כמצוות סע' 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, אנו מודיעים על זיכוי הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת ברוב דעות של כב' השופטות שפירא וברוש, כנגד דעת המיעוט החולקת של האב"ד, כב' השופט גורפינקל.
כב' השופט צ' גורפינקל, אב"ד:
כתב האישום ייחס לנאשם עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סע' 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם ואשתו לשעבר, יוליה ז"ל, נישאו ברוסיה בשנת 99, ונולד להם בן ב- 23.8.00.
הם עלו לישראל אולם היחסים ביניהם הורעו וב- 27.11.05 חתמו על הסכם גירושין ויחסי ממון, שעל פיו נשאר הבן במשמורת בלעדית של המנוחה, ונקבעו הסדרי ראיה בין הנאשם לבנו. כמו כן, התחייב הנאשם לשלם דמי מזונות לבן בסך 1,200 ש"ח לחודש.
בתאריך 15.1.06 בשעות הבוקר, הגיע הנאשם לדירה אולם לא נענה לנקישות בדלת, המנוחה הגיעה לאחר מכן, ולאחר חילופי דברים הם נכנסו לדירה. בתוך הדירה שוחחו השניים אודות בנם, והתגלע ביניהם ויכוח במהלכו החליט הנאשם להמית את המנוחה.
הוא נטל סכין ודקר את המנוחה בגבה ובפניה, לחץ עם אצבעות ידיו על צווארה ופניה עד שהתמוטטה. כתוצאה מכך נגרם למנוחה פצע דקירה בכבד וכן פצע דקירה בפנים מימין ונמצא פצע קרע שלם בעצם הלשון ושבר בסחוס המגן משמאל.
על פי קביעת הפתולוג נגרם מותה של המנוחה כתוצאה מתשניק (חנק) מכני מהלחץ על הצוואר ועל הפנים, בשילוב עם איבוד דם מהפצע בכבד ועל כן נטען כי הנאשם גרם בכוונה תחילה למותה של המנוחה והואשם כאמור בעבירת רצח.
בתאריך 2.6.08 ניתנה הכרעת דין על פיה זוכה הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום, מחמת הספק.
בהכרעת דין ארוכה ומפורטת בת 77 עמודים, סקר האב"ד דאז, כב' השופט טימן את העובדות והנסיבות, ניתח את הראיות כמפורט בהכרעת הדין ולפיכך אין צורך לחזור על כך, קבע כי על פי הקביעה הפתלוגית נגרם המוות בין השעות 02.30 ל- 04.30 של ה- 15.1.06, ולפיכך קבע (פיסקה 20 עמ' 13 להכרעת הדין) כי קביעת שעת המוות אינה מתיישבת עם גירסת הנאשם בהודעותיו במשטרה, ועוד קבע כי חוקרי המשטרה התעלמו מכל נורות האזהרה וסימני הדרך שנתגלו במהלך החקירה, יצרו קונספציה לפיה הנאשם בלבד הוא הרוצח ואין בלתו, לא התייחסו לחשדות שעל פיהם חברה של המנוחה, יואל, הוא חשוד עיקרי בביצוע הרצח, ולאחר שתקף בצורה חריפה את חקירת המשטרה, מצא כי לא ניתן להרשיע את הנאשם על פי הודאתו ועל כן החליט לזכותו מחמת הספק.
כב' השופטת שפירא, הצטרפה אמנם למסקנה הסופית שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק, אולם, קבעה כי אינה יכולה להסכים עם חוו"ד של אב בית הדין, ואינה יכולה להצטרף להתרשמותו ולדבריו הקשים והבלתי מחמיאים מקצועית כלפי חוקרי המשטרה, באשר לניהול החקירה.
לדעתה, אף שאין מקום לתקוף את המשטרה כפי שעשה אב בית הדין, עדיין מדובר בחקירה לא שלמה, שאינה מאפשרת להרשיע את הנאשם, ואף שגרסתו בעייתית והשינויים שחלו בגירסתו לא הוסברו, אין מנוס מלזכותו מחמת הספק, מה עוד שגם על פי הודאתו אין מדובר בכוונה תחילה לגרום למותה של המנוחה, אולם התביעה לא ביקשה לחילופין להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה.
כב' השופטת ברוש, הצטרפה לחוו"ד של כב' השופטת שפירא, ולתוצאה הסופית של זיכוי הנאשם מחמת הספק, דהיינו לא הצטרפה לדברים החריפים שנכתבו כנגד המשטרה בחוות דעתו של אב בית הדין.
התביעה לא השלימה עם זיכויו של הנאשם והגישה על כך ערעור לביהמ"ש העליון.
בע"פ 5628/08 קבע ביהמ"ש העליון כי מוסכם על הצדדים שנפלה טעות מהותית בהכרעת הדין בכל הנוגע לשעת המוות של המנוחה.
אב בית הדין קבע, ולא היתה לכך התייחסות אחרת מצד שתי השופטות האחרות להרכב, כי שעת המוות היתה בין 02.30 ל- 04.30, ואילו על פי חוו"ד הפתולוג מוסכם כי שעת המוות היא בין השעות 09.00 ל- 15.00 של יום 15.1.06 ולא כפי שנקבע בהכרעת הדין.
נתון זה הוא בעל משקל משמעותי, לענין קביעות ביהמ"ש בענין אחריותו הפלילית של הנאשם, ועל כן החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי ע"מ שיחזור וישקול מחדש את קביעותיו בענין אחריות הנאשם לרצח המנוחה, על בסיס הנתון המתוקן המתייחס לשעת המוות.
עוד הוסיף ביהמ"ש העליון כי הוא ער לכך כי ראש ההרכב המקורי בביהמ"ש המחוזי שישב בדין פרש בינתיים לגמלאות, על כן תידרש תוספת שופט להרכב הערכאה הדיונית.
מכח פס"ד זה של ביהמ"ש העליון הורתה סגן הנשיא לענינים פליליים, כב' השופטת ברלינר, כי אשב בדין כאב"ד במקום השופט טימן שפרש.