סגן הנשיא [בדימוס] נסים ממן:
1. שני הנאשמים, שהם אחים, עומדים לדין באשמת רצח לפי סעיף 300[א][2] לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן - חוק העונשין]. עובדות המקרה לפי כתב האישום הן אלה: ביום 23.2.05 בשעה 1330 לערך הגיעו עלי בשיר [להלן - המנוח] ואשתו בנאן לבית הוריה הנמצא בשוק בנצרת, ליד המסגד. הם החנו את מכוניתם ליד הבית ועלו במדרגות המוליכות אליו. כעבור זמן קצר הגיעו למקום שני הנאשמים ונעמדו ליד דוכן השייך לעד נור סלימאן והנמצא בקרבת מקום. הנאשם 1 פנה אל המנוח, שניצב על מרפסת הבית הפונה אל המסגד ושאל אותו מדוע ירק לעברו. זמן קצר לאחר מכן ירד המנוח למכוניתו בכדי להביא דבר מה ואז שוב פנה אליו נאשם 1 ובין השניים התפתח ויכוח שבמהלכו התקרב המנוח לכוונו של נאשם 1. במהלך הויכוח שלף נאשם 1 אקדח שהחזיק ברשותו ללא רישיון, כיוון אותו לעבר המנוח וממרחק של מטרים ספורים החל לירות לעברו. סך הכל ירה נאשם 2 במנוח שש יריות שפגעו בשתי רגליו, במותניו ובכתפו והכל במטרה לגרום למותו של המנוח. תוך כדי הדברים הללו התפתח מאבק בין נאשם 2 לבין המנוח שבמהלכו דקר נאשם 2 את המנוח בסכין מספר דקירות עמוקות באזור המותניים בכוונה לגרום למותו.
לאחר שירו במנוח ודקרו אותו נמלטו שני הנאשמים לדירה הנמצאת בנצרת עלית, בה מתגוררת ידידתו של נאשם 2. נאשם 2 החליף את חולצתו וגם הסתיר את אקדחו של נאשם 1 במטרה להעלים ראיות ולהכשיל את ההליך השיפוטי.
2. המנוח התמוטט במקום ואיבד את הכרתו והוחש לבית החולים האנגלי ואחר כך לבי"ח רמב"ם. התברר כי כתוצאה מהיריות והדקירות נגרם למנוח נזק חמור לכבד, לכליה הימנית, למעי הגס, לטחול וללבלב וגם שבר מרוסק בזרוע השמאלית ופצעי כניסה ויציאה של קליעים בשתי הירכיים. הוא אושפז בבי"ח רמב"ם עד 5.4.05 שאז הועבר לאשפוז בבית החולים הדסה עין כרם. הוא שהה שם עד למותו ביום 28.6.05 עקב אי ספיקה נשימתית.
תחילה הואשמו הנאשמים בניסיון לרצח ובגרימת חבלה חמורה, אך משמת המנוח מפצעיו במהלך בירור המשפט תוקן כתב האישום והעבירות הומרו לרצח. מיוחסות לנאשמים גם עבירות בנשק לפי סעיף 144[א] + [ב] לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לאותו חוק.
תשובתם של הנאשמים לאישומים הללו הייתה כפירה. במהלך בירור האשמות הסתבר כי יריעת המחלוקת מצומצמת יותר: נאשם 1 אינו כופר כי ירה לעבר המנוח ואף פגע בו אך טענתו היא שעשה כן לשם הגנה עצמית ושלא מתוך מטרה להרוג את המנוח. נאשם 2 אינו חולק כי התכתש עם המנוח אך טענתו היא שהמנוח הוא שהתקרב אליו וסכין בידיו כך שהוא, המנוח, אחראי לפציעותיו שלו. הם גם לא הכחישו את דבר החלפת החולצה והסתרת האקדח.
