר מאפיינים של הליך הזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות, שלטענתם מעלים את החשש לזיהוי מוטעה הטמון בהליך זה (ראו שם, בעמ' 247-245). בהתחשב באותם מאפיינים עמדתם של השניים, עליה מבקשת להסתמך באת-כוח המערער בערעור שלפנינו, הינה כי אין לייחס לבחירה של תמונה באלבום תמונות ערך הוכחתי עצמאי של זיהוי, אם הבחירה שימשה אך ככלי חקירתי. עמדה זו נדחתה על ידי בית משפט זה בעניין שדיד, שבו נקבע בהמשך לפסיקה קודמת, כי ניתן לייחס משקל ראייתי לזיהויו של אדם כמי שביצע עבירה מסוימת - גם אם מקורו של הזיהוי הוא בעיון שערך העד המזהה באלבום תמונות. עם זאת, הבהירה השופטת ע' ארבל בפסק דינה באותו עניין כיצד נדרש בית משפט, שמוצגת לו ראיית זיהוי שמקורה בעיון באלבום תמונות, להתייחס לראייה זו:
"איני סבורה כי יש לשלול מזיהוי שנעשה תוך עיון באלבום תמונות כל ערך ראייתי. עם זאת, על בית המשפט, אשר לו מוצגת ראיית זיהוי מסוג זה, להיות מודע לקשיים ולחששות הכרוכים בשיטת זיהוי זו, כמו גם לאפשרות לטעות בזיהוי, והצורך לבחון את נסיבות הזיהוי בדרך זו בזהירות מירבית על מנת להעריך נכונה את המשקל שיש לתת, אם יש לתת, לראייה מסוג זה. כך למשל, אם עיון בתמונות שהוצגו בפני העד מעלה כי תמונתו של הנאשם שזוהתה על-ידיו היתה בולטת וחריגה בין שאר התמונות, יש בכך כדי להפחית משמעותית מכוחה של ראייה זו, עד כדי אפשרות איונה לחלוטין. כאן המקום לציין, כי לטעמי יש לאפשר לסנגורים של נאשמים אשר זוהו בדרך זו לעיין בחבילת התמונות שבה עיין העד עובר לזיהוי, ולבחון אם קיימים פגמים או חשש להטיות בתמונות, זאת במטרה להצביע עליהם בפני בית המשפט הדן בעניין ואמור להעריך את הראייה שבפניו. בנוסף על בית המשפט לבחון, כפי שעליו לבחון באשר לכל ראיית זיהוי המובאת בפניו, את התנאים והנסיבות שהתקיימו בעת ביצוע העבירה (מלבד בחינת ההקפדה על כללי מסדר הזיהוי עצמו), ואשר יכולים, על-פי מחקרים שנערכו, להשפיע על אמינותו של הזיהוי. כך למשל יש לבחון את משך זמן החשיפה של העד בפני מבצע העבירה; את המרחק ממנו צפה העד במבצע העבירה; את התאורה שהיתה קיימת בזמן ביצוע העבירה; את השתייכותו האתנית-חברתית של החשוד ושל המזהה (שכן מחקרים מוכיחים כי זיהוי אדם מקבוצה אתנית שונה מזו של המזהה נגוע בשיעור טעות גבוה יותר מזה של זיהוי אדם מאותה קבוצה אתנית של המזהה); את הזמן שעבר בין האירוע לזיהוי; וכו'" (ראו, עניין שדיד, פיסקה 11 לפסק הדין).