החלטה
1.החלטה בטענת התיישנות.
2.ברקע לשאלת ההתיישנות כתב תביעה שעיקר עניינו בטענת התובע, לקוח שביקש לרכוש סולר לרכבו, לפיה התקשר ביום 12.8.2001 עם הנתבעת 1 לרכישת סולר בתנאים מיטיבים כמפורט באותו הסכם (באמצעות המערכת המכונה 'פזומט'; על פי ההסכם, ברכישת סולר בדרך זאת מחויב הלקוח בסכום הנמוך ב- 35 אגורות מהמחיר "המומלץ לצרכן"). על פי הנטען, גילה לימים שחויב על ידי הנתבעת 1, ובהמשך לכך, אף שילם תמורת הסולר, בסכום העולה על זה שעליו סוכם, ומשלב מסוים, גם מעל המחיר המומלץ לצרכן.
3.בעקבות מחלוקת שנבעה מדרישת התובע לגילוי מסמכים שהתייחסו לתקופה העולה על שבע שנים לאחור, ביחס למועד הגשת התביעה, היינו ביחס לתקופה לגביה יש מקום לשאלת ההתיישנות, הועמדה לדיון שאלת ההתיישנות (כתב התביעה הוגש ביום 16.2.2012 והמחלוקת שעל הפרק נוגעת לתקופה שבין מועד חתימת ההסכם לבין 15.2.2005).
4.במוקד הדיון – תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על נסיבות העניין. לטענת התובע, עד למועד הסמוך להגשת התביעה, לדבריו, עד לשנת 2010, נעלמו מידיעתו העובדות המגבשות את עילת התביעה, ומרוץ ההתיישנות נעצר על יסוד האמור בסעיף 8 לחוק.
5.במוקד תגובת באי כוחם הנכבדים של הנתבעות מספר טענות. תחילה, שכנגד טענת ההתיישנות שפורטה בכתב ההגנה היה על התובע להגיש כתב תשובה. על פני הדברים, לטענה זו, אין מקום: הגשת כתב תשובה אינה הכרחית, ואי הגשתה, אינה מחייבת את המסקנה שכל שנאמר בכתב ההגנה תקף ומחייב רק בשל כך שכתב תשובה, לא הוגש. לטעמי, על טענה שכזו, אף ניתן היה לוותר. שנית, וחשובה מכך שבעתיים, הטענה שפורטה בסעיף 15 לתגובת הנתבעות, שבשל כך שסעיף 8 מהווה חריג לעקרונות ההתיישנות, נטל ההוכחה לתחולתו, היינו לכך שהעובדות הרלוונטיות התגלו לתובע באיחור, רובץ עליו, על התובע. [השוו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 553; [ע"א 1349/05 דוד שוב נ' בנק הפועלים].
6.פעמים, בכוחו של בית המשפט להכריע בשאלת ההתיישנות כבר בשלב המקדמי ולקבוע האם עילה נדונה, או לפחות חלקה נדונה לדחייה בשל התיישנות, ופעמים, אין הדבר אפשרי קודם שתתברר ראייתית התמונה במלואה. אין משמעות הדברים שבמצבים אלה יתעלם בית המשפט מטענת ההתיישנות, ואולם, ההכרעה בה תידחה, ותיכלל בהכרעה הכוללת שתינתן לאחר ההוכחות והסיכומים. כך מצב הדברים ביחס לתובענה זאת, כשאין ביכולתו של בית המשפט לקבוע מסמרות בשאלה האם יכול היה התובע וצריך היה לגלות את מעשי הנתבעת 1 (לפחות, כטענתן), לפני שנים הרבה, או שניתן להבין לטענתו כי, בין היתר, בשים לב לנתונים שהועמדו בפניו, אין לדרוש זאת ממנו.
7.דומה, השאלה האם יכול היה התובע לגלות את תמונת המצב, כמובן, כשיטתו, לפיה מחויב הוא לתשלום סכומים שמעבר למוסכם חוזית, מהווה את הבריח התיכון לדיון בשאלת ההתיישנות. ברם, ספק אם נכון ייעשה בית המשפט אם יכריע בשאלה זאת בלא בירור ראייתי מספק: פשיטא, ששונה התמונה, עד מאוד, אם על הפרק מצב דברים אותו יכול היה התובע לגלות על נקלה, אגב עיון בחשבונות, ככל שנשלחו לידיו והתקבלו על ידו, או אם על הפרק מצב דברים שלא היה בידי התובע לגלותו בנקל, ואולי בכלל לא.
לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיבים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. [ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם].
הוא שאמרנו: על הפרק שאלה ראייתית הטעונה דיון וליבון, בשים לב לנסיבות הענין.
8.בנסיבות אלה מחויב בית המשפט להתייחס גם לבקשת התובע לגילוי מסמכים ביחס לתקופה המוקדמת. במישור זה ניתן בזה צו כלפי הנתבעות כמבוקש, ובמידת הצורך ייתן בית המשפט החלטות משלימות בהמשך. במקביל, שימת לב לכך, שאם בבוא העת יפסוק בית המשפט שהתקופה המוקדמת התיישנה או שדין התביעה לדחייה מכל סיבה אחרת, תישקלנה הוצאות בשל עלויות היתר שייגרמו לנתבעות נוכח צו זה.
9.באשר ניתנת החלטה זו סמוך למועד הדיון הקרוב, אם יסברו הצדדים לבקש דחייה עד להשלמת הליכים מקדמיים אלה, תישקל הבקשה.
10.באשר, בשאלת ההתיישנות, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שבשלב מוקדם זה אין ביכולתו לקבוע מסמרות, בשלב זה, לפיכך, גם ביחס לבקשה זו, צו להוצאות לא יינתן.
ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.