רקע ועובדות
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות (בצוותא).
כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 19.8.11 בשעה 04:20 לערך, בעת סיור שגרתי שערכו השוטר ג. ב. (להלן: "ג.") ושלושת המתנדבים י. מ. (להלן: "י."), א. ט. (להלן: "א.") וד.מ.(להלן: "דניאל") (להלן כולם ביחד: "השוטרים"), הבחינו השוטרים באזור הציבורי הסמוך לבית הכנסת הגדול, מול בניין המועצה ברחוב דרך הבנים בפרדס חנה, בנאשם ובעוד כעשרים - שלושים אנשים נוספים שותים אלכוהול ומשמיעים מוזיקה חזקה.
השוטרים החלו לבדוק את תעודות הזהות של הנוכחים במקום, אולם הנאשם סרב להזדהות חרף בקשותיהם החוזרות ונשנות של השוטרים.
בשל סירובו להזדהות, הודיע ג. לנאשם כי הוא מעוכב לצורך זיהוי ובתגובה נמלט הנאשם לכיוון מתחם המועצה. המתנדבים א. וד.דלקו אחר הנאשם, הדביקו אותו והודיעו לו שהוא עצור עקב סירובו לעיכוב. כשניסה א. לאזוק את הנאשם, הנאשם התנגד, השתולל והכה בחזהו של א. באמצעות מרפקיו.
בשלב זה ד.הזהיר את הנאשם כי אם לא יחדל, ירוסס בתרסיס פלפל ומשלא חדל הנאשם, ריסס אותו ד.בתרסיס פלפל. אז עלה בידי א. לאזוק את הנאשם, אולם הנאשם אחז באשכיו של א., לחץ אותם והכאיב לו.
למקום הגיעו ג. וי. וכן אנשים נוספים שניסו למשוך את הנאשם מידי השוטרים ודחפו אותם וכשניסו השוטרים להכניס את הנאשם לניידת, נשך הנאשם את י. בזרועו השמאלית מתחת לכתפו, תוך השארת סימן. באותן נסיבות, בעט הנאשם לכל עבר ותפס גם באשכיו של ג. משך מספר שניות, תוך שהוא מקלל את השוטרים ומאיים עליהם באומרו: "אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק". כן איים הנאשם על ג. באומרו: "מכירים אותך בפרדס חנה, יודעים איפה אתה, מה אתה".
הנאשם כפר במרבית עובדות כתב האישום, טען כי השוטרים לא הבחינו בו שותה אלכוהול, כי הם לא ביקשו תעודות זהות מיתר הנוכחים במקום, כי הוא לא סרב להזדהות, אלא ביקש לעשות זאת במקום מרוחק מההמון. כן כפר הנאשם בתקיפת השוטרים ובאיומים עליהם.
כי כך, נשמעו ראיות בתיק.
מטעם המאשימה העידו ארבעת השוטרים – י., א., ד.וג..
מטעם ההגנה העידו הנאשם ואחותו, הגב' ש. ק..
- ראיות המאשימה
ע"ת מס' 1, מר י. מ., היה מתנדב במשמר האזרחי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום וערך את דו"ח הפעולה ת/6, אשר הוגש כעדותו הראשית.
מהדו"ח ת/6 עולה כי בעת סיור שגרתי עם השוטר ג. והמתנדבים א. ודניאל, הם שמעו רעש של מוזיקה חזקה מכיוון בית הכנסת הגדול מול בניין המועצה וכשהגיעו למקום הבחינו במספר רב של בחורים ובחורות ממוצא אתיופי וברכב שממנו בקעה המוזיקה. ג. וא. ביקשו מהנאשם, אשר ישב בפינה, תעודה מזהה, הוא סרב לדבר איתם וי. ביקש מהנאשם לבוא איתו הצידה על מנת למסור פרטים. הנאשם בא איתו הצידה אבל עדיין סרב למסור פרטים ואז ג. מסר לו שהוא מעוכב. בתגובה הנאשם הסתובב ורץ לכיוון בניין המועצה, המתנדבים א. וד.רדפו אחריו וכשי. הגיע למקום ביחד עם ג., כבר ראה את הנאשם אזוק וטוען שרוסס בגז פלפל.
י. וג. ניסו להעביר את הנאשם לניידת כשהוא אזוק והנאשם ניסה לברוח ונשך את י. בזרוע שמאל (כמופיע בתמונות ת/4). במקביל הגיעו כוחות נוספים למקום, הנאשם המשיך להשתולל ולנסות לברוח והשוטרים שהגיעו למקום, השתלטו עליו, העבירו אותו לניידת ומשם לתחנה.
י. אף מסר הודעה במשטרה ביום 24.8.11 (ת/7) וההודעה הוגשה בהסכמה. מת/7 עולה כי כשג. וא. ביקשו מהנאשם להזדהות, הוא אמר שהוא לא רוצה להזדהות לפני כל החברים שלו. לכן הוא ביקש מהנאשם שיבוא איתו הצידה ובעודם זזים הצידה, הגיע ג. והודיע לנאשם שהוא מעוכב לצורך זיהוי, "כי לא היה מעוניין להזדהות גם בצד" (ש' 7-10 לת/7).
עוד צוין בת/7 כי בזמן שהשוטרים ניסו להעביר את הנאשם לניידת, החברים שלו ניסו למנוע מהם לעשות כן בכך שחסמו אותם במעגל סביבם. י. אף מסר שבעת שהנאשם היה אזוק מול בנין המועצה, הוא בעט ברגליו באוויר, קפץ ורצה לרוץ לעברו ואז נשך אותו.
י. נשאל מדוע דווקא הנאשם התבקש להזדהות והשיב כי הוא היה הראשון שנתקלו בו. כן ציין כי לא ראה את הנאשם מושך באשכיו של ג. (ש' 20-23 לת/7).
בעדותו בבית המשפט הוסיף י. כי בעקבות הנשיכה הבחין בדם ולאחר מכן חש כאב משך מספר ימים.
בחקירתו הנגדית הסביר י. את ההבדל בין שוטר למתנדב מבחינת סמכויות וציין כי ברגע שנוכח שוטר באירוע, אזי הוא שמנהל את האירוע ובדרך כלל סמכות המעצר נתונה לו, אלא אם הוא נותן הנחיה לאחר לבצע מעצר (עמ' 9 לפרוט').
י. העיד כי בהגיעם למקום התברר כי המוזיקה בקעה מרכב פג'ו לבן, אולם הם לא בדקו את לוחית הזיהוי של הרכב או למי הוא שייך. כן הסביר כי הוא נהג בניידת וכשהגיע למקום כבר פנו לנאשם וביקשו ממנו להזדהות ואז האירוע התגלגל מהר. עם זאת הסכים כי ההיגיון מחייב שכשמגיעים לאירוע רעש יש לפעול בראש ובראשונה להפחיתו (עמ' 11 לפרוט' בש' 5-17).
י. העיד כי הנאשם לא נחשד בביצוע עבירה מסוימת, הסביר כי הוא התבקש להזדהות כיוון שהיה הראשון שנתקלו בו (עמ' 11 לפרוט' בש' 20-22) וציין כי למקום הגיעו שוטרים נוספים לתגבור, יותר מניידת אחת, והם אלה שהצליחו בסופו של דבר להשתלט על הנאשם ולהכניסו לניידת, תוך שמסביב היתה התקהלות של כמות גדולה של אנשים (עמ' 12 לפרוט' בש' 3-20).
י. הסביר כי הוא היה עם הנאשם בניידת שהביאה אותו לתחנה ולכן לא ניסה לאתר זהותם של אנשים נוספים שהיו במקום והוא אינו יודע מדוע יתר השוטרים לא עשו זאת (עמ' 12 לפרוט' בש' 21-29).
ע"ת מס' 2, מר ד.מ.ד.מ.התנדב אף הוא במשטרה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום וערך את דו"ח הפעולה (ת/9), אשר הוגש כעדותו הראשית (יצוין כי הדו"ח נושא תאריך שגוי והוסכם כי התאריך הנכון הינו 19.8.11).
מהדו"ח ת/9 עולה כי הגיע אל מאחורי בית הכנסת הגדול עם י., ג. וא. לאחר ששמעו רעש והבחינו בחבורת נערים אתיופים וברכב פג'ו לבן שממנו בקעה מוזיקה רועשת. א. וג. התחילו לבקש תעודות זהות מכמה בחורים, ראו בחור בפינה וביקשו ממנו תעודת זהות, הוא סרב לתת, ג. וי. לקחו אותו הצידה, אבל גם שם הוא סרב וג. אמר לו שהוא מעוכב. הנאשם השתולל וברח לכיוון רחבת המועצה, נעצר ועמד באזור האוהלים. הוא וא. הגיעו לנאשם והודיעו לו שהוא עצור עקב סירוב לעיכוב, א. הוציא את האזיקים, הנאשם השתולל שוב, א. הצליח לאזוק אותו ביד אחת ואז הנאשם התיישב ונתן לא. מרפקים בחזה. ד.אמר לנאשם שיירגע או שירסס אותו בפלפל, הנאשם המשיך להשתולל והוא שלף פלפל, ריסס אותו ואז א. השלים את האיזוק. החברים של הנאשם ניסו להוציאו מידי השוטרים, י. וג. הגיעו וניסו לקחת אותו לניידת, החברים של הנאשם דחפו אותם ואז הנאשם נתן ביס לי. בזרוע שמאל. כשהסיוע הגיע הנאשם המשיך להשתולל ואף פנה אל ד.באומרו: "ד.מחקלאי אין בעיה אל תדאג".
עוד בטרם חקירתו הנגדית של דניאל, הוסכם והוצהר על ידי הצדדים כי בעת האירוע ד.לא היה מוסמך לעשות שימוש בתרסיס פלפל ולא ראה את הנאשם נושך את י., אלא ראה את סימן הנשיכה רק אחר כך.
בחקירתו הנגדית העיד ד.כי היה בן 16 בזמן האירוע, רק החל להתנדב במשטרה ואת תרסיס הפלפל בו עשה שימוש רכש באופן פרטי. ד.העיד כי מאחר והיו באירוע 3 מתנדבים ושוטר שח"מ אחד, ראה את השוטר כמפקד הצוות, אולם אישר שטרם היציאה לסיור לא קיבלו תדריך כלשהו ואף אחד לא מינה את ג. למפקד הצוות באופן רשמי (עמ' 13 לפרוט' מש' 17 עד עמ' 14 בש' 6). כן הסביר כי ככלל, כשהוא מגיע לסיטואציה שהוא לא יודע איך להתמודד איתה הוא מתייעץ ושואל אולם במקרה דנן "בדברים שקרו באותם רגעים, האדרנלין השפיע עלינו בגוף, הותקפנו וראיתי את הפלפל שנוכל לסיים את המעצר, להכניס את החשוד לניידת" (עמ' 14 לפרוט' בש' 7-16).
ד.העיד כי במשטרה עוברים קורס לשימוש בתרסיס פלפל, אישר שהוא לא עבר קורס כזה וציין כי הוא חייב לבצע מעצר אם הוא משתמש בתרסיס פלפל (עמ' 14 לפרוט' בש' 17-21).
ד.העיד כי במקום האירוע - חצר של בית כנסת - היו כ- 20-30 נערים ונערות והסביר כי ציין שהם אתיופים כדי לתאר אותם, "כי רק הם נכחו שם". כן אישר כי הוא מכיר בפנים חלק מהאנשים שהיו במקום, מאירועים שהתרחשו לפני וגם אחרי (עמ' 15 לפרוט' בש' 2-16).
ד.אישר כי הגיעו למקום בגלל מוזיקה רועשת ולא יכול היה להסביר מדוע לא פעלו להפסקת המוזיקה. לדבריו הוא אישית לא בדק למי שייך הרכב אולם נראה לו הגיוני שאחד מהשותפים שאל את השאלה "כי ביקשנו את הפרטים של כולם" (עמ' 15 לפרוט' בש' 17-32).
ד.העיד כי אל הנאשם, שישב בפינה, מרוחק מהחברים שלו, הגיעו אחרון וביקשו ממנו להזדהות כמו שביקשו מכולם ולאחר שהיתר הזדהו. ד.אישר כי לא כתב מה הנאשם עשה טרם ניגשו אליו וציין שהוא לבש בגדים של "יציאה" ונראה שתוי. כשהתבקש להסביר על סמך מה אומר זאת, השיב: "לפי הדברים שלו", הגם שאישר כי לא הוא ניגש אל הנאשם, אלא שותפיו. כן אישר שהנאשם לא נחשד בעבירה מסוימת (עמ' 16 לפרוט' בש' 1-25).
ד.העיד כי לאחר שא. הזמין תגבורת, הגיעו לפחות 3 ניידות נוספות והסיוע מילא תפקיד משמעותי בטיפול באירוע ובנאשם (עמ' 17 לפרוט' בש' 1-15). כן העיד כי הוא לא זיהה את הנאשם בשמו וכי הוא לא התבקש ולא נקט ביוזמתו פעולה לאיתור או זיהוי אזרחים נוספים שנכחו במקום, כדי שניתן יהיה לגבות מהם הודעה (עמ' 17 לפרוט' בש' 16-23).
ע"ת מס' 3, מר א. ישראל ט., אשר שימש מתנדב באק"מ בעת האירוע, הוא שעצר את הנאשם (דו"ח המעצר ומזכר נלווה סומנו ת/10 ות/11 בהתאמה).
מת/10 עולה כי הנאשם נעצר בשל סירוב למסירת פרטים וכי הוא לא הגיב למעצר. בת/11 הסביר א. כי תחילה נרשם הדו"ח על שם "פלוני אלמוני" אולם בהמשך אחי הנאשם הגיע לתחנת המשטרה ומסר את פרטיו ולכן הפרטים בדו"ח המעצר שונו.
א. אף ערך דו"ח פעולה (ת/12), אשר הוגש כעדותו הראשית. מהדו"ח ת/12 עולה כי במהלך סיור שגרתי עם י., ג. וד.הם שמעו מוסיקה חזקה ואנשים שעושים רעש. כשניגשו אל מאחורי בית הכנסת הגדול לראות מה קורה, ראו קבוצה גדולה של אתיופים ששותים והמוזיקה בקעה מרכב פג'ו לבן. א. וג. ניגשו לאחד הבחורים שישב בפינה וביקשו ממנו להזדהות. הבחור סרב, י. לקח אותו לצד כדי לבקש ממנו בשקט תעודת זהות והוא סרב בשנית, ג. הודיע לו שהוא מעוכב ואז הנאשם ברח לכיוון המאהל במועצה. א. וד.רדפו אחריו עד שנעצר ליד אחד האוהלים ואז א. הודיע לו שהוא עצור. הנאשם החל להשתולל, א. הצליח לאזוק אותו ביד אחת, הנאשם נתן לו מכה עם המרפק, ד.הזהיר אותו שאם לא יירגע הוא ירסס אותו בפלפל וכשהנאשם לא נרגע ד.אכן ריסס אותו. א. שם עליו שני אזיקים והחברים של הנאשם הגיעו וניסו לקחת אותו מהם. בשלב זה ג. וי. הגיעו וניסו לקחת את הנאשם לניידת, הוא המשיך להשתולל ונשך את י. בזרוע שמאל. הייתה התקהלות של החברים שניסו לקחת אותו, הגיעה תגבורת, הוא המשיך להשתולל אבל בסוף השתלטו עליו. עוד צוין בת/12 כי החברים של הנאשם איימו על א. ועל ד.שירביצו להם כי הם יודעים איפה הם גרים.
א. אף מסר הודעה במשטרה (ת/13), בה חזר על האמור בדו"ח ת/12 והוסיף כי הבחורים האתיופים היו זרוקים בכל מיני פינות במתחם ועל פניו נראו כולם שתויים. כשנשאל אם הנאשם ביצע עבירה, השיב: "כן, הוא שתה במקום ציבורי עם בקבוק של אלכוהול וודקה מסוג פרפקט פתוח שהיה לידו" (ש' 12-13 בת/13). כן הוסיף שכשהודע לנאשם שהוא מעוכב, החברים שלו אמרו לו "תברח תברח" והוא ברח לכיוון המאהל במתחם המועצה.
עוד הוסיף כי בשלב בו ג. וי. ניסו לקחת את הנאשם לניידת וכל החברים שלו משכו את הנאשם ודחפו את השוטרים, הוא אחז בנאשם כשהוא מאחוריו ואוחז בידיו והנאשם תפס לו באשכים ולחץ והכאיב לו. א. חזר על גרסתו שחבריו של הנאשם איימו עליו ועל דניאל, תוך שציין כי הוא מכיר אותם אנשים בפנים. כשנשאל את מי הוא יכול לזהות, השיב: "הם אתיופים בעיתיים מפרדס חנה אני יכול לזהות את כולם" (ש' 31-38 בת/13).
א. השיב כי הזדהו בפני הנאשם טרם ביקשו ממנו תעודת זהות, כי לבשו בגדי משטרה ושב והסביר כי ניגשו לנאשם דווקא, "כי הוא היה זרוק בפינה עם עוד חברים שלו והיה נראה שהוא שתוי והיה לידו בקבוק וודקה מסוג פרפקט", אשר לא נתפס "עקב ההתרחשויות".
בחקירתו הנגדית א. אישר כי בדו"ח המעצר ציין שלא נתפס דבר חריג והסביר שלא נתפס אלכוהול כי היה בלגאן, הייתה התקהלות והתלהמות באזור מבנה המועצה ומה שרצו היה לקחת את הנאשם ולנסוע ולא ביקשו משוטרים אחרים להשלים חקירה או לבצע פעולות נוספות כי "זה לא היה בראש" בגלל כל ההתלהמות שהיתה שם (עמ' 18 לפרוט' בש' 14-24).
א. אישר כי בעת האירוע היה קטין בן 17 וכמה חודשים וציין כי הוא מתנדב מג. 15 (עמ' 18 לפרוט' בש' 25-30).
א. הסביר כי ציין בדו"ח שמדובר בבחורים ממוצא אתיופי שכן זו עובדה רלוונטית שייתכן ויהיה בה כדי לסייע בהמשך החקירה וכי ציין שהם נראו "על פניו שתויים" מתוך היכרותו את הרחוב בשעות כאלה, התקהלויות בשעות האלה זאת המטרה שלהן (מעמ' 19 לפרוט' בש' 12 עד עמ' 20 בש' 2).
א. אישר שהם הגיעו למקום בגלל הרעש ומצאו שהמוזיקה בקעה מרכב פג'ו לבן, אולם הסביר כי לא נקטו בפעולה לסיום הרעש שכן לא הגיעו לשלב הזה, כי ברגע שיש התקהלות, מטפלים בהתקהלות "כי אנשים לא מתקהלים בשביל לשמוע רעש, נכון?". כן העיד כי הוא אינו זוכר שנעשה נסיון לבדוק למי שייך הרכב (עמ' 20 לפרוט' בש' 5-32).
בהתייחס לאמירתו כי האתיופים היו "זרוקים" הסביר כי הם היו במצב של רפיון, כנראה כתוצאה מהשימוש באלכוהול. לשאלת בית המשפט השיב א. כי לשתות אלכוהול במקום ציבורי זאת עבירה אך עם זאת אישר שלהיות זרוקים כתוצאה משימוש באלכוהול זאת לא עבירה, שהוא לא ראה שמבוצעת שום עבירה והדבר היחיד שהיה לא בסדר באירוע הזה היה רעש, אלא שלדידו, המקרה דנן דומה למקרה בו הוא רואה אדם עם טלביזיה בחוץ בארבע לפנות בוקר ואז, למרות שהוא לא מבצע עבירה, הוא מחויב לבדוק אותו (עמ' 21 לפרוט' בש' 1-12).
באשר לדרישה להציג תעודת זהות א. העיד כי היה ליד הנאשם בקבוק וודקה פתוח, רצו לברר "וככה מתחילים לברר", אולם אישר כי לא ראה את הנאשם שותה. לבית המשפט השיב כי ברור שלא יבקשו מסתם בן אדם להזדהות, אלא אם כן יש סיבה. א. העיד כי לא זכור לו שהוא התבקש לזהות מי מהאנשים הנוספים שהיו במקום, השיב כי לדעתו פעל כמו שהיה צריך לפעול רק שבדיעבד לא היה נותן לאירועים לגלוש למצב כזה והסביר כי כשאמר בהודעתו ת/13 "אתיופים בעייתיים" התכוון שאתיופים זה התיאור שלהם ובעייתיים זה משכונות מסוימות שידוע שיש שם התחככות כלשהי בינם לבין המשטרה (מעמ' 21 לפרוט' בש' 14 עד עמ' 22 בש' 17).
ע"ת מס' 4, מר ג. ב., שוטר שח"מ בתקופה הרלוונטית, ערך את דו"ח הפעולה ת/14, אשר הוגש כעדותו הראשית.
מהדו"ח ת/14 עולה כי במהלך המשמרת נשמע רעש חזק של מוזיקה באזור בית הכנסת הגדול. בהגיעם למקום הבחינו "בחבורת אתיופים" וברכב פג'ו לבן ורעש של מוזיקה. הם ניגשו לבחור ממוצא אתיופי וג. ביקש ממנו להזדהות. הבחור סרב לתת לו תעודת זהות, י. ביקש ממנו להזדהות והוא סרב ואז ג. הודיע לו שהוא מעוכב והבחור התחיל לברוח לכיוון מתחם המועצה. המתנדבים א. וד.רדפו אחריו עד המאהל וכשג. הגיע לשם, הבחור כבר היה אזוק ומרוסס בגז פלפל. ג. וי. הרימו את הנאשם על מנת לקחתו לניידת והחברים שלו ניסו למנוע זאת, תוך שהנאשם משתולל, אז הגיעו כוחות נוספים והוא הוכנס לניידת. בסוף הדו"ח ציין ג. שכשעמד מאחורי הנאשם, הנאשם תפס לו באשכים ומחץ אותם בחוזקה.
גם מג. נגבתה הודעה (ת/15), בה חזר על נסיבות האירוע כפי שפורטו בדו"ח ת/14 והוסיף שהנאשם נראה מעשם נרג.ה וכי במהלך הובלתו לניידת, קילל את השוטרים, איים עליהם ואף איים עליו באומרו "מכירים אותך בפרדס חנה, יודעים איפה אתה גר, מה אתה". כשנשאל אם הנאשם היה תחת השפעת אלכוהול, השיב: "אני חושב שכן, אך אני לא בטוח". כן ציין כי לא ראה את הנאשם נושך את י..
בעדותו בבית המשפט ג. הוסיף כי הרגיש כאב, כאילו מישהו נתן לו אגרוף בבטן ועד הבוקר התפתל מכאבים והיה צריך מקלחת קרה ומים קרים (עמ' 22 לפרוט' בש' 29-30).
בחקירתו הנגדית ג. אישר שהיה ראש הצוות באירוע מעצם היותו השוטר היחיד באירוע וכשנשאל מדוע ביקש מהנאשם להזדהות, השיב:
"ת. כשאתה מדבר עם בן אדם אתה צריך לדעת מי עומד מולך. על סמך זה ביקשתי את הפרטים שלו.
ש. גם אם אתה לא חושד בו בעבירה?
ת. גם אם אני לא חושד בו. זה בן אדם שאני לא מכיר. כמו גם כשמתלונן שבא להתלונן כשאתה לוקח את הפרטים בשטח אתה צריך לדעת מי עומד מולך." (עמ' 23 לפרוט' בש' 14-20).
ג. אישר שלא נקטו כל פעולה כדי להפחית את הרעש בעקבותיו הגיעו למקום והסביר שלא היה אף אחד ליד הרכב, הם ראו 20-30 חבר'ה במקום וניגשו לנאשם שכן הוא היה הראשון שהבחינו בו, בתוך כוך בכניסה לבית הכנסת, כניסה מקורה לדלת.
ג. העיד כי גם הוא ביקש מהנאשם להתלוות אליו ולאחר שהנאשם סרב להתלוות אליו והלך עם י., הוא הודיע לו שהוא מעוכב כי הוא לא רצה למסור פרטים (עמ' 24 לפרוט' בש' 7-12).
כששב ונשאל אם במבט לאחור הוא סבור שניתן היה לטפל באירוע באופן שונה במקום להתעמת עם הנאשם, השיב: "כשיש לך שלושים או עשרים חברה מסביבך כשאתה מבקש מבן אדם בוא תתלווה ודיברו באמהרית שאתה לא מבין את השפה ויש המולה, אתה לא חושב להתעסק עם ההוא, התמקדנו בבן אדם אחד, אמרנו לו לבוא איתנו, הוא סירב למסור פרטים, כשהוא החליט להתלוות, הודעתי לו שהוא מעוכב כי לא היו לו פרטים" (עמ' 24 לפרוט' בש' 17-20).
ג. העיד כי לא ציין בדו"ח ת/14 את עניין האיומים, שכן הדו"ח נרשם עת הנאשם השתולל ומקובל שבעת מסירת הודעה מסודרת נמסרים הפרטים שלא זכר באותו רגע (עמ' 24 לפרוט' בש' 21-24).
ג. העיד כי למקום הגיעו לפחות עוד שלוש ניידות "אפילו טיפה יותר" וכי במקום היו הן אנשים שיצאו ממאהל המחאה והן "החבר'ה" של הנאשם, אולם הוא אינו זוכר אם היה נסיון לברר פרטים של מי מכל אותם אנשים (מעמ' 25 לפרוט' בש' 4 עד עמ' 26 בש' 8).
המאשימה אף הגישה המסמכים הבאים בהסכמת ב"כ הנאשם:
ת/1- דו"ח קצין ממונה על מעצר הנאשם.
ת/2- הודעת הנאשם מיום 19.8.11.
ת/3- דיסק המתעד את חקירת הנאשם.
ת/4- לוח צילומים של המתנדב י. מ..
ת/16- הודעת הנאשם מיום 5.1.13.
ת/17- מזכר של רס"ר בלה אבשלום מיום 20.9.11 על העברת החומר למח"ש, נוכח טענת הנאשם כי תקפו אותו.
- ראיות ההגנה
3.1 גרסת הנאשם
בהודעתו מיום 19.8.11 (ת/2) סיפר הנאשם כי באותו יום סיים לעבוד בשעה 12 בלילה, אמרו לו שיש מסיבה בבית הכנסת, הוא הגיע לשם, שתה, נהנה, עישן נרג.ה וישב לבד בצד. בשלב כלשהו הלך לאחותו שהייתה שם, כדי לבקש ממנה כסף וחזר לשבת במקום בו עישן נרג.ה לפני כן. כשישב בפינה ראה שמתקדמים אליו שוטרים, שוטר אחד אמר לו לקום וביקש ללכת הצידה לדבר והוא הסכים לבוא איתו. לדבריו הסכים להזדהות, אבל היו עוד שני שוטרים שלא הסכימו לדבר איתו ועשו רעש ומהומה. היה לו לא נעים מאחותו הקטנה ששני שוטרים עוצרים אותו, היה עומס של אנשים, הוא נלחץ וברח (ש' 13-38 בת/2).
כשעומת עם הטענה שכשנעצר הוא השתולל והכה את השוטרים השיב: "בוא אני אגיד דוגרי בלי משחקים, הוא ריסס לי, אני רצתי, עמדתי הוא אמר תעצור, התכופפתי והתחננתי שלא ירססו לי ישירות לתוך העיניים, משם באמת התחלתי להשתגע, אני לא רואה כלום ואחד השוטרים הפיל אותי על הרצפה והביא לי בעיטה לפה (מצביע על צלעות צד ימין) יש לי עדים.... אחרי שהוא נתן לי בעיטה אחד השוטרים שפך ישירות לעיניים מים וזה משהו שורף, כואב ממש. לא הצלחתי לראות כלום, שום דבר, נטו, אחרי ששם לי את המים. אחר כך התחלתי להשתגע יכול להיות. אני לא רואה כלום. יש מצב אני לא בטוח בעצמי שהבאתי לאחד מהשוטרים מכה בטעות כי אני לא רואה" (ש' 42-48 בת/2).
הנאשם אישר שבשעה 01:30 לערך שתה 2-3 כוסות וודקה וכוס אחת של בירה, ושהשתולל לאחר שרוסס בתרסיס פלפל ושפכו עליו מים בעיניים, אולם טען שאינו זוכר שנשך את אחד השוטרים או שאחז באשכים של מי מהם. כן טען שהוכה על ידי השוטרים כשהוכנס לניידת (ש' 49-71 בת/2).
הנאשם הכחיש כי איים על ג., אך טען כי אמר לו שראו אותו נותן בעיטה ואנשים צעקו שיפנו למח"ש. כן תהה מדוע ניגשו דווקא אליו מכל מי שהיה שם, שכן הוא אחד שעובד ולא מחפש צרות (ש' 75-87 בת/2).
הנאשם נחקר שנית ביום 5.1.13, כשנתיים לאחר האירוע (הודעתו ת/16), אז נשאל מי העדים שנכחו במקום האירוע ומי זה אנדרגה, שאת שמו העלה בחקירתו ת/2. הנאשם סרב למסור שמות של עדים והסביר כי הוא חושש לסבך אותם ולא מעוניין שיתפרו להם תיק, כמו שתפרו לו. לאחר שהחוקרת הסבירה לו המשמעות הראייתית של הימנעותו מלמסור פרטי העדים, אמר שיפנה לאנדרגה בשכונה וישאל אותו אם הוא מוכן להגיע לחקירה (ש' 26-61 בת/16).
בהתייחס לאירוע מושא כתב האישום, טען כי השוטרים שבאו אליו רצו לקחת אותו לכיוון שלא היה שם כלום, הוא פחד שרוצים לתת לו מכות, אנשים התחילו להתאסף ולכן הוא הלך מהמקום לכיוון המועצה. אחד השוטרים בא וריסס עליו, שוטר נתן לו בעיטה בצלעות אחרי שנפל מהדחיפות של השוטרים ואז שפכו עליו מים לעיניים בכוונה ועצרו אותו. כן הכחיש שאיים על שוטרים או שתקף אותם (ש' 69-85 בת/16).
בעדותו בבית המשפט העיד הנאשם כי ישב במקום האירוע עם חברים, הם שתו ואחר כך ישב בפינה לבד, ליד מן חדר כזה כששוטרים ניגשו אליו ואחד ביקש ממנו להזדהות. הוא ניגש איתו לצד ועוד שני שוטרים באו, לא ביקשו ממנו תעודת זהות, הניידת הייתה בצד, הוא חשש, כי בסביבה בה הוא גר, השוטרים נטפלים לאנשים בלי סיבה ועוצרים אותם ולכן ברח.
הנאשם העיד כי הוא רץ וכשאחד השוטרים אמר לו לעצור הוא עצר, נעמד ואז אחד השוטרים הגיע אליו ומבלי שהוא עשה כלום, ריסס עליו גז מדמיע, שוטר אחר בעט בו בצלעות והוא נפל על הרצפה. אחר כך שפכו לו מים לעיניים ואז הוא התפרע כי שרף וכאב לו. הנאשם העיד כי אם השוטרים טוענים שהוא השתולל ותקף אותם, זה בגלל שריססו אותו בפלפל ושפכו עליו מים, אז שרף לו והוא השתולל.
הנאשם ציין כי לאחר האירוע הלך לבדיקה ולצילום צלעות (הוצגה הפניה) והסביר כי לא רצה לתת פרטים של אנשים שהיו במקום, כדי לא לסבך אותם, כי הוא לא מאמין במשטרה וחושש ממנה (ראה עמ' 28-29 לפרוט').
בחקירתו הנגדית העיד הנאשם כי כשהגיע למתחם בית הכנסת לאחר שסיים לעבוד, ראה שם אנשים, היה להם וודקה ובירה, הם שתו ולאחר מכן התיישב לבד בצד, אבל לא לקח בקבוק איתו.
הנאשם ציין מספר שמות של אנשים שהיו במקום, טען שלמעט שמותיהם הפרטיים אין לו פרטים שלהם והסביר כי באשר לאירוע מושא כתב האישום, רצה שרק אחותו ש. ואנדרגה יעידו, אך לא נתן הפרטים של אנדרגה, כי לא רצה לסבך אותו, שכן הוא לא סומך על המשטרה (מעמ' 29 לפרוט' בש' 25 עד עמ' 34 בש' 6).
הנאשם אישר שהשוטר שניגש אליו ביקש ממנו להזדהות ולגשת לצד, העיד שהוא הסכים והלך איתו, אבל נבהל שכן הוא לא ביקש ממנו כלום, לא ביקש תעודת זהות וגם שני השוטרים הנוספים הצטרפו.
לבקשת בית המשפט, תיאר הנאשם את האירוע: "אני ישבתי ליד חדר, באו אלי השוטרים, שוטר אחד בא אלי, הוא ביקש שאני אתלווה אליו, עמדתי איתו בצד, דיברתי איתו, הוא לא ביקש ממני פרטים, לא ביקש ת.ז. או משהו, רק ביקש שאבוא איתו. שניים אחרים באו איתו, ביקשתי מהם שהם יזוזו לצד כי אני מדבר איתו ואני אתן לו הכל, הם התחילו כאילו קצת לעשות מהומה, ניסו לעשות מהומה ואז חששתי, פחדתי, ואז רצתי, ברחתי" (עמ' 35 לפרוט' בש' 12-16).
הנאשם העיד כי התכוון למסור לשוטר פרטים, אבל מה שהבהיל אותו זה השוטרים האחרים, שהתנפלו עליו - דיברו אליו בצורה תקיפה, לא זוכר מה בדיוק הם אמרו, אבל הוא חשש שירביצו לו, כי בעבר נטפלו אליו הרבה. הנאשם טען שלא דיברו איתו בכלל על תעודת זהות ושאם היו מבקשים תעודת זהות "זה היה נגמר ככה. הייתי נותן מס' ת.ז., את הכל" (מעמ' 35 לפרוט' בש' 17 עד עמ' 37 בש' 12).
הנאשם העיד כי רדפו אחריו וישר ריססו עליו גז פלפל, הוא נפל ואז בעטו לו בצלעות ושפכו עליו מים כדי שישרוף לו יותר. הנאשם טען כי הוא אינו זוכר כיצד נפל והסביר כי בדו"ח המעצר לא אמר כלום כשנתבקש להגיב, כי היה לו גז בפנים ולא הצליח לדבר. כן העיד כי במהלך ההשתוללות שלו לא שם לב למעשיו ויכול להיות שמישהו קיבל מכה, כי הוא התפרע, אבל הכחיש שנשך את י. או שתפס את האשכים של השוטרים (מעמ' 37 לפרוט' בש' 14 עד עמ' 39 בש' 27).
הנאשם העיד כי אין לו הכרות מוקדמת עם השוטרים, אולם את ג. פגש בעבר, מזמן, כשעצר אותו וביקש ממנו ת.ז. הנאשם הסביר שזיהה את הפנים של ג. בבית המשפט ובמהלך המשפט למד איך קוראים לו, אבל לא ידע את שמו לפני כן (עמ' 40 לפרוט').
לשאלות בית המשפט השיב הנאשם כי הוא אינו זוכר איזה וודקה שתה, כי במקום בו ישב, בצד, לא היה בקבוק פתוח, אלא עישן שם נרג.ה והסביר כי המרחק בין בית הכנסת והמועצה הוא כמו המרחק מבית המשפט לביטוח הלאומי. כן העיד כי השוטרים באו אליו אבל לא ביקשו תעודת זהות, אלא אחד רק ביקש שיבוא איתו לצד ואם היו מבקשים, היה אומר להם את המספר. כן טען שלא שאלו אותו לשמו ואם היו שואלים, הוא היה עונה ונותן פרטים (מעמ' 41 לפרוט' בש' 19 עד עמ' 42 בש' 3).
3.2 עדותה של אחות הנאשם
ע"ה מס' 2, הגב' ש. ק., העידה כי ביום האירוע חגגה עם חברות יום הולדת לאחת מהן באזור של בית הכנסת. אחיה בא לבקש ממנה כסף ואחרי זה לא ראתה אותו. לידם הייתה עוד קבוצה של כמה חבר'ה ששמעו מוזיקה ויותר מאוחר חברות שלה אמרו לה שמרביצים לאחיה.
כשהגיעה למקום ראתה 2-3 ניידות, אחיה היה מעולף והשוטרים ניערו אותו. היא ניגשה לאחת השוטרות וביקשה לדעת מה קרה אבל השוטרת התעלמה ממנה. היו שלושה שוטרים על אחיה ועוד לפחות שני שוטרים והיא לא מבינה איך הגיעו למצב שאחיה מעולף, עם כל כך הרבה שוטרים. הגב' ק. הסבירה כי לא ניגשה למחרת למשטרה כדי למסור את שראתה, שכן באירוע עצמו השוטרת התעלמה ממנה ולא ידעה כיצד יתייחסו אליה בתחנה (עמ' 42 לפרוט' בש' 11-25).
בחקירתה הנגדית השיבה כי בזמן האירוע הייתה עם החברות שלה, לא ראתה את אחיה אלא כשבא לבקש ממנה כסף, היא אינה זוכרת באיזו שעה זה היה ואינה יודעת לאן הלך לאחר מכן. בפעם הבאה שראתה אותו הוא היה מעולף ושלושה שוטרים ניערו אותו (מעמ' 42 לפרוט' בש' 28 עד עמ' 43 בש' 19).
- טענות הצדדים
ב"כ המאשימה חילק טיעוניו בין ההיבט העובדתי להיבט המשפטי.
בהיבט העובדתי טען שעדויות השוטרים היו מהימנות, כי בכל אחת מהן כשלעצמה די להרשעה וכי הן מחזקות האחת את האחרת ומאפשרות קביעת העובדות ברמה מאוד גבוהה באשר לנסיבות האירוע, בהפנותו לכל אחת מהעדויות ולראיות שהוגשו באמצעות השוטרים. כן טען כי ככל שקיימות סתירות בין העדויות, יש בכך דווקא כדי ללמד שהעדים לא תיאמו גרסאות וכל אחד העיד על הדברים, כפי שנתפסו מנקודת ראותו.
באשר לגרסת הנאשם טעם ב"כ המאשימה כי היא תמוהה, מלאת פריכות ואינה מעוררת ולו ספק סביר, שכן הנאשם לא טען מיידית כי הותקף על ידי השוטרים, לא הביא עדים למרות שטען כי היו עדים באירוע, סתר עצמו באשר לבקשת השוטרים כי יזדהה ולא יכול היה להסביר מדוע ברח מהם. עוד טען ב"כ המאשימה כי עדותה של האחות אינה יכולה לסייע, שכן היא לא ראתה את האירוע.
בהיבט המשפטי התייחס ב"כ המאשימה לחוקיות העיכוב וטען כי חשד סביר לצורך עיכוב אינו צריך להתייחס לעבירה ספציפית, אלא צריך להתקיים מכלול של נסיבות שמעורר באופן לגיטימי עניין משטרתי. לטענתו, נסיבות האירוע - השעה המאוחרת, המוסיקה הרועשת, מיקום האנשים בחצר בית הכנסת, הרושם כי הם שתויים וקיומו של אלכוהול במקום - הקימו אותו חשד שהצדיק את הפניה של א. לנאשם בבקשה לברר מי הוא ומה מעשיו במקום. ב"כ המאשימה הזכיר כי השוטרים עטו סימנים מזהים ומכאן, טען שהעיכוב בוצע בסמכות, כדין, הימלטות הנאשם הכשילה עיכוב כדין ולכן קמה עילת מעצר, על פי סעיף 23(ב) לחוק המעצרים, שלא כבמקרה של פס"ד נסים, אשר נדון בעבר על ידי בית המשפט.
לחילופין טען כי גם אם ייקבע שלא התעורר במקרה דנן חשד סביר, אזי היתה לשוטרים סמכות לבקש מהנאשם להזדהות, מכח סעיף 3 לפקודת המשטרה, המעניק לשוטר סמכות רחבה וכללית לשמור על הסדר הציבורי ולברר זהותו של אדם לא רק כשהוא חשוד בביצוע עבירה, אלא גם כשמדובר בעד או נפגע עבירה. ענייננו, טען, בנסיבות בהן התקבצו אנשים בשעת לילה מאוחרת והשמיעו מוזיקה רועשת במקום ציבורי, מהווה דוגמא מובהקת להפרת סדר ציבורי ומחובתה של המשטרה היה לנקוט פעולות, לרבות בירור זהותם של הנוכחים המפריעים לסדר הציבורי.
ב"כ המאשימה טען כי אם תתקבל הגישה לפיה ניתן לדרוש מאזרח להזדהות אך מקום בו מתעורר חשד סביר, אזי חוק נשיאת תעודת זהות יהפוך מיותר וברי כי המחוקק לא השחית מילותיו לריק. כן טען כי גם לאחר חקיקת חוקי היסוד חזרה הפסיקה וקבעה כי הסמכות לדרוש תעודת זהות אינה מוגבלת לקיומו של חשד סביר ויש להבדיל בין דרישה להציג תעודת זהות לבין בירור זהות, כמשמעו בחוק המעצרים.
לחילופי חילופין טען ב"כ המאשימה כי ככל שייקבע כי לא היה חשד סביר ולא קמה סמכות לבקש תעודת זהות, יש לראות את תגובת הנאשם כלא מידתית ולא מאוזנת.
ב"כ המאשימה טען כי לא היו במקרה דנן מחדלי החקירה, שכן המשטרה מילאה אחר חובתה לאסוף מספיק ראיות ומיצתה החקירה לאחר שהיו בפניה עדויותיהם של ארבעת השוטרים ותמונות של החבלות. כן הוסיף כי השוטרים התגייסו להכנסת הנאשם לניידת, בעודם מותקפים על ידו ועל ידי חבריו ולכן לא יכולים היו וגם לא היו צריכים לגבות עדויות נוספות מאנשים שהיו במקום. בחקירת הנאשם נעשה נסיון לברר זהותם של עדים לאירוע ולכן יכולתו של הנאשם להתגונן לא נפגעה.
בהתייחס לאישור השפיטה טען ב"כ המאשימה כי מלוא החומר המשטרתי הובא בפני מח"ש, ההנחיות קוימו ומח"ש רשאית להגיע למסקנות על סמך החומר שהונח בפניה. כן נטען כי לאחר שמיעת הראיות בתיק יש לבית המשפט הכלים לקבוע האם אכן הייתה תקיפה כפי שטוען הנאשם אם לאו והאם קמה לו טענת האפליה.
בהתייחס לכפל העבירות של הוראות חיקוק 3 ו- 4 טען ב"כ המאשימה כי אין מדובר בכפל, שכן נשיכתו של י. היא מעשה אחד שגיבש שתי עבירות, שאינן נבלעות האחת בשנייה, שכן כל אחת כוללת רכיב שאין באחרת. כן הסביר שיוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין כי מהעדויות ברור שהיו במקום יותר משני אנשים.
ב"כ הנאשם טען כי התיק דנן מייצג בעיה חברתית ממנה סובלים יוצאי אתיופיה ומבטא את הלך הרוח של השוטרים אשר ראו בנאשם וחבריו "חבורה של אתיופים בעייתיים".
ב"כ הנאשם הפנה לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בעניינו של יצחק נסים וטען כי שוטר אינו מוסמך לדרוש מאדם להזדהות, אלא אם מתעורר אצלו חשד סביר בדבר ביצוע עבירה, שכן השוטרים הינם חלק מהרשות המבצעת וחלים עליהם כללי המשפט המנהלי. משכך, חובה על כל שוטר לפעול בסבירות ופעולה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני היא בלתי חוקית.
ב"כ הנאשם התייחס לפסיקה אליה הפנה ב"כ המאשימה, טען כי מדובר בנסיבות שונות וכי בענייננו השוטרים פעלו בחוסר סבירות ולא קיימו את חובתם כרשות מנהלית, החל מהדרישה מהנאשם להזדהות, המשך בהחלטה לרדוף אחריו כשעזב את המקום וכלה בהחלטה לפעול כלפיו בכח.
בהתייחס לתגובת הנאשם, טען ב"כ הנאשם כי הנאשם לא יכול היה לשלוט בעצמתה והסביר כי לא היה לו פנאי לעשות תהליך מושכל של חשיבה, אלא הוא היה בפאניקה והתנהג כחיה פצועה, לאחר שרוסס בתרסיס פלפל.
ב"כ הנאשם טען כי העמדת הנאשם לדין במקרה דנן, לאחר שיקול דעת מוטעה ונוכח הצטברות של מחדלי חקירה, פוגעת בתחושת הצדק וההגינות, בהדגישו את נסיבות האירוע אותו ניהלו שלושה מתנדבים, שניים מהם קטינים, ושוטר שח"מ, אשר הגיעו לאירוע של רעש, מצאו את מקור הרעש אולם במקום לפעול להפסקתו הם ראו לנגד עיניהם "חבורת אתיופים בעיתיים" ושם התחיל הכשל באופן הטיפול. אף אחד מהשוטרים לא בדק למי שייך הרכב ממנו בוקע הרעש ותחת זו פנו לנאשם, הגם שכל עדי התביעה אישרו כי לא חשדו בו בביצוע עבירה כלשהי ולא העידו כי אותם אנשים "זרוקים" הפרו את הסדר הציבורי באיזשהו אופן. לזאת, הוסיף, מצטרפת העובדה כי מתנדב שהינו קטין, הוא שביצע את מעצרו של הנאשם.
ב"כ הנאשם הפנה להודעותיהם של י. וא. וביקש ללמוד מהן כי גם לדידן של החוקרות רס"ר בלה אבשלום ורס"מ ליאת אליתים נדרש חשד כלשהו בטרם פניה לנאשם ודרישה ממנו להזדהות. כן הפנה לתשובה שנתן א. לאותה שאלה וטען כי זו בעייתית, שכן אף אחד מלבדו לא ראה ליד הנאשם בקבוק וודקה ואף הוא עצמו לא הזכיר הבקבוק עד שהחוקרת שאלה אותו מפורשות מדוע בכלל ניגשו לנאשם. א. אף לא תפס את הבקבוק הנטען ומאידך, ג. בכלל ראה נרג.ה.
ב"כ הנאשם הדגיש כי אפילו ראה א. בקבוק וודקה ליד הנאשם, הרי שלשתות אלכוהול במקום ציבורי בלילה זו לא עבירה, הפנה לפסיקה ולסעיף 72 לחוק המעצרים וטען כי במקרה דנן השוטר לא היה מוסמך לפנות לנאשם ולבקש ממנו להזדהות.
בהתייחס לאישור השפיטה טען ב"כ הנאשם כי חרף שליחת החומר למח"ש חודש לאחר האירוע, מח"ש כלל לא בדקה את התיק, אישור השפיטה ניתן שנתיים לאחר מכן ודי בכך כדי להקים הגנה מן הצדק. בהקשר זה ציין ב"כ הנאשם כי מח"ש הסתמכה על החומר שנאסף בחקירה המשטרתית, שהיתה נגועה במחדלים, שכן המשטרה לא נקטה פעולות לאיתור עדים אובייקטיביים למרות שאין חולק שבמקום נכחו אנשים רבים ואף אחד מהשוטרים הנוספים שהגיעו למקום לא מילא דו"ח אירוע ולא נחקר. כן טען כי בנסיבות בהן נעשה שימוש בתרסיס פלפל על ידי מי שאינו מוסמך לעשות כן, אזי השימוש בתרסיס מהווה תקיפה של הנאשם ומח"ש לא בדקה זאת כלל.
בהתייחס לעבירת האיומים טען ב"כ הנאשם כי חלק מהעדים ייחסו את האמירות לחברים של הנאשם ואחרים לנאשם עצמו ומשכך מתעורר ספק אם הדברים אכן נאמרו על ידי הנאשם.
לאור שפורט, טען ב"כ הנאשם כי התנהלות המשטרה באירוע דנן הינה מחדל מראשיתה ועד סופה, נגועה בשיקולים זרים, אפליה וגזענות ושקלול כל ההיבטים בתיק חייב להוביל לזיכוי הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
- דיון
5.1 ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות
לאחר ששמעתי את כלל עדויותיהם של עדי המאשימה והנאשם ועיינתי חזור ועיין בדו"חות שנערכו על ידם ובהודעות שנגבו מהם, התרשמתי כי עדויותיהם של העדים י., ד.וג. היו בכללן עדויות מהימנות. העדויות אמנם לא תאמו אחת את השניה באופן מוחלט, אולם חיזקו זו את זו באשר לליבת האירועים ואני סבורה כי יש בכך דווקא כדי לחזק את מהימנות העדים, אשר דומה כי לא תיאמו גרסאותיהם.
מאידך גיסא, עדותו של א. הותירה עלי רושם של עדות מופרזת, מוגזמת ומגמתית.
ראשית, שלא כחבריו, אשר העידו כי מה שהסב את תשומת לבם וגרם להם להגיע למקום האירוע היה מוזיקה רועשת, ציין א. כי הם שמעו גם אנשים רועשים, מבלי שפרט באיזה אופן האנשים הרעישו.
שנית, בניגוד לחבריו, אשר העידו כולם כי אך הבחינו בחבורת נערים ממוצא אתיופי במקום, ציין א. בדו"ח הפעולה ת/12 כי כשהגיעו למקום, הבחינו באתיופים שותים. בהודעתו מסר כי הם רק נראו שתויים.
שלישית, בדו"ח ת/12 א. לא ציין מדוע ניגשו לנאשם דווקא ורק כשנשאל על כך על ידי החוקרת, ציין כי הנאשם שתה במקום ציבורי והיה לידו בקבוק וודקה פתוח. יתר העדים לא הבחינו בבקבוק הנטען והנאשם, אשר לא הכחיש ששתה מספר שעות עובר לאירוע, הכחיש קיומו של הבקבוק.
רביעית, עדותו של א. לפיה הנאשם אחז באשכיו, לא נזכרה בדו"ח ת/12, אלא רק בהודעתו המאוחרת (ת/13) והיא אף אינה נתמכת בשאר העדויות. א. מסר בהודעתו כי בשלב המעצר, בו נכח עמו דניאל, הנאשם אחז באשכיו, לחץ והכאיב לו. ניתן היה לצפות שבמצב כגון דא, יביע א. את הכאב או יסב תשומת לב חברו למעשיו של הנאשם. נשאלת השאלה, אם כן, כיצד זה שותפיו, למִצער ד.שליווה אותו במעצרו של הנאשם, לא הבחינו בכך.
חמישית, א. סתר עצמו כאשר פעם טען כי כשהגיעו למקום האירוע חבורת הנערים היתה במצב של התקהלות ופעם טען כי הם היו זרוקים במצב של רפיון (ראה עמ' 20 לפרוט' אל מול עמ' 21).
על כן, מצאתי לנכון לקבוע ממצאים עובדתיים אך על מעשים או דברים אשר יש להם תמיכה ביתר העדויות או בראיות נוספות.
באשר לגרסת הנאשם, יש לציין כי גרסתו הראשונית (ת/2) ניתנה בסמוך לאירוע, בעוד הודעתו השניה (ת/16) נגבתה כשנתיים לאחריו ועדותו בבית המשפט אף מאוחר יותר. לכן רואה ליתן משקל יתר לגרסתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בת/2. גרסתו זו של הנאשם אינה סותרת את עדויות השוטרים, אלא מאירה את הדברים באור מעט שונה או נותנת להן אינטרפרטציה שונה.
כך למשל, הנאשם מאשר כי כשהגיעו אליו השוטרים הוא אכן ישב לבד, בצד, במקום בו עישן קודם לכן נרג.ה. לגרסתו אחד השוטרים ביקש ממנו להזדהות ושוטר נוסף ביקש ממנו יפה להתלוות אליו הצידה והוא נעתר לו, אך בשלב מסוים לא הבין מה רוצים ממנו, פחד שרוצים להרביץ לו ולכן ברח לכיוון המועצה, אבל כשצעקו לו לעצור הוא אכן עצר. הנאשם טען כי מיד כשהגיעו אליו השוטרים הם ריססו עליו גז פלפל, בעטו לו בצלעות בעודו שכוב על הארץ ושפכו עליו מים ואישר כי הוא אכן השתולל, בשל הכאבים העזים והצריבה כתוצאה מריסוס גז הפלפל ושפיכת המים על פניו.
יש לציין כי עדותו של הנאשם הותירה בי רושם של חוסר אמון במערכת. הנאשם היה נתון בלחץ עד מתן עדותו ונדרשה התערבות של עורך דינו כדי להניע העדות ולהתקדם. ניכר מתשובותיו כי הוא אינו מביע אמון במשטרה והוא אף הסביר כי התנהגותה של המשטרה בשכונה בה הוא מתגורר היא שהביאה אותו למצב בו הוא אינו סומך עליה. כן ניכר פער בין שפת החקירה של ב"כ המאשימה לבין הבנת הנאשם והתרשמתי כי הרבה תשובות הן תוצאה של אותו פער.
עתה, על בסיס עדויותיהם של עדי המאשימה, הדו"חות שנערכו על ידיהם, הודעותיהם וגרסתו של הנאשם, אני קובעת כי השתלשלות האירוע בפן העובדתי, היתה כדלקמן:
ביום 19.8.11 ערכו שלושה מתנדבים, שניים מהם קטינים, ושוטר שח"מ סיור שגרתי בפרדס חנה. מתוקף היותו השוטר היחיד בניידת הסיור, שימש ג., שוטר השח"מ, מפקד הצוות. בשעה 04:00 לערך, הם שמעו רעש של מוזיקה חזקה מאחורי בית הכנסת הגדול ופנו לברר את מקור הרעש. בהגיעם לרחבת בית הכנסת הגדול, בסמוך לבניין המועצה בפרדס חנה, הבחינו ברכב מסוג פג'ו בצבע לבן, ממנו בקעה מוזיקה רועשת. כן הבחינו בכ- 20 עד 30 נערים ונערות ממוצא אתיופי, ביניהם הנאשם.
ג. פנה לנאשם, אשר ישב לבד בצד, במעין כניסה מקורה בבניין בית הכנסת, דרש ממנו להזדהות והנאשם סרב. י. ביקש מהנאשם להתלוות אליו הצידה והנאשם הסכים, אולם עמד בסרובו למסור פרטים ולכן ג. הודיע לו שהוא מעוכב.
הנאשם ברח לכיוון מתחם המועצה, מרחק של כ-100-150 מטר, המתנדבים א. וד.רדפו אחריו, קראו לו לעצור והנאשם אכן נעצר בסמוך לאוהלי מחאה שהוקמו אותה עת בסמוך למועצה.
א. הודיע לנאשם שהוא עצור עקב סירובו לעיכוב והוציא אזיקים. הנאשם החל להשתולל, א. אזק אותו ביד אחת, הנאשם נתן מכה עם מרפקו בחזה של א., ד.אמר לו שיירגע ומשלא נרגע, ריסס אותו בתרסיס פלפל. א. השלים את האיזוק ולמקום הגיעו ג. וי., לאחר שהנאשם כבר היה אזוק בשתי ידיו, וניסו להעבירו לניידת, תוך שנערים נוספים במקום מנסים למנוע מהם לעשות זאת. הנאשם המשיך להשתולל ונשך את י. בזרוע שמאל. במקביל הגיע תגבור בדמות לפחות 3 ניידות נוספות למקום והשוטרים שהגיעו, סייעו בהעברת הנאשם לניידת ולקחו אותו לתחנת המשטרה.
באשר לטענה כי הנאשם אחז באשכיו של א., כמור לעיל, נוכח העובדה שא. מצא לציינה אך בהודעתו ולא בדו"ח הפעולה ובהעדר תימוכין אחרים לה, אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה הטענה.
כך גם באשר לטענה לפיה הנאשם אחז גם באשכיו של ג. - הטענה באה אך בסוף דו"ח הפעולה של ג. (ת/14), לאחר סיום תיאור השתלשלות האירוע ולא הובאו לה תימוכין, באשר אף אחד מהשוטרים הנוספים לא ציין כי הבחין בנאשם אוחז באשכיו של ג.. כפי שצוין לעיל בעניינו של א., משנטען כי הנאשם מחץ את אשכיו של ג. בחוזקה, ניתן היה לצפות כי ג. יגיב לתקיפה או יסב תשומת לב חבריו לכך ולא כך הוא. לכן לא מצאתי לקבוע כי הנאשם אכן אחז באשכיו של ג..
באשר לעבירת האיומים - בכתב האישום נטען כי הנאשם איים על השוטרים בכלל ועל ג. בפרט. אלא שבנקודה זו גרסאות עדי המאשימה שונות. ג. לא ציין דבר באשר לאיומים בדו"ח הפעולה שלו (ת/14) ואף בהודעתו לא העלה את נושא האיומים כשתיאר את השתלשלות האירוע באופן רציף. רק בהמשך ההודעה ציין ג. כי הנאשם איים על השוטרים ועליו, כנטען בכתב האישום. ד.לעומת זאת העיד כי הנאשם אמר לו: "ד.מחקלאי, אין בעיה, אל תדאג", אולם לא ציין כי שמע את הנאשם מאיים על ג. ואל מול שני אלה, א. העיד כי חבריו של הנאשם הם שאיימו עליו ועל ד.שהם יודעים איפה הם גרים וירביצו להם. י. לא התייחס לאיומים כלל, לא בדו"ח ת/6 ולא בהודעתו ת/7. הנאשם הכחיש כי איים על מי מהשוטרים והגם שאישר כי פגש את ג. בעבר, טען כי לא ידע את שמו או את שמם של יתר השוטרים. יתרה מזאת, הנאשם אף לא נחקר בחקירתו הנגדית בנוגע לאיומים ויש בכך כדי ללמד כי ב"כ המאשימה אינו חולק על גרסתו. בנסיבות אלה לא מצאתי לקבוע כי הנאשם אכן איים על ג. או על מי מהשוטרים.
5.2. ההיבט המשפטי
הן ב"כ המאשימה והן ב"כ הנאשם התייחסו בסיכומיהם (בהנחיית בית המשפט) למספר שאלות הדורשות הכרעה בתיק דנן ואלה הן:
- סמכותם של השוטרים לדרוש מהנאשם תעודת זהות.
- חוקיות העיכוב והמעצר של הנאשם אל מול מידתיות תגובתו.
- קיומם של מחדלי חקירה.
- הגנה מן הצדק – הן בהתייחס לאישור השפיטה שניתן על ידי מח"ש מבלי שזו ערכה חקירה מצדה והן בהתייחס לטענה של אפליה וגזענות.
- כפל עבירות בהוראות חיקוק 3 ו-4 בכתב האישום.
אדון בשאלות האמורות לפי סדרן.
5.2.1 סמכותם של השוטרים לדרוש מהנאשם להזדהות
כאמור, ב"כ הנאשם טען כי בהעדר חשד סביר כי הנאשם ביצע עבירה כלשהי, לא קמה לשוטרים סמכות לדרוש ממנו להזדהות. מנגד, טען ב"כ המאשימה כי לשם עיכובו של אדם נדרש חשד ברף הנמוך ביותר ודי בנסיבות האירוע דנן כדי להקים אותו חשד ולהקנות לשוטרים סמכות לדרוש מהנאשם תעודת זהות.
סעיף 66 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") מגדיר עיכוב מהו:
"בפרק זה, "עיכוב" – הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה." (ההדגשות אינן במקור).
סעיף 67 לחוק המעצרים קובע:
"67.(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו." (ההדגשות אינן במקור).
עינינו הרואות כי המחוקק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר
זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של חשד כי בוצעה עבירה (ראה גם ספרו של י. קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון, הליכים שלפני המשפט א, הדין בראי הפסיקה מהדורה מעודכנת, תשס"ח- 2008). ויודגש - שוטר אשר פונה לאדם ומבקש ממנו להזדהות על ידי הצגת תעודת זהות, מגביל את חירותו לנוע באופן חופשי, ולו לזמן קצר ומשכך יש לראות במעשה עיכוב, כהגדרתו בחוק.
בענייננו אישרו עדי המאשימה י. ד.וג. כי לא חשדו בנאשם בביצוע עבירה כלשהי. א. אמנם טען, בדיעבד, כי הנאשם נצפה כשלידו בקבוק וודקה פתוח, אולם לא זו בלבד שלא נמצאו תימוכין לטענה האמורה, אלא שאפילו הייתי מקבלת אותה, אזי אין בכך משום עבירה, כפי שיוסבר בהמשך.
ג. הוא שניגש ראשון לנאשם ודרש ממנו להזדהות.
בדו"ח הפעולה ת/14 כל שציין ג. הוא: "ניגשנו לבחור ממוצא אתיופי ביקשתי ממנו להזדהות והוא אמר שהוא לא נותן לי תעודת זהות...".
גם בהודעתו במשטרה ת/15, כל שג. מסר הוא: "ניגשנו לאחד הבחורים נראה עם משקפי ראיה מעשן נרג.ה. ביקשתי ממנו להזדהות לצורך קבלת פרטיו, הנ"ל סרב בכל תוקף לתת את פרטיו".
בחקירתו הנגדית הסביר מדוע דרש מהנאשם להזדהות: "כשאתה מדבר עם בן אדם אתה צריך לדעת מי עומד מולך. על סמך זה ביקשתי את הפרטים שלו. גם אם אני לא חושד בו. זה בן אדם שאני לא מכיר..." (עמ' 23 לפרוט' בש' 14-18).
קרי, ג. לא חשד בנאשם בשום שלב בביצוע עבירה כלשהי.
י. הסביר כי הם ניגשו לנאשם אך כי "נתקלו בו ראשון" וכלל לא חשדו כי הוא ביצע עבירה מסוימת (ראה עמ' 11 לפרוט' בש' 20-22 וכן ש' 20-21 בת/7, לאחר שנשאל מפורשות על ידי החוקרת, מדוע ג. ביקש דווקא מהנאשם להזדהות).
ד.העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא חשד בנאשם בביצוע עבירה כלשהי, אלא הם ביקשו תעודות זהות מכל הנוכחים במקום ואל הנאשם הגיעו אחרון, לאחר שהאחרים הזדהו כולם. פרט זה בעדותו של דניאל, אינו מתיישב עם עדותם של יתר השוטרים, כפי שפורט לעיל, ולכן לא ראיתי לאמצו.
א. הוא היחיד שמצא הסבר לשאלה מדוע ניגשו דווקא אל הנאשם ודרשו ממנו להזדהות וזאת אך לאחר שנשאל על כך בהודעתו ת/13. החוקרת שאלה את א. אם הנאשם ביצע עבירה כשניגש אליו והוא השיב: "כן, הוא שתה במקום ציבורי עם בקבוק של אלכוהול וודקה מסוג פרפקט פתוח. שהיה לידו." בהמשך נשאל א. פעם נוספת, מדוע ניגשו דווקא לנאשם והשיב: "כי הוא היה זרוק בפינה עם עוד חברים שלו והיה נראה שהוא שתוי והיה לידו גם וודקה מסוג פרפקט".
דא עקא, שכפי שצוין לעיל, לא נמצאו תימוכין לגרסתו של א. ואני דוחה אותה. בקבוק הוודקה לא נתפס על ידו, יתר השוטרים לא הבחינו בו ואף ג., אשר אין חולק כי ניגש אל הנאשם ראשון, לא ציין כי הבחין בבקבוק אלכוהול, אלא בנרג.ה. הנאשם מצדו הכחיש כי היה לידו בקבוק אלכוהול כלשהו, אולם אישר כי עישן במקום נרג.ה, מה שמחזק את גרסתו של ג. דווקא.
יתרה מזאת, בחקירתו הנגדית אישר א. כי הם לא ראו את הנאשם שותה ולכן לא קנסו אותו, אך ציין : "רצינו לברר וככה מתחילים לברר" (עמ' 21 לפרוט' בש' 13-18). כן העיד כי יכול להיות שראו אלכוהול, לא זוכר אם זה היה ככה אבל מאמין שזה נכון (עמ' 20 לפרוט' בש' 27-29).
אם לסכם עדויותיהם של השוטרים בנקודה זו, אזי אין חולק כי הנאשם לא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. השוטרים הגיעו למקום בעקבות רעש שהם שמעו, הבחינו כי הרעש בוקע ממכונית פג'ו לבנה שעמדה במקום, אולם תחת נקיטת פעולה לטיפול ברעש, בחרו לפנות לנאשם בדרישה להזדהות, על אף שישב לבד, בצד, מרוחק מכל יתר הנערים במקום.
בנסיבות, משלא הוכח כי לשוטרים היה יסוד לחשד לפיו הנאשם עבר או עמד לעבור עבירה, לא היו רשאים הם לעכב אותו ולברר את זהותו מכח סעיף 67 לחוק המעצרים.
נשאלת השאלה אפוא, מכח איזו הוראת חוק ביקשו השוטרים מהנאשם להזדהות?
לדידו של ב"כ המאשימה התשובה נעוצה בהוראת סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החזקת תעודת זהות") הקובע:
"תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו".
בטרם דיון בנפקותו של סעיף 2 הנ"ל, רואה להביא את לשון סעיף 69 לחוק המעצרים:
"הוקנתה בחיקוק הסמכות לחפש במקום, בכליו או על גופו של אדם, או הסמכות לדרוש מאדם הצגת מסמכים, רשאי בעל הסמכות לעכב אדם או כלי רכב כדי לאפשר את החיפוש או העיון במסמכים, וכן רשאי הוא לדרוש מהאדם למסור את שמו ומענו". (ההדגשות אינן במקור).
קרי, הרשות לעכב אדם כדי לעיין במסמכים או כדי לדרוש ממנו למסור את שמו ומענו נתונה אך למי שהסמכות הוקנתה לו בחיקוק, במפורש ולא במשתמע.
בת"פ 14037-03-09 מ"י נ' יצחק נסים (4.10.11)(להלן: "פס"ד נסים") דנתי בשאלת נפקותו של סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והבעתי דעתי כי הוא אמנם מטיל על האזרח את החובה לשאת תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו, אולם הוא אינו מתייחס לסמכות של הרשות וודאי שאינו מעניק לשוטר את הסמכות לפנות לכל אדם כרצונו, בהעדר כל עילה, על מנת לברר זהותו ולא ניתן לפרשו ככזה מכמה טעמים:
ראשית, כלל יסוד במשפט המנהלי ובשיטתנו המשפטית הינו כי הרשות המנהלית רשאית לפעול רק בתוך ד' אמות הסמכות שהוקנתה לה בחוק, והיא אינה מורשית לבצע פעולה שהיא לא הוסמכה במפורש לעשותה (בג"צ 7455/05 הפורום המשפטי למען א"י נ' ממשלת ישראל (14.8.05)).
תחולתו של עיקרון חוקיות המִנהל חל במשנה תוקף ובמשנה חשיבות כאשר מדובר בפגיעה בזכות יסוד מוכרת ומשכך נקבע כי כאשר הפעולה המנהלית עלולה להביא לפגיעה בזכויות הפרט, אין הרשות יוצאת ידי חובתה בהצבעה על הוראת חוק כללית שיכולה להתפרש כמקור הסמכה לפעולתה ועל ההסמכה לפעולה להיות ברורה, מפורטת ומפורשת בחקיקה ראשית (בג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל (6.9.99); בג"ץ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר (10.4.80); בג"ץ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים (20.12.10); ועע"מ 3782/12 מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל נ' איגוד האינטרנט הישראלי (24.3.13)).
להבדיל מהרשות המנהלית, שכל מעשה שלה מחויב הסמכה בחוק (שאם לא כן, אזי אינו חוקי), הרי שהאדם הפרטי הנו בעל זכויות טבעיות והוא רשאי לעשות ככל שעולה על דעתו אלא אם הוגבל לעשות כן בחוק (ראה ספרו של י. זמיר, הסמכות המנהלית כרך א', מהדורה שניה, בעמ' 74).
שנית, פרשנות רחבה וגורפת של חוק החזקת תעודת זהות תרוקן מתוכן את ההוראות הנוגעות לעיכוב בחוק המעצרים, אשר באו, כאמור, להסדיר ולהגביל את סמכות המשטרה לעכב אדם ברחוב כדי לברר את זהותו ומענו, כמו גם את יתר סעיפי החוק המקנים לשוטר סמכות לברר זהות אדם בתנאים מסוימים. חזקה על המחוקק כי לא השחית מילותיו לריק ולא קבע תנאים לבדיקת זהות אדם אם ממילא סבר כי סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות מקנה לשוטר סמכות לעשות כן ללא תנאי.
בהקשר זה יש לזכור, כי חוק המעצרים חוקק שנים רבות לאחר חוק החזקת תעודת זהות.
אני דוחה את טענת ב"כ המאשימה לפיה יש להבחין בין הדרישה להציג תעודת זהות לבין בירור זהותו של אדם, כמשמעו בחוק המעצרים. לשונם של סעיפים 67 ו-69 לחוק המעצרים כוללת בגדר בירור הזהות הצגת מסמכים ולדידי, תעודת זהות הינה מסמך כאמור.
לשם השוואה והמחשה, אתן הדוגמא אותה נתתי בפס"ד ניסים. טול לנגד עיניך את הוראת תקנה 23 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שעניינה ציות לשוטר ואשר קובעת:
"עובר דרך חייב לציית –
להוראות שנותן שוטר במדים, שוטר שהזדהה בתעודת מינוי, או אדם הנמנה עם הג"א כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל ובמדים..."
היעלה על הדעת שחובת הציות המוטלת על האזרח מקימה לשוטר סמכות להורות לאזרח לבצע כל שיעלה על דעתו, אך משום שעל האזרח הוטלה החובה לציית?! ברי כי התשובה לכך שלילית.
זה המקום לציין כי בפס"ד נסים הבאתי דוגמאות להוראות חיקוק המקנות סמכות מפורשת לעכב אדם כדי לדרוש ממנו להזדהות וביניהן סעיף 13ה (א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, סעיפים 3(א) ו-4 לחוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור, התשס"ה-2005 ועוד.
כן התייחסתי לע"פ 617/80 למברטו נ' מ"י (8.1.81), בו קבע בית המשפט העליון בשנת 1981 כי החוק להארכת תוקף של תקנות שעת חירום (החזקת תעודת זהות והצגתה), תשל"א - 1971 (אשר נוסחו זהה עקרונית לנוסח חוק החזקת תעודת זהות) מקנה לכל שוטר סמכות במילוי תפקידו לדרוש הצגתה של תעודת זהות מכל אדם, אף בלי שנתעורר בלבו לפני כן חשד שבוצעה עבירה, ברם ציינתי כי מאז ענין למברטו, משנחקקו חוקי היסוד, שקבעו כי זכויות האדם לפרטיות, לכבוד ולחופש תנועה הנן זכויות יסוד ופגיעה בהן תוכל להיעשות אך ורק על פי חוק, או מכח הסמכה מפורשת בו, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, יש ליתן פרשנות שונה לסעיף 2 בחוק החזקת תעודת זהות.
על רקע השינוי בהלך הרוחות אף הוקמה ועדת משנה בראשותו של השופט ד. לוין שתפקידה היה לבחון את מכלול סמכויות האכיפה שבידי המשטרה, לרבות סמכות העיכוב. בהצעת החוק שהכין השופט ד. ביין (כתוארו אז), תוך התייחסות לתנאי פסקת ההגבלה שנקבעה בחוקי היסוד, נקבע כי העיכוב יבוצע רק למטרות המפורטות בחוק וביניהן בירור זהותו של אדם (ראה הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - עיכוב, מעצר ושחרור) התשנ"ה- 1995, ה"ח 2366, ח בהדר א' התשנ"ה). הצעת החוק היא שהולידה בסופו של יום את חוק המעצרים.
על רקע האמור ולאחר שהפניתי לבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים (10.5.04), שהגדיר את הזכות לפרטיות כבעלת שני פנים (האחד - זכותו של האדם לנהל את אורח החיים בד' אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ, והשני - החשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידיה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש לרעה באותו מידע), הבעתי דעתי כי עיכוב אדם לבירור זהותו, ללא כל עילה שבדין, פוגע בזכויותיו החוקתיות לחירות ולפרטיות שכן כפי שאף נפסק כבר בעבר - בעצם הצגת תעודת זהות בפני שוטר יש כדי להגביל את חופש התנועה ולחשוף מידע אישי על אדם (ראה לעניין זה את בג"ץ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים (20.12.10)).
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור קביעת בית המשפט העליון ברע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (6.1.15) באשר למעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית:
"אין צורך להרחיב בדבר מעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית. מדובר בזכות חוקתית, ראשונה במעלה, המעוגנת מפורשות בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכפי שקובע סעיף 1 לאותו החוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו וביותו בן חורין"".
אני ערה לעובדה כי מאז ניתן פס"ד נסים, נשמעו דעות שונות הן בבתי משפט השלום והן בבתי המשפט המחוזיים, אולם אני סבורה כי אין באותן דעות כדי להוביל למסקנה שונה או לשנות את עמדתי, שכן אין הנסיבות באותם תיקים דומות לענייננו דכאן, ואפרט.
בבג"ץ 791/13 דני בן שבת נ' מדינת ישראל (10.2.13), אליו הפנה ב"כ המאשימה, בית המשפט העליון אמנם דחה על הסף עתירה בה נטען כי משטרת נהריה פועלת לפי נוהל פסול כאשר היא דורשת מאזרח שאינו חשוד בעבירה להציג תעודת זהות לשוטרים, אולם לא התייחס לפרטי האירוע ואף רמז כי גם לחובה שנקבעה בסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות קיימים סייגים:
"ראוי להוסיף כי העותר איננו מודע, כנראה, לכך שבהתאם לסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982: "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו". יחד עם זאת אין צורך לפרט פה את מלוא היקפה של חובת ההזדהות ואת סייגיה במקרים פרטניים שונים, שכן העתירה מתיימרת לתקוף דווקא את הנוהל בו מדובר". (ההדגשות אינן במקור)
גם נסיבותיו של ע"פ (י-ם) 46367-03-12 אסתר פרידמן נ' מדינת ישראל (4.11.12), אליו הפנה ב"כ המאשימה, שונות מהנסיבות בהן עסקינן. שם נדון עניינה של נאשמת אשר סירבה להזדהות לדרישת שתי שוטרות, אשר הבחינו בה חוצה מעבר חציה באור אדום וביקשו לתת לה דו"ח. קרי, שם הבחינו השוטרות בנאשמת מבצעת עבירה טרם הדרישה להזדהות, שלא כבענייננו.
יתרה מזאת, בהכרעת דינו התייחס בית המחוזי מפורשות לפס"ד נסים ונמנע מלקבוע אם הגישה שהובעה בו ראויה אם לאו:
" יצויין, כי בפסק דינו של בית משפט העליון בע"פ 617/80 למברטו נ. מדינת ישראל פ"ד לה(2), 313 (1981) נקבע ביחס להוראת החוק שקדמה להוראת סעיף 2, כי שוטר מוסמך לדרוש הצגת תעודת זהות מכל אדם, אף מבלי שנתעורר בלבו של השוטר חשד כי האדם ביצע עבירה. בהכרעת הדין של בית משפט השלום בקריות בת.פ. 14037-03-09 מדינת ישראל נ. יצחק ניסים [פורסם בנבו] (כב' השופטת טל תדמור-זמיר) הובעה דעה, כי חוקי היסוד שינו את המצב המשפטי שהיה קיים בעת שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ועל כן כיום מוסמך שוטר לדרוש מאדם כי יציג בפניו תעודת זהות, רק אם אצל השוטר התעורר חשד כי האדם ביצע עבירה. יובהר, כי שאלה זו אינה עומדת להכרעה לפנינו, הואיל ואין חולק על כך שהשוטרות פנו אל המערערת וביקשו כי תציג בפניהן תעודת זהות, לאחר שהבחינו כי המערערת עברה עבירת תנועה, עת חצתה מעבר-חציה באור אדום". (ההדגשות אינן במקור).
בע"פ (חי') 39387-06-12 רביבו נ' מדינת ישראל (3.1.13), אליו הפנה ב"כ המאשימה, נדון עניינם של בעל ואישה, אשר הורשעו על פי הודאתם, לאחר שחזרו בהם מהכפירה, בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (האישה הורשעה גם בעבירה של העלבת עובד ציבור). תחילה הוגש הערעור הן מטעם האישה והם מטעם בעלה, אולם בהמשך נמחק הערעור בשם הבעל, לבקשתו.
עיון מדוקדק בכתב האישום המתוקן בו הודתה המערערת (ת.פ (קר') 39289-07-10) מלמד כי הוא כלל לא ייחס לה סירוב להזדהות ואף לא מצוין בו כי היא נדרשה לעשות כן. דרישת ההזדהות התייחסה אך לבעלה, אשר הודה במיוחס לו, הורשע ופסק הדין בערעור, כאמור, אינו עוסק בו.
משכך, לא מצאתי כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן בעניינה של מערערת, שכלל לא העלתה את שאלת נפקותו של סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות, יכול לשמש לענייננו.
ב"כ המאשימה הוסיף והפנה לע"פ 333/10 קרן סרנקו נ' מדינת ישראל (28.10.10) - שם נדון עניינה של נאשמת, אשר תקפה שוטרים שעצרו את הרכב בו נסעה עם חבריה, בדרישה לבצע חיפוש בהתאם למידע מודיעיני שהיה בידיהם. שוב, נסיבות שונות מענייננו, בו לא קם חשד כי הנאשם ביצע עבירה, לא במידע מודיעיני ולא בדרך אחרת.
לאור שפורט לעיל, נותרת אני איתנה בדעתי כי סמכות המשטרה לדרוש מאזרח להזדהות יכולה להיות מוקנית או מוענקת אך בחיקוק מפורש וסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות אינו מעניק סמכות כזו (השווה לעניין זה את הכרעת דינו של כבוד השופט שגיא בת"פ (ת"א-יפו) 20039-09-13 מדינת ישראל נ' נידם (3.3.14), שם אמנם לא נדון סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות, ברם דובר בנסיבות דומות, בהן הנאשם רכב על אופניו בשעת לילה מאוחרת, עוכב על ידי שוטר על מנת להזדהות ובית המשפט דן בשאלה האם התקיים יסוד סביר לחשד שהצדיק עיכובו של הנאשם).
5.2.2. חוקיות העיכוב והמעצר של הנאשם אל מול מידתיות תגובתו
המסקנה המתבקשת מהקביעה כי במקרה דנן לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 67 לחוק המעצרים ולא היתה לשוטרים סמכות לדרוש מהנאשם תעודת זהות, היא כי השוטרים עיכבו את הנאשם שלא כדין.
ב"כ המאשימה הפנה לסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת המשטרה") וטען כי הוא מלמד על התפקיד הרחב של המשטרה, כי יש בו כדי לחייב אותה לשמור על הסדר הציבורי ומתוקף כך, יש בו כדי להסמיך שוטר לזהות גם אנשים שאינם חשודים בביצוע עבירה, כגון במקרה של עדים, נפגעי עבירה וכדומה. וזו לשונו של סעיף 3 לפקודת המשטרה:
"משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובג.וין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש."
עינינו הרואות, כי הסעיף אכן מלמד על תפקידה הרחב של משטרת ישראל ועל החובות המוטלות עליה. חובות מוטלות ולא סמכויות מוענקות. אמנם ייתכנו מקרים, בהם, כחלק מחובתה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי ועל החברה בכללותה, תיתכן פגיעה בחרות של אחד מפרטיה. השאלה היא שאלה של איזונים ובלמים ובמקרה דנן, אני סבורה כי הפגיעה בפרט, קרי, בנאשם, עלתה בעצמתה על הצורך להגן על הציבור או החברה ומכאן נובעת אי החוקיות בעיכובו של הנאשם.
ויודגש - לא שוכנעתי כי במקרה דנן נדרשו השוטרים להשיב את הסדר הציבורי על כנו, או כי הוא הופר בדרך כלשהי. השוטרים לא העידו בשום שלב כי התקבלה תלונה על הקמת רעש, אלא ציינו כי שמעו מוזיקה רועשת ממתחם בית הכנסת והגיעו למקום כדי לבדוק את פשר הרעש.
אחותו של הנאשם העידה כי מדובר במקום שקט, שלא מפריע לאנשים, כי אין בתי מגורים בקרבת מקום ועדותה לא נסתרה. אפילו הפריע הרעש לשוטרים עצמם, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בהפרת הסדר הציבורי. לכן איני מקבלת הטענה לפיה המוזיקה הרועשת היוותה הפרת הסדר הציבורי, בנסיבות דנן.
יתרה מזאת, אפילו הייתי מקבלת הטענה כי השוטרים הגיעו למקום כדי להשיב הסדר הציבורי על כנו, אזי כל שהיה עליהם לעשות הוא לפעול להפסקת הרעש, מה שלדאבון הלב לא קרה. ניתן להניח כי לו היו השוטרים פונים לטפל ברעש, מבררים למי שייך הרכב ממנו בקעה המוזיקה ומבקשים להפסיקה, היה האירוע דנן נמנע, על כל תוצאותיו והשלכותיו.
דא עקא, שתחת השמירה על הסדר הציבורי והטיפול ברעש, לשמו הגיעו למקום, בחרו השוטרים לטפל בנאשם אשר ישב בצד, מרוחק, מבלי שנטען כי היווה בעיה כלשהי.
ב"כ המאשימה טען כי ניתן ללמוד על סמכות העיכוב הכללית הנתונה למשטרה גם מכוחם של סעיפים 193, 194 ו- 223 לחוק העונשין התשל"ז-1977 , כמו גם מכוחם של החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) שהותקנו על פיו ומחוק המאבק בתופעת השכרות.
אבחן אם בנסיבות התיק דנן, אכן היתה לשוטרים סמכות לעכב את הנאשם מכוח או לאור הוראות החוק האמורות.
סעיף 193 לחוק העונשין שכותרתו "שכרות" קובע:
"193. (א) המתפרע או המפר את הסדר במקום ציבורי בהיותו שיכור, דינו - מאסר שלושה חדשים."
כפי שציינתי לעיל, המאשימה לא הוכיחה כי הנאשם התפרע או הפר את הסדר הציבורי בהיותו שיכור. הנאשם אמנם הודה כי כשלוש שעות עובר לאירוע שתה עם חבריו אלכוהול, אולם לא נטען בשום שלב כי כתוצאה מכך התנהג באופן שהיווה או רמז על הפרת הסדר הציבורי.
כי כך, אני סבורה כי במקרה דנן לא ניתן לאשרר עיכובו של הנאשם מכח סעיף 193 הנ"ל.
סעיף 194 לחוק העונשין שכותרתו "מהומה ועלבון במקום ציבורי" קובע:
"194. (א) המקים שאון או מהומה במקום ציבורי, בלי סיבה סבירה ובאופן העלול להפריע לתושבים או להביא להפרת השלום, דינו - מאסר שלושה חדשים.
(ב) המעליב אדם במקום ציבורי באופן העלול לעורר אדם הנוכח אותה שעה להפר את השלום, דינו - מאסר שלושה חדשים."
מן המקובץ עד כה עולה כי אין חולק על שבענייננו אכן הוקם שאון, ברם ראשית, לא הוכח כי הנאשם הוא שהקים את השאון, שנית, השוטרים כלל לא טיפלו בהקמת השאון ושלישית, לא הוכח כי השאון היה עלול להפריע לתושבים.
כך גם באשר לסעיף 223 לחוק העונשין שכותרתו "מלאכות פוגעות" ואשר דורש אף הוא כי הרעש או הריחות צריכים להטריד בני אדם.
כי כך, גם הסעיפים האמורים לא יכולים היו להעניק לשוטרים סמכות לעכב את הנאשם במקרה דנן.
כן עיינתי בחוק למניעת מפגעים ובחוק המאבק בתופעת השכרות, אליהם הפנה ב"כ המאשימה, אולם אף בהם לא מקור סמכות לעיכוב הנאשם במקרה דנן.
החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 מקנה לשוטר סמכות להיכנס למקום ללא צו שופט במקרה בו נעברה עבירה של הקמת רעש (ראה סעיפים 2 ו-11 לחוק למניעת מפגעים). ראשית, בענייננו אין מדובר בכניסה למקום, אלא בדרישה להזדהות, שנית, עינינו הרואות כי מקום בו המחוקק רוצה להעניק לשוטר סמכויות, הוא עושה זאת באופן מפורש ושלישית, בענייננו לא הוכח ואף לא נטען כי נעברה עבירה של הקמת רעש, כמשמעה בחוק למניעת מפגעים.
חוק המאבק בתופעת השכרות, תש"ע- 2010 קובע כי מקום שהיה לשוטר "יסוד סביר להניח כי אדם שותה משקה משכר או כי אדם המחזיק משקה משכר מתכוון לשתותו, במקום ציבורי או ברכב הנמצא במקום ציבורי, וכי שתיית המשקה המשכר עלולה להביא להפרת הסדר הציבורי או לפגיעה בשלום הציבור או ביטחונו, רשאי הוא לתפוס או להשמיד את המשקה המשכר או את כלי קיבולו".
קרי, הסמכות המוקנית בחוק האמור אינה נוגעת לעיכוב או דרישה להזדהות.
יתרה מזאת, כפי שכבר צוין לעיל, בענייננו כלל לא הוכח כי הנאשם שתה בעת הארוע משקה משכר ואף לא הוכח כי הוא החזיק משקה משכר.
בטענותיו של ב"כ המאשימה ובתיאורו את נסיבות האירוע כנסיבות של הקמת מוזיקה רועשת ושתיית אלכוהול במקום ציבורי בשעת לילה מאוחרת, יש כדי לנסות ולהצדיק בדיעבד את התנהלות השוטרים. מעדויות השוטרים עצמם עלה כי למעשה דובר במקרה בו חבורה של נערים ממוצא אתיופי, נכחה במקום ציבורי בשעת לילה מאוחרת ושמעה מוזיקה - הא ותו לא.
סברו השוטרים כי המוזיקה רועשת מדי - רשאים היו לפעול להנמכתה או הפסקתה. הא ותו לא.
עוד רואה להזכיר את הוראות סעיפים 72 ו-24 לחוק המעצרים.
סעיף 72 לחוק המעצרים קובע כי על מבצע העיכוב תחולנה הוראות סעיף 24 בשינויים המחויבים, קרי, על המבצע עיכוב להודיע למעוכב כי הוא מעוכב ולהבהיר לו את סיבת העיכוב בהקדם האפשרי.
לפי סעיף 24(ג) לחוק המעצרים, מילוי החובות האמורות בסעיף קטן (א), הוא תנאי לחוקיות המעצר, ובהקשר שלנו, לחוקיות העיכוב. לא קיומה חובה מן החובות האמורות, נפגמת "חוקיות" העיכוב וקמה למעוכב "זכות התנגדות".
מהראיות שהונחו בפניי עולה כי השוטרים לא הודיעו לנאשם מדוע הוא מתבקש להציג תעודת זהות ולמעשה הסיבה לכך לוטה בערפל עד עצם היום הזה. לדידי, יש בכך פגם נוסף, המשמיט הבסיס תחת חוקיות העיכוב של הנאשם.
אם לסכם האמור עד כה, אזי אני קובעת כי השוטרים עיכבו את הנאשם שלא כדין ולכן קמה לו הזכות להתנגד לעיכוב.
כבר נפסק כי שאלת חוקיותו של העיכוב קובעת אם ההתנגדות תשמש בסיס להרשעת המתנגד בעבירה, אם לאו. אם היתה למעוכב זכות להתנגד - אין הדעת סובלת שההתנגדות תהווה בסיס להרשעה בעבירה של תקיפה או הכשלה או הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והכל, כמובן, בכפוף לכך שהמתנגד לא עשה יותר ממה שהיה ראוי לעשות, באורח סביר, בנסיבות, על מנת "להשתחרר" מן העיכוב ((ראה ספרו של י. קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק ראשון, הליכים שלפני המשפט א', מהדורה עדכנית תשס"ח – 2008 בעמ' 30 וכן ע"פ 325/84 אברג'יל נ' מ"י פד"י לח (3)365).
יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 95,99/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי (28.3.52):
"הזכות לחופש תנועה, וזו ההולכת עמה בד בבד - דהיינו הזכות שבידי כל אדם להתנגד למעצר שעומדים לבצע נגדו שלא כחוק - שתי זכויות אלו משמעותן רק, כי האדם שהשתמש בהן לא עבר על החוק ושלא מגיע לו, על כן, עונש כלשהו".
בע"פ 136/51 פרנקל נ' היועמ"ש (19.12.51) נקבעו דברים דומים:
"הפועל יוצא מקיום הזכות, אשר לכל האזרח, להיות חופשי ממעצר, הוא כי זה זכאי להתנגד למעצרו אלא אם אותו מעצר הוא חוקי. זאת אומרת: זכותו של אדם להתנגד למעצר שאחר אומר או מנסה לבצע כנגדו, תלויה בכך, אם לשני הסמכות החוקית לעצרו או לא. הזכות לעצור והחובה להיכנע (למעצר) עומדות ביחס שווה זו לזו".
הן מעובדות כתב האישום והן מעדויות השוטרים עולה כי בתגובה להודעה כי הוא מעוכב, הסתובב הנאשם וברח. עם זאת, כששני המתנדבים אשר רדפו אחריו קראו לו לעצור, עצר.
רוצה לומר כי תגובתו של הנאשם לעיכוב הלא חוקי אינה עולה כדי התנגדות אקטיבית. מדובר בהתנגדות הימנעותית, אשר באה בתגובה לעיכוב לא חוקי ולכן אינה יכולה לבסס הרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר או הכשלתו במילוי תפקידו.
עתה מצויים אנו בפתחו של הליך המעצר. הנאשם כאמור נעצר במרחק של כ-150 מטרים מהמקום בו הודע לו כי הוא מעוכב, לאחר שא. ודניאל, אשר רדפו אחריו, קראו לו לעצור. א. וד.הגיעו אל הנאשם וא., קטין בן 17 שנים, הודיע לו שהוא עצור מחמת סירובו לעיכוב וניסה לאזוק אותו.
משקבעתי כי עיכובו של הנאשם היה לא חוקי, אזי לא קמה לשוטרים סמכות לעצור את הנאשם, שכן לשונו של סעיף 23(ב) לחוק המעצרים מורה:
"(ב) שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב." (ההדגשה אינה במקור).
יתרה מזאת, י. העיד שבדרך כלל סמכות המעצר נתונה לשוטר, אלא אם הוא נותן הנחיה לאחר לבצע את המעצר, מה שכלל לא הוכח בענייננו.
עתה יש לבחון את תגובתו של הנאשם למעצרו הלא חוקי.
כשא. ניסה לאזוק את הנאשם והניח אזיק על אחת מידיו, הנאשם התנגד תוך שהוא משתולל ומניף מרפקיו לאחור, בניסיון למנוע האיזוק. תוך כדי כך, פגע במרפקיו בחזהו של א.. ד.הזהיר את הנאשם כי אם לא יירגע, ירסס אותו בתרסיס פלפל ומיד לאחר מכן אכן ריסס אותו כאמור.
זה המקום להזכיר כי ד., קטין בן 16 שנים, מעולם לא הוסמך לעשות שימוש בתרסיס פלפל, לפי עדותו הוא רכש את התרסיס באופן פרטי ובטרם השתמש בו במקרה דנן, לא התייעץ עם ג., אשר היה כאמור מפקד הצוות.
פעולתו של ד.כלפי הנאשם, אשר בוצעה ללא סמכות, מהווה תקיפה של הנאשם.
לאחר שהנאשם רוסס בתרסיס פלפל, הצליח א. לאזוק אותו בשתי ידיו. בשלב זה הגיעו י. וג. למקום וניסו לקחת את הנאשם לניידת. תוך כדי הובלתו, השתולל הנאשם ונשך את י. בזרועו השמאלית.
הנאשם הודה שהשתולל, אולם טען כי השתוללותו באה אך לאחר שרוסס בתרסיס פלפל בעיניו ולאחר ששפכו על פניו מים, מה שגרם לצריבה חזקה אף יותר.
ב"כ הנאשם היטיב לתאר את מצב הדברים, כאשר טען כי הנאשם היה בפאניקה, התנהג "כחיה פצועה" וכי החלק העיקרי של תגובתו בא לאחר שרוסס בתרסיס פלפל.
יש לזכור כי המרחק בין המקום בו עוכב הנאשם לבין המקום בו נעצר מגיע כדי 150 מטרים לכל היותר (הנאשם העיד כי המרחק הוא כמו מבית משפט השלום בחדרה לבניין של המוסד לביטוח לאומי) ולפי עדותם של י. וג., כשהם הגיעו למקום המעצר, הנאשם כבר היה אזוק בשתי ידיו. בכך יש כדי ללמד על המהירות הרבה בה התדרדר האירוע החל מהודעת המעצר ועד לריסוס הנאשם בתרסיס פלפל ואיזוקו.
הנאשם, אשר נעצר כאמור שלא כדין, התנגד למעצר תוך שהוא מניע את זרועותיו על מנת לחמוק מהאזיקים. לאחר שכבר רוסס בתרסיס פלפל, פעולה שגרמה לו לכאב וצריבה בעיניים, נאזק בשתי ידיו והובל לניידת. כך, המשיך הנאשם להתנגד למעצר ונשך את י.. בנסיבותיו המיוחדות של התיק דנן ובמצב דברים זה, בו הנאשם מובל על ידי כ-4 שוטרים, כאשר ידיו אזוקות מאחורי גבו והוא נדחף לפנים, אני סבורה כי נשיכתו של הנאשם את י. באה כחלק אינטגראלי מהתנגדותו למעצרו ומהשתוללותו ואינה יכולה לבסס הרשעה בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.
יתרה מזאת, אפילו הייתי קובעת כי המעצר בוצע כדין, אזי מכלול הראיות שהונחו בפניי מוביל למסקנה כי התנהגותו של הנאשם הגיעה לכל היותר כדי התנגדות למעצר ולא כדי תקיפה. הנאשם לא תקף את השוטרים מיוזמתו. השתוללותו באה אך בתגובה לפעולה שלהם כלפי גופו (שלא לומר בתגובה לתקיפתו על ידם) ובמסגרת מעצרו, קרי את התנהגותו של הנאשם בפרק הזמן הקצרצר שחלף מאז הודע לו כי הוא עצור ועד להובלתו לניידת, יש לראות כהתנגדות למעצר ולא כתקיפה.
5.2.3 מחדלי חקירה
עדי המאשימה העידו כולם כי למקום הגיעו כשלוש ניידות, אם לא יותר וכי השוטרים שהגיעו למקום כתגבורת, הם שהצליחו להשתלט על הנאשם.
אלא מאי?
שלמרבה התמיהה, אף לא אחד משוטרי הסיוע רשם דו"ח או תרשומת אחרת באשר לחלקו באירוע, גם לא השוטרים אשר השתלטו על הנאשם, הכניסוהו לניידת ולקחוהו לתחנת המשטרה.
בפסיקה נקבע כי ככלל, שוטר שהוא עד לעבירה חייב לתעד אותה ולרשום דו"ח, אפילו יצוין בו כי לא ראה דבר. העובדה ששני שוטרים עדים לביצוע עבירה ורק אחד רושם דו"ח, לעולם יש בה פגיעה מהותית ביכולתו של נאשם להתגונן (ראה למשל עפ"ת 43875-12-10 שקופ נ' מדינת ישראל (3.2.11)).
ברי כי זהותם של השוטרים אשר הגיעו בניידות התגבור ידועה למאשימה ואם לא כך, אזי ניתן היה לברר זהותם ללא כל קושי, ברם חרף האמור, המאשימה לא עשתה ניסיונות לברר גרסתם של אותם שוטרים לאירוע ובסופו של יום לא העידה אותם כעדים מטעמה.
משמדובר בשוטרים, יש להזכיר את ההלכה הנוהגת הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, לפיה הימנעות בעל דין מהצגת ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו, ללא שניתן לכך הסבר סביר, מובילה למסקנה כי אילו הובאה על-ידו הראיה, הייתה זו פועלת כנגדו (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו (1991); דנ"פ 3750/91 פלוני נ' מדינת ישראל (1994); ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל (2004) וע"פ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל (31.5.10)). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אי הבאת הראיה נעשית על-ידי רשויות התביעה, שלגביה קיימת ציפייה כי לא תימנע מלחשוף לפני בית המשפט את מלוא חומר הראיות הרלוונטי שבידיה, בין אם תומך הוא בגרסתה ובין אם לאו (ראה לעניין זה ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל (2001)).
זאת ועוד, מהעדויות והראיות עלה שבמקום נכחו עדים רבים נוספים, חלקם נערים ונערות שנכחו במקום עם הנאשם וחלקם אזרחים אשר שהו במאהל המחאה בסמוך למקום האירוע. אלא שלא עדי המאשימה ולא השוטרים שהגיעו למקום כתגבורת נקטו פעולה כדי לקבל פרטיהם של אותם עדים.
י. העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא עשה כל ניסיון לאתר זהותם של יתר הנוכחים במקום, שכן היה עסוק בהבאת הנאשם לתחנה (עמ' 11 ו- 12 לפרוט'). א. העיד בחקירתו הנגדית כי לא בוצעו השלמות חקירה או פעולות נוספות, על ידם או על יד השוטרים הנוספים שהגיעו שכן "זה לא היה בראש שלהם" (עמ' 18 לפרוט' בש' 14-24) וגם ג. אישר שלא ניסה לברר פרטים של עדים שנכחו במקום האירוע (עמ' 26 לפרוט' בש' 28).
ההימנעות מחקירת עדים נוספים תמוהה עוד יותר נוכח עדותו של א. לפיה הוא יכול לזהות את כל מי שנכח במקום, בהיותם "אתיופים בעייתיים מפרדס חנה" (ש' 38 בת/13) ונוכח עדותו של ד.לפיה הוא מכיר חלק מהנערים מאירועים קודמים והוא יכול לזהותם (עמ' 15 לפרוט' בש' 5-19).
זאת ועוד, בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/2) מסר הנאשם שמותיהם של שני עדים - אחותו ש. וחבר, אנדרגה שמו. באותו מעמד החוקר לא מצא לשאול את הנאשם פרטים באשר לאותם עדים ורק לאחר שנתיים, עת הנאשם נחקר שנית, הוא נשאל באשר לפרטים של אותו אנדרגה והסביר מדוע הוא חושש למסור פרטיו למשטרה.
בנסיבות אלה, אין לזקוף את אי הבאת העדים לחובת הנאשם, כפי שטען ב"כ המאשימה. המשטרה היא האמונה על החקירה ומחובתה לחקור גם עדים אשר עשויים להעיד לטובת הנאשם. משלא עשתה כן, אין זה יאה לנסות ולהטיל האחריות למחדלה, על כתפי הנאשם.
5.2.4 הגנה מן הצדק
כידוע, דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" חלה במקרים בהם התנהלות רשויות התביעה עומדת בניגוד גמור לתפיסות הצדק וההגינות ותכליתה היא מתן ביטוי לסלידה מהתנהגות הרשות, במטרה להאיר את עינה ולהסב תשומת לבה לסכנות הכרוכות בהתנהגותה הבלתי נסבלת, בכל הנובע ממעשיה ומחדליה והשפעת כל אלה על זכויות היסוד של הפרט. כפי שנקבע בע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל (28.2.96), הגנה מן הצדק תקום "... במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו".
יפים לעניין זה דברי כבוד השופט ד"ר אחיקם סטולר בע"פ 141-09-07 שמלצר נ' עירית פתח תקווה (13.4.08):
"... הפעלת הדוקטרינה מיועדת למנוע יצירת נורמה התנהגותית פסולה ולא ראויה מטעם הרשות ואם התרחשה התנהגות כזו, לתקן את המעוות.
הפעלת הדוקטרינה נדרשת על מנת לחנך ולרסן את הרשות ולהדריכה במלאכת הפעלת סמכויותיה ואכיפת החוק באופן שוויוני, הוגן, ללא התעמרות ופגיעה בזכויות היסוד של הפרט להליך המשפטי.
יש בהפעלת הדוקטרינה מעין הרמת דגל אדום המשמיע באוזני הרשות ומעמיד אל מול עיניה התראה שאסור לה לחזור על התנהגות זו".
בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (31.3.05) נקבע מבחן משולש אשר יש להחילו כאשר מועלית טענת הגנה מן הצדק. לפי מבחן זה יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלבנטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על-מנת לרפא את הפגמים.
דוקטרינת ההגנה מן הצדק עוגנה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב האישום, אם הגשתו או ניהול ההליך הפלילי "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". כן נקבע כי גם לאחר עיגונה בחוק, ימשיכו לחול המבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ (לעניין זה ראו ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.07) וע"פ 5672/05 טגר נ' מדינת ישראל (21.10.07)).
בענייננו העלה הנאשם טענה של הגנה מן הצדק בשני מישורים. המישור האחד עניינו התנהלותה הכללית של הרשות, משטרת ישראל, בתיק דנן והמישור השני עניינו מתן אישור שפיטה ממח"ש, מבלי שזו חקרה את האירוע.
באשר להתנהלותה של הרשות במקרה דנן - עסקינן בארבעה שוטרים, שניים מהם קטינים (בני 16 ו-17), אשר הגיעו למקום האירוע בעקבות רעש, ברם מיד עם הגיעם למקום, משהבחינו השוטרים בחבורה של נערים ונערות "ממוצא אתיופי", שכחו את הסיבה לשמה הגיעו למקום מלכתחילה, זנחו את הטיפול ברעש עצמו ותחת זאת פנו כדי לטפל בנוכחים - "אתיופים בעייתיים", כפי שהגדיר אותם א. (ש' 38 בת/13). כפי שצוין לעיל, דומה כי לו היו השוטרים מטפלים באירוע הרעש, לשמו הגיעו למקום מלכתחילה, אזי התיק דנן לא היה נולד.
עדותם של עדי המאשימה הותירה בי הרושם כי הם לא היו די מיומנים כדי לטפל באירוע כגון דא, אשר הגיע לאן שהגיע, אך בגין שרשרת פעולותיהם של השוטרים, שהפעילו שיקול דעת מוטעה.
סברו השוטרים כי האירוע התפתח כדי אירוע שמצריך מעצר, היה עליהם להזעיק למקום צוות מנוסה יותר, עוד בטרם עצרו את הנאשם ולא בדיעבד.
התמונה שליוותה אותי במהלך הטיפול בתיק דנן היא תמונה עגומה ולפיה במקרה הנדון פעלו השוטרים בחוסר רגישות מופגנת, מבלי שהיתה להם סיבה לנהוג כך, תוך שהם מפרים זכויותיו של הנאשם בצורה בוטה מראשית ועד לאחרית, החל בדרישת ההזדהות הלא חוקית, המשך בעיכוב הלא חוקי וכלה במעצר הלא חוקי, תוך תקיפת הנאשם בשימוש בתרסיס פלפל שלא בסמכות, על ידי קטין בן 16 שהחל התנדבותו במשטרה זמן קצר עובר לאירוע.
משטרת ישראל אמונה על אכיפת החוק, שמירה והגנה על הציבור ומתוקף תפקידיה ראוי שתהנה מאמון הציבור הרחב על כל גווניו ועדותיו. אופן התנהלות המשטרה בתיק דנן מהווה דוגמא לפגיעה קשה באמון הציבור ובתחושת הצדק וההגינות.
זאת ועוד, המאשימה לא הציגה אינדיקציה לכך שהופקו לקחים מהמקרה דנן, או שנערך טיפול משמעתי ולדידה לא נפל פגם בהתנהלותם של השוטרים במקרה דנן, מה שאף מגביר את הפגיעה בתחושת הצדק.
בכל האמור לעיל יש כדי להשליך באופן ישיר על המישור השני של הגנת הצדק במקרה דנן, שעניינו כאמור, אישור השפיטה שהתקבל ממח"ש.
ב"כ הנאשם טען כי אישור השפיטה ניתן על ידי מח"ש מבלי שחומר החקירה נבדק ומבלי שנבחן אופן הפעלת הכוח על ידי המשטרה, לרבות השימוש בתרסיס פלפל ללא סמכות.
ב"כ המאשימה טען מנגד, כי חומר החקירה הועבר למח"ש, כי מח"ש אינה מחויבת לנקוט בפעולות חקירה עצמאיות וממילא הנאשם שטח טענותיו בפני בית המשפט אשר יוכל ליתן להם דעתו, לאחר ששמע ראיות.
מקורו של "אישור שפיטה" בהנחיה מספר 2.18 להנחיות פרקליט המדינה (להלן: "ההנחיה") הנושאת את הכותרת "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר". ההנחיה ניתנה ביום 14.4.08 ועודכנה לאחרונה ביום 23.12.12.
ההנחיה עוסקת במצבים בהם קיימת "תלונה הדדית" של שוטר ואזרח, הנוגעת לשימוש בכוח שעשה האחד כלפי האחר ביחס לאותה התרחשות עובדתית (דהיינו, מצב בו מחד, שוטר טוען כי הותקף על ידי אזרח ומאידך, האזרח החשוד בתקיפת השוטר טוען כי השוטר הוא שתקף אותו) (סעיף 1 להנחיה).
ההנחיה קובעת כי במקרים כגון דא, יוודא התובע כי תלונת האזרח בצירוף חומר הראיות כולו תועבר למח"ש ויַשהה את ההחלטה האם להגיש כתב אישום בתיק, עד אשר תתקבל החלטה במח"ש בנוגע לתלונה נגד השוטר (סעיף 4.3 להנחיה).
תכליתה של ההנחיה למנוע מצב שבו ביחס לאותו אירוע יתנהלו שני הליכים מקבילים ברשויות אכיפה שונות, מצב שעלול להסתיים בדיבור הרשות בשני קולות ואף עלול להביא להחלטות שיפוטיות סותרות ולתקלות (סעיף 2 להנחיה).
בתי המשפט שבו וקבעו לא אחת כי נוהל "אישור שפיטה" אינו נוהל טכני, אלא הנחיה שמטרתה שמירה על הליך הוגן במסגרתו יוגש כתב אישום אך לאחר בחינת טענות האזרח כלפי השוטר. חקירת אירוע של טענות הדדיות לאלימות, מבלי בחינת טענותיו של אחד הצדדים הינה חקירה חד צדדית, חסרה וספק אם ניתן לכנותה חקירה כלל. פגם זה אינו טכני-פורמאלי, אלא אוצר בתוכו פוטנציאל לפגיעה ממשית בהגנת הנאשם.
כי כך, ובהיות המשטרה מנועה מלברר טענות לפיהן שוטר נקט אלימות כלפי אזרח ולקבוע ממצאים עובדתיים בעניין, על מח"ש מוטלת החובה לבחון את חומר החקירה ולהפעיל שיקול דעת אם ראוי לפתוח בחקירה אם לאו. בתוך כך על מח"ש לבחון, בין היתר, אם התלונה מצטיירת כמניפולטיבית, או שנראה על פניה כי היא מגלה חשש ממשי לקיומה של עבירה. כמו כן על מח"ש לבחון אם נראה שהתלונה עוסקת בהפעלת כוח סביר ומותר בנסיבות העניין, או כזה החורג, על פניו, מהסביר והמותר.
אישור השפיטה אשר הוגש בענייננו הופנה אל ב"כ המאשימה ובו נאמר: "הריני להודיעך כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות שבנדון, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית ולפיכך ניתן בזאת "אישור שפיטה", בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18 וזאת לגבי החשוד שבנדון. יובהר כי אישור זה ניתן בנוהל מזורז לבקשתכם, ובשים לב לכך כי הבקשה הועברה לבחינתנו כשנתיים לאחר האירוע...".
עינינו הרואות, כי הגם שחומר החקירה הועבר למח"ש ביום 20.9.11, כחודש לאחר האירוע (ראה ת/17), מח"ש לא ערכה בירור או בחינה של טענות הנאשם ורק בחלוף שנתיים, משהתבקשה ליתן אישור שפיטה, עיינה עו"ד ממח"ש בחומר הראיות וסברה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית.
באשר לחלוף הזמן, אין לי אלא להביע תמיהה, הכיצד זה חלוף הזמן עומד לרועץ אך בחקירת טענות האזרח כלפי השוטר, בעוד לדידה של המאשימה אין פסול בחקירת טענות השוטר נגד האזרח בחלוף אותו פרק זמן בדיוק? הן מח"ש והן המאשימה, שתיהן גופים המייצגים את מדינת ישראל ואמונים על האינטרס הציבורי וניתן לצפות כי יציגו עמדה אחידה בנושא כגון דא.
אם לסכם האמור עד כה, אזי מח"ש כלל לא חקרה התיק דנן. ויודגש - אין מדובר בטענות נאשם אשר עומדות בניגוד מוחלט לעמדת השוטרים. לטענת הנאשם נמצאים תימוכין ולו באישורו של ד.כי ריסס את הנאשם בתרסיס פלפל ללא סמכות. חרף האמור, מח"ש לא בדקה את טענות הנאשם ולא בחנה ההשלכות של שימוש בתרסיס פלפל על ידי מתנדב שאינו מוסמך לעשות כן.
ואני שואלת, אם הנסיבות דכאן אינן מצדיקות פתיחת חקירה נגד השוטרים, למִצער נגד המתנדב אשר עשה שימוש בתרסיס הפלפל, אזי איזה נסיבות כן מצדיקות זאת?
במצב דברים זה, ספק רב אם ניתן לראות במסמך של מח"ש "אישור שפיטה" והגשת כתב האישום כנגד הנאשם כמוה כבקשת המאשימה מבית המשפט לקבל החלטה על סמך בחינה חד צדדית של האירוע ובכך יש משום פגם.
עתה יש לבחון את עצמת הפגם ונפקות הפרת ההנחיה.
ברע"פ 959/15 מוסטפא שלבי נ' מדינת ישראל (10.2.15) בית המשפט העליון שב וקבע כי טענות בדבר הפרת ההנחיה כפופות למבחן שנקבע בעניין בורוביץ:
"גם טענות בדבר הפרה של הנחיית פרקליט המדינה, כפופות למבחן שנקבע בעניין בורוביץ (ע"פ 330/10 סרנקו נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (28.10.2010)[פורסם בנבו]). ייתכנו מקרים, שבהם הפרת הנחייתו של פרקליט המדינה תוביל לביטולו של כתב אישום, מחמת הגנה מן הצדק (ע"פ (י-ם) 10645-02-14 מדינת ישראל נ' ממן (25.8.2014)[פורסם בנבו]). ואולם, לא כל טענה בדבר הפרה של ההנחיה, מצדיקה ביטול כתב אישום או זיכויו של נאשם, ויש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות (רע"פ 642/14 יצקוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 (10.3.2014)[פורסם בנבו])".
בענייננו מצאתי כי בהעדר חקירה על ידי מח"ש טרם הגשת כתב האישום יש משום פגם היורד לשורשו של ההליך ואינו ניתן לתיקון בדיעבד.
העמדתו של אדם לדין הנה פעולה חריפה ופוגענית של הרשות, אשר קשה להפריז בחומרתה. דווקא משום כך יש להקפיד על מילוי ההנחיה, אשר באה להבטיח, בין היתר, הליך חקירתי הוגן והגשת כתב אישום על סמך בחינה כוללת והוגנת של הראיות.
ראה לעניין זה בג"ץ 88/10 אווה שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.7.10):
"העמדתו של אדם לדין פלילי כורכת עימה פגיעה בזכויותיו החוקתיות. הפיכתו של אדם לנאשם בפלילים משנה את חייו. יש לה השלכות כבדות משקל והשלכות רבות על כל תחומי חייו. "'המעמד של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב-האישום משתנה עולמו. שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום" – דברי הנשיא א' ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996)). "העמדה לדין של אדם, באשר הוא אדם, מטילה אחריות כבדה ביותר על שכמה של התביעה. ההחלטה לפתוח בהליך פלילי כנגד אדם, וההכרעה במה וכיצד להאשימו, היא מהלך הכרוך בפגיעה בזכויותיו החוקתיות - בפרטיותו, בשמו הטוב, ולעיתים קרובות בחירותו, בקניינו, ובחופש העיסוק שלו" (פרשת פלונית, פס' 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה)".
מכאן, שהחלטה אודות העמדתו לדין של אדם אמורה להתקבל רק לאחר בחינה נכונה והוגנת של מכלול הנסיבות הקשורות בהפעלת שיקול הדעת, תוך שמירה על עקרון השוויון, לרבות בדרך של שמירה על המדיניות הנוהגת בעניין העמדה לדין בנושא פלוני.
בענייננו לא נתקיים אף לא אחד מהתנאים האמורים. לא נערכה בחינה הוגנת של מכלול הנסיבות ולא נשמר עקרון השוויון. המאשימה אמנם הקפידה אחר מילוי ההנחיה, ברם עשתה זאת כדי לצאת ידי חובתה ולא מתוך רצון כן לדעת האם השוטרים באירוע אכן פעלו שלא כדין.
זה המקום להדגיש, כי המאשימה לא הכחישה כי למצער ד.אכן נקט אלימות כלפי הנאשם, בעשותו שימוש בתרסיס פלפל שלא בסמכות. עמדה זו היתה צריכה להביא את המאשימה להקפדה יתרה אחר מילוי ההנחיה ואין לי אלא להצטער על שלא עשתה כן.
על רקע הטעמים האמורים, סבורה אני כי עוצמתו של הפגם גבוהה, שכן היא כרוכה בפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן ביחס לשאלת אופן קבלת ההחלטה בעניינו וההצדקה שבהגשת כתב אישום נגדו.
כפי שצוין לעיל, הגשת כתב אישום נגד אדם הנה פעולה שלטונית פוגענית ומכאן שבדיקה ולו מינימאלית (כאמור בהנחיה) של טענותיו טרם הגשת כתב אישום הינה מתחייבת. הגשת כתב אישום ללא כל בדיקה של טענות האזרח (וכך הוא המצב בענייננו) מביאה למסקנה כי הגשתו של כתב האישום עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ועל כן עלולה היא להביא לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, אף אם בסופו של יום יזכה הוא להליך הוגן וראוי (ראו גם ת"פ (שלום קריות) 34543-01-12 מ"י נ' מלי עזרן (19.9.12)).
זאת ועוד, במקרה דנן, לאחר שבית המשפט שמע ראיות ונוכח כל שפורט עד כה, אני סבורה כי עצמתו של הפגם באי חקירת האירוע על ידי מח"ש, אך מתגברת.
לצורך הכרעה בשאלה האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום, יש להביא בחשבון מספר שיקולים, כאשר בענייננו העיקרי שבהם נוגע לשלב בו מצוי ההליך המשפטי.
משמצויים אנו בשלב שלאחר שמיעת כל הראיות, אין באפשרות המאשימה לקבל אישור שפיטה בדיעבד, תוך הותרת כתב האישום על כנו ומאידך אין באפשרותה להגיש את כתב האישום בשנית, היה ויבוטל.
לדידי, מכלול השיקולים שפורטו לעיל מביאים למסקנה לפיה, ככלל, דינו של כתב אישום שהוגש ללא קבלת אישור שפיטה, לא כל שכן ללא העברת החומר למח"ש, להתבטל על מנת שיתקיים ההליך הנכון כסדרו, מבלי שתלוי ועומד כנגד האזרח כתב אישום הסותר את טענתו שטרם בוררה. קל וחומר בענייננו, בו נשמעו כל הראיות ונקבע כי השוטרים פעלו שלא כדין.
לאור כל האמור, אני מקבלת טענת הנאשם כי קמה לו הגנה מן הצדק.
- סוף דבר
לאור מסקנותיי באשר לאי חוקיות העיכוב והמעצר של הנאשם, לסבירות התנגדותו של הנאשם ולקיומה של הגנה מן הצדק, לא מצאתי לדון בשאלת היות הוראות החיקוק 3 ו-4 בכתב האישום כפל העבירות, שכן תהא הקביעה אשר תהא, אין בה כדי לשנות התוצאה של הכרעה זו.
בהתחשב בכל שפורט לעיל, הריני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 45 יום.
<#4#>
ניתנה והודעה היום ל' סיוון תשע"ה, 17/06/2015 במעמד הנוכחים.
הוקלד על ידי איתי טטרו