3. להוכחת האישומים השמיעה המאשימה כמה עדי ראייה שנכחו במקום. ההגנה מצידה השמיעה את עדויות הנאשמים וכן כמה עדי ראייה מטעמה. מטבע הדברים, כשנגרמת תוצאה כל כך קשה וכאשר בני משפחה, מכל צד, מעורבים, העדויות אינן תמיד אחידות ואף סותרות. על בית המשפט לקחת תופעות מעין אלה בחשבון. כך אעשה גם אני בבואי לקבוע את העובדות ולנתח את העדויות. לא אוכל לומר על שום עד שהוא ראוי במיוחד לאמון או להפך, שעדותו היא עדות שקר מובהקת. את עובדות המקרה כפי שייקבעו להלן אסיק ממכלול העדויות שבאו מלפני בית המשפט, להוציא שני עדי הגנה שסיפורם הוא כנראה מאוד בלתי מדוייק ואשר הובאו על ידי ההגנה לא בכדי שבית המשפט יסתמך עליהם אלא להפך, שלאור עדותם יפסול עדויות של עדי תביעה אחרים.
4. כמתווה כללי של הפרשה אוכל לומר כי הוכח בפנינו שהמנוח ירד אל הרחבה שבין המסגד ובין בית פאהום, משפחת חמיו בידעו שהנאשמים, שהכירם קודם לכן, נמצאים שם. הוא גם ידע על מתיחות ואפילו סכסוך שבין הנאשמים לבין משפחת פאהום. חרף זאת או אולי בשל כך הוא התקרב אל הנאשמים; תחילה אל נאשם 1 ואחר כך אל נאשם 2. המנוח נורה בידי נאשם 1 ואחר כך נדקר תוך כדי קטטה עם נאשם 2 ולאחר מכן נורה שוב בידי נאשם 1. זוהי הפרשה בכללותה ובתור שכזו אין היא מוכחשת על ידי הנאשמים. המחלוקת בינם ובין המאשימה נוגעת לפרטים הקטנים, העושים במקרה זה, כבמקרים רבים, את ההבדל בין קטטה ובין רצח, בין הגנה עצמית לבין תקיפה. אנסה לפרק את הקשיים הללו הניצבים בדרכנו לבירור האמת. העובדות המפורטות להלן הן תוצאה של הערכת שלל העדויות שהובאו בפני בית המשפט.
5. בני משפחת המנוח העידו כי מטרת ירידתו שוב אל המכונית, דקות ספורות לאחר שהגיע אל הבית, הייתה להביא ירק מאכל שנשאר בה. אני מפקפק שזו הייתה באמת מטרת הירידה מהבית. מתוך העדויות עולה בבירור כי היה איזה שהוא דין ודברים בין המנוח לבין הנאשמים בשעה שהמנוח ואשתו הגיעו למקום לראשונה או בשעה שעמדו על המרפסת. האלמנה, בנאן העידה כי נאשם 2 חסם את דרכם ומנע מהם מלהיכנס הביתה ולדבריה הוא גם איים להכות את המנוח. העד נור סלימאן סיפר בהודעתו במשטרה ת/50 [הוא הוכרז עד עוין] כי נאשם 1 פנה אל המנוח שעמד על מרפסת הבית ושאל אותו מדוע הוא יורק עליו מדי פעם. בבית המשפט הוא העיד כי המנוח וקרוב המשפחה, ויסאם אגברייה, שעמדו על המרפסת הם שפנו אל נאשם 1 בדרישה שלא יירק עליהם. לדעתי, אין זה משנה מי פנה אל מי בטענות על יריקה. החשוב הוא שהמנוח ירד אל המכונית חרף המתח שנוצר בינו ובין הנאשמים דקות ספורות קודם לכן. הירידה נעשתה בידיעה שהיא מסוכנת ועלולה להצית את האוירה הטעונה. המנוח יכול היה לדחות מעט את הבאת עשבי המאכל ומשלא עשה כן אני מאמין כי ירידתו אל המכונית נעשתה בכדי להתעמת עם הנאשמים או לפחות להראות להם שאין הוא פוחד מהם. על פי העדויות המנוח היה אדם גדל גוף וכנראה שמראהו שידר שאין הוא ירא. לרוע מזלו הוא נתקל בנאשם 1, שמטעמים שהוא הגדיר כ"הגנה עצמית" נשא על גופו אקדח. תוצאת הנסיבות הללו הייתה קטלנית.
6. נקודה שנייה שיש לדון בה היא האם המנוח ירד לבדו. בבית משפחת פאהום שהה אותה עת גם ויסאם אגברייה, בן אחותה של עוואטף פאהום, חמותו של המנוח. מוסכם כי בשלב כלשהו ויסאם ירד גם הוא לרחבה ואפילו "זכה" שכדור יירה לעברו מאקדחו של נאשם 1. מה שטעון בירור הוא מתי ירד ויסאם והאם החזיק דבר מה בידיו. חרף מעורבותו הממשית באירועים ויסאם לא הובא כעד תביעה. גם לינה שריף, אחותה של בנאן [האלמנה] לא העידה כעדת הגנה. התובעת עו"ד ענבר הסבירה לבית המשפט כי למרות שהם מפלילים בעליל את הנאשמים, לא נקראו כעדי תביעה משום שלדעתה, גרסאותיהם אינן מתקבלות על הדעת. ההסבר הזה מקובל עלי ולכן גם אני לא אשתית עליהם את קביעת העובדות האמיתיות. הגרסאות הבלתי אפשריות הללו לא מנעו את העדתם כעדי הגנה, אבל הדבר לא מכשיר את עדויותיהם כמהימנות, ולמעשה גם הסניגור אינו מבקש שנסתמך עליהן, שהרי הן מפלילות את הנאשמים.
לכן, על מעשיו של ויסאם נוכל ללמוד ממקורות אחרים. בנאן מספרת כי ויסאם ירד לאחר שהחלו היריות במטרה לעזור למנוח אך נאלץ להסתתר מחמת היריות. במקום אחד ספרה בנאן כי ויסאם החזיק בידיו מקל. עדותה אינה נקייה מספקות.
7. לעומתה, העד נור סלימאן מוסר פרטים רבים ומהימנים אודות הפרשה. הבעיה עם העד הזה היא שהוכרז עד עוין לאחר שסתר דברים שאמר במשטרה. שני הצדדים מסכימים שמדובר בעד אובייקטיבי, חרף הכרזתו עד עוין. הסתירות בגרסתו נגעו לשלושה עניינים:
א. מי פנה אל מי בשאלת היריקות;
ב. איזה סכין החזיק ויסאם בידו;
ג. האם היתה סכין בידי המנוח כשירד לרחבה.
אני מעדיף את דבריו של נור במשטרה [ת/50] על פני עדותו בבית המשפט בשתי השאלות הראשונות. אני מתרשם כי ההודעה שגבה איש המשטרה משקפת את האמת והולמת את הדברים שאמר לחוקר וכי בעת שהעיד בבית המשפט היה נתון ללחץ נפשי שהניעו לסטות מהאמת. בנקודה אחת אני סבור שיש להעדיף את דבריו של נור בבית המשפט על פני הודעתו במשטרה והיא האם החזיק המנוח סכין כשירד אל הרחבה. אני סבור כי נור אמר את האמת כשהעיד בבית המשפט שגם המנוח ולא רק ויסאם החזיק סכין בידיו. דבריו נתמכים בעדות נאשם 1 שטען כי המנוח החזיק בידיו סכין קטנה. קיומה של סכין קטנה בידי המנוח מתחזק נוכח שני הנתונים הללו:
א. במכונית שבה הובל המנוח לבית החולים נמצאו שתי סכינים קטנות;
ב. קיומה של סכין בידיו של המנוח בהתקרבו אל נאשם 1 יכול להוות הסבר לפתיחה באש כלפיו בידי נאשם 1.
דברי נור במשטרה ובבית המשפט כי כשירד ויסאם לשמע הירי הראשון הוא החזיק בידיו סכין קצבים גדולה עם ידית צהובה נכונים. עדים אחרים מעידים גם כן כי ויסאם ירד כשהוא מחזיק סכין שתוארה יותר מפעם אחת כסכין קצבים גדולה בעלת ידית צהובה. אני קובע איפוא, כי לשמע היריות נזעק ויסאם לסייע למנוח וירד כשסכין בעלת קת צהובה בידיו.