זוקו שילובים בע"מ נ' גרוסמן

החלטה

בקשת פסלות מלישב בדין.

דין הבקשה להדחות. היא אינה מבוססת אלא על ההנחה, השגויה לחלוטין, כאילו בית המשפט קבע שטענות המבקש בערעור התלוי ועומד שהגיש המבקש על דחיית התנגדותו לבקשה לביצוע שטרות שהגישה נגדו המשיבה, הן "טענות סרק". בית משפט זה הוא, במקרה דנן, בית משפט של פשיטת רגל. הוא אינו דן כלל ואף אין בסמכותו לדון כלל בחוב הפסוק עצמו, שאין חולק שלא נפרע. הדין הוא, כפי שנכתב בהחלטה מיום 28/6/11 שעליה ועל הדיון שקדם לה באותו יום מבסס המבקש את בקשת הפסלות, שהגשת ערעור אינה מעכבת את הביצוע של פסק הדין, ודחיית התנגדות לביצוע שטר הופכת את החוב על פי השטר לחוב פסוק. הטענות שהוגדרו בהחלטה מיום 28/6/11 כ"טענות סרק" הן בדיוק אלה: הניסיון לנהל את הערעור במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ולבחון במסגרת זו האם דחיית ההתנגדות בדין יסודה. בדיון אף העליתי מיוזמתי את שאלת עיכוב ביצועו של פסק הדין, ומשהוברר כי אכן לא התבקש עיכוב ביצוע אף ניתנה למבקש, לפנים משורת הדין, האפשרות להגיש בקשה כזו תוך יומיים ומתן צו הכינוס עוכב בהתאם. בכך לא רק שבית המשפט לא פגע בכל זכות של המבקש אלא להיפך: בית המשפט אף פעל מעל לחובתו כאשר הפנה את המבקש לדרך הנכונה שעליו היה ללכת בה (אף שהמבקש היה מיוצג). טענות המבקש הועלו על הכתב טרם הדיון והיו בפני בית המשפט. העובדה שבית המשפט קרא והכיר את הטענות ואת הדין החל (לפחות על פי הבנת היושב בדין) טרם תחילת הדיון וניסה לנתב במהלך הדיון ובהחלטה עצמה את המבקש לדרך שבה הוא עשוי להשיג את התוצאה שביקש להשיג, במקום להקדיש את הדיון לשמיעת טענות שכבר נקראו על ידי בית המשפט ושלדעתו דינן להדחות מכל וכל, בודאי שאינה יכולה להקים עילת פסלות. מקל וחומר שאלו פני הדברים במצב בו, כבענייננו, עמדה ההחלטה בהצלחה במבחן ראשוני של כבוד בית המשפט העליון.

כפי שכתבתי בהחלטה בעניין תיקון הפרוטוקול, התרשמותי היא כי המבקש חש, או למצער טוען שהוא חש, שבית המשפט קיפח אותו. תחושה זו מוטעית בעליל. ייתכן שהמקור לכך נעוץ בחוסר הבנה בסיסי של מהות ההליכים השונים המתנהלים בין הצדדים, של גבולותיו של כל הליך ושל ההבדלים, ובמיוחד של יחסי הגומלין, שביניהם. לו היה המבקש מנסה לפעול בדרך שבית המשפט פתח בפניו ומגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הדוחה את התנגדותו לבקשה לביצוע שטרות עד להכרעה בערעור שהגיש, ייתכן שהיה מגיע לתוצאה שהוא מייחל לה: הימנעות ממתן צו כינוס עד להכרעה בערעורו על דחיית התנגדותו לביצוע השטרות. לא היה כל קושי להגיש את הבקשה תוך יומיים, שהרי בקשה כזו אינה מבוססת אלא על שניים: על סיכויי הערעור שלגביהם כל שנדרש הוא לצרף לבקשה את הודעת הערעור שכבר הוגשה ולהפנות לעיקריה בקצרה, ועל הנזק העלול להיגרם אם הביצוע לא יעוכב ויינתן צו כינוס. במקום לעשות כן במהירות ובגדר הזמן שנקצב לכך על פי דברי בא-כוחו בדיון, בחר המבקש להגיש שלל בקשות לבית המשפט, ואף לנקוט בהליך ערעורי ולבקש בגדרו בקשה שבית המשפט העליון ראה בה בקשה לעיכוב ביצוע ודחה אותה תוך שהוא מצין כי סיכויי הערעור "אינם גבוהים" ומנמק את הדברים בנימוקים שאסתפק בהפנייה אליהם. המבקש גם לא עשה כן, ומכל מקום לא הודיע אחרת, עד עצם היום הזה, למעלה מחודש לאחר הדיון. חבל שכך בחר המבקש לפעול, אולם עילת פסלות אין כאן.

הבקשה לפסלות נדחית. משכך, אדון עתה בשאר הבקשות התליות ועומדות (פרט לבקשה לתיקון פרוטוקול בה הכרעתי טרם מתן החלטה זו, כאמור בהחלטה בעניין תיקון הפרוטוקול ומהטעמים המפורטים שם). כדי למנוע אי הבנות אבהיר כי ללא קשר לבקשה ולהחלטה זו, הרי מייד לאחר שאסיים את ההכרעה בבקשות התלויות ועומדות ובעניין צו הכינוס, יוחזר הדיון בהליך לכב' השופט א' ש' שילה, ס"נ, אשר הוא שהחל לדון בתיק כאשר הדיון מיום 28/6/11 התנהל בפניי רק מחמת העדרותו מבית המשפט אז ועד לאחרונה, וכן נוכח שבתון שאני עומד לצאת אליו בתום הפגרה.

ניתנה היום, ג' אב תשע"א, 03 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.