זוננפלד נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ

פסק דין

התובע הוא סטודנט למשפטים העושה שימוש תחבורתי תדיר באוטובוסים של הנתבעת בקווי הנסיעה של קריית אונו ואור יהודה ולו טענות רבות באשר לטיב השרות המסופק לו.

עניינו של פסק דין זה הוא בשני תיקים, אשר לפי שהבנתי אינם אלא קצה הקרחון בתביעותיו של התובע כנגד הנתבעת, ונוגע לשני מקרים בהם הגיע האוטובוס של הנתבעת באיחור, לטענת התובע, לתחנות בהן חיכה התובע; האיחור מיוחס להגעת האוטובוסים בשני המקרים הוא לעומת לוח הזמנים של האוטובוסים כפי שהוא מתפרסם מטעמה של הנתבעת; לא ניתנה הדעת ולא נטען דבר באשר למשמעותו של אותו לו"ז כמסמך או מידע מחייב , בעל תוקף חוזי או אחר, אך מכל מקום הצדדים התייחסו אליו לפחות כמקור מהימן מחד, ומאידך יכול אני להניח כי ככל שמדובר בקווי אוטובוסים ארוכים [ ובאלה מדובר ], הרי שלא ניתן לדייק בהגעת האוטובוס לכל תחנה ותחנה והדברים תלויים במצב התנועה בכביש, מספר הנוסעים העולים ויורדים, מזג האוויר, תקלות שונות וכו'.

במקרה הראשון, הוא המקרה שבתיק 53104-12-10 המתין התובע בתחנת קו 1 של הנתבעת במשך כ 40 דקות, ובסופו של דבר נסע במונית.

לדברי התובע ועדו מר פרסקי יעקב [ להלן: ,"פרסקי" ], הגיעו התובע והעד לתחנת האוטובוס המדוברת בשעה 13.58 או בסמוך אך מוקדם לשעה זו, ועזבו אותה בשעה 14.40.

לפי דוחות j.p.s של תנועות האוטובוסים בקו 1 באותו יום [ להלן: "הדוחות" ] שצורפו לכתב ההגנה של הנתבעת, אוטובוס אחד יצא מתחנת המוצא בשעה 13.30 וחלף בתחנה בה עמד התובע בשעה 14.05 ואילו אוטובוס שני יצא בשעה 14.00 וחלף בתחנה הנ"ל בשעה 14.44.

אם לקבל את הדוחות כמות שהם, הרי שהתובע לא עלה על האוטובוס אשר הגיע לתחנה בעת שהתובע חיכה בתחנה והאשם לאי נסיעתו בקו של הנתבעת תