השופט ר. שפירא, אב"ד
:
הערעור
בפנינו ערעור הנאשם, מאלכ חרב (להלן:"
המערער"), על פסק-דינו של בית משפט השלום בעכו- כב' השופט סגן הנשיא, משה אלטר, בת"פ 1736/06 (להלן: "
בית משפט קמא"). הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין שניתנו ביום 20.12.10.
ההליך בבית משפט קמא
כנגד המערער, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין"); עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
בכתב האישום נטען כי ביום 11.9.05, בשעה 09:00 לערך, במשרדי מזכירות מועצת בית ג'אן (להלן: "
המועצה"), תקף המערער את הגב' פדוה דבור (להלן: "
המתלוננת"), ששימשה באותה עת כמזכירה במועצה, על-ידי כך שדחפה לעבר הבלוק ושרטה בידה השמאלית בגופה. עוד נטען, כי בהמשך למעשי התקיפה, איים המערער על המתלוננת, באופן שאמר לה כי הוא יראה לה והיא עוד תצטער.
לאחר ניהול הוכחות זוכה המערער מביצוע עבירת האיומים; זוכה מחמת הספק, מעבירה של תקיפת עובד ציבור; והורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בגין הרשעת המערער במעשים אלו, בהתחשב בעברו הנקי ובחלוף הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות, גזר עליו בית-המשפט קמא, מאסר על תנאי של 3 חודשים לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא כי המערער לא יעבור בתקופה זו עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין ויורשע עליה.
בית משפט קמא סקר את הרקע למעשים, את הסביבה בה אירע המקרה ואת הדינאמיקה ששררה בין המערער למתלוננת. מפאת חשיבותן אזכירן.
כעולה, בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, עבדו המערער, המתלוננת במועצה. במשרד ביחד הם המתלוננת עבדה גם העדה הגב' רימונד. המערער עבד כמבקר פנים, המתלוננת עבדה כמזכירת המועצה ומנהלת כוח אדם ורימונד עבדה כמנהלת לשכת ראש המועצה. בתאריך 11.9.05, שהיה יום א' בשבוע, הייתה אמורה להגיע למועצה ועדת חקירה מטעם משרד הפנים (להלן:"
ועדת חקירה"). לקראת הגעת ועדת החקירה זימנה המתלוננת להופעה בפני ועדת החקירה, מספר בעלי תפקידים במועצה וביניהם גם את המערער, שזימונם נעשה בכתב, על גבי מזכר. את מזכר הזימון, הניחה המתלוננת בתיבת הדואר של המערער, שנמצאת במשרדה של רימונד, ככל תיבות הדואר של מנהלי המחלקות במועצה.
ביום 11.9.05, סמוך לשעה 8.00, שאלה המתלוננת את רימונד האם המערער קיבל את המזכר. משהשיבה לה רימונד בשלילה, ביקשה ממנה המתלוננת ליצור קשר עם המערער ולבקש ממנו לבוא לקחת את המזכר. בעקבות פנייתה של רימונד אל המערער, הגיע המערער למשרדה, לקח את המזכר ועלה חזרה למשרדו. לאחר שקרא את המזכר, הוא נוכח לדעת שמדובר בזימון לוועדת החקירה הקבועה לאותו יום, משכך הוא חזר למשרדה של רימונד, כדי לבקש ממנה שתטביע על המזכר חותמת "נתקבל". לאחר שרימונד הטביעה את החותמת על המזכר, נטל המערער את המזכר ועשה דרכו חזרה למשרדו. אז התפתח ויכוח בין המתלוננת למערער, במהלכו דרשה ממנו המתלוננת כי יחזיר את המזכר, זאת כי רצתה לבקש מרימונד למחוק את החותמת מהמזכר, משום שלטענתה הטבעת החותמת על המזכר הינה בניגוד לנהלים. תוך כדי כך, חטפה המתלוננת את המזכר מידיו של המערער, עת שהיה ליד דלת היציאה ממשרדה של רימונד, ובדרכו למשרדו.
את אשר אירע לאחר שהמתלוננת חטפה את המזכר, חילץ בית המשפט קמא מהעדויות שהיו בפניו שתי גרסאות, האחת של המתלוננת והשנייה של המערער.
המתלוננת טענה, כי לאחר שנטלה את המזכר מידיו של המערער, היא פנתה חזרה לכיוון הדלפק שלידו ישבה רימונד, כדי לבקש ממנה שתמחק את החותמת, אז המערער ניסה לקחת את המזכר מידיה בכוח, תוך כדי כך דחף המערער את המתלוננת לדלפק והיא נשרטה בזרועה השמאלית, כנראה מציפורניו של המערער, ובהמשך, כשהמערער יצא ממשרדה של רימונד, הוא איים עליה באומרו "אני עוד אראה לך ואת עוד תצטערי על זה".
מנגד עמדה מול בית המשפט גרסת המערער למה שאירע, לפיה לאחר שהמתלוננת חטפה באגרסיביות את המזכר מידיו היא חזרה לדלפק, שמה את המזכר על הדלפק, וביקשה מרימונד שתמחק את החותמת. לנוכח זאת, חזר המערער לדלפק ובשיא הרוגע והשלווה הושיט ידו לכיוון הדלפק, כדי לקחת את המזכר. אז המתלוננת, שעמדה מימינו, הושיטה ידה כדי לשוב ולקחת את המזכר אולם לא הצליחה כי ידו של המערער עמדה כמחיצה בין המזכר לבין המתלוננת. הוא נטל את המזכר ויצא ממשרדה של רימונד, כשהמזכר עמו והמתלוננת אמרה לו שהוא חוצפן ושהיא תראה לו. המערער הכחיש מכל וכל כי תקף את המתלוננת וכי איים עליה.
בית המשפט קמא, לאחר שבחן כל העדויות שבאו בפניו, ביכר את גרסת המתלוננת על שאירע, כפי שבאה לידי ביטוי לעיל. בית המשפט קמא, ציין כי המתלוננת השאירה עליו רושם אמין, וגרסתה למה שאירע נתמכה בעדותה של רימונד, שאף היא השאירה על בית המשפט קמא רושם אמין. מאידך בית המשפט קמא, מצא כי עדותו של המערער, הייתה בלתי סבירה ולא אמינה, ומשכך לא נתן במערער אמון.
לנוכח האמור קבע בית המשפט קמא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי המערער ביצע המיוחס לו בסעיף 2 לכתב האישום, ואמר את המיוחס לו בסעיף 4 בכתב האישום.
אף על-פי כן, בית המשפט קמא, קבע כי לא ניתן לראות באמרה
"אני עוד אראה לך ואת תצטערי על זה", המוזכרת בסעיף 4 לכתב האישום, כעונה על הגדרת העבירה של איומים. משכך זיכה המערער מעבירה זו. ככל שהדברים קשורים לעבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב), ביהמ"ש זיכה המערער מחמת הספק, היות וספק אם ניתן לראות את מעשי התקיפה כקשורים למילוי חובתה או תפקידה של המתלוננת.
ככל שהדברים עניינם בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, נקבע כי המעשים המיוחסים למערער מהווים תקיפה, כהגדרתם בסעיף 378 לחוק העונשין. וכן כי ממעשה התקיפה, גרם למתלוננת חבלה של ממש, שבאה לידי ביטוי בשריטות בזרועה השמאלית.
בהתייחסות בית המשפט קמא לטענת ההגנה העצמית בהתאם לסעיף 34י, נקבע כי זו לא מתקיימת, בהתחשב בעובדה כי מעשה התקיפה לא היה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין. שכן, גם אם ניתן לראות בחטיפת המזכר מידי הנאשם, כתקיפה שלא כדין, הרי שהדבר כבר נעשה ולא היה במעשיו של המערער כדי להדוף את אותה תקיפה שלא כדין.
ככל שהדברים מתייחסים להגנה לפי סעיף 34יא לחוק העונשין, קבע בית המשפט קמא כי מעשיו של המערער כלל לא היו דרושים להצלת רכושו של המערער, שכן למתלוננת לא הייתה כוונה להשמיד המזכר, אלא רק למחוק את החותמת נתקבל. עוד נקבע כי מעשיו של המערער אינם עונים על דרישת הסבירות, כמתחייב מסעיף 34טז לחוק העונשין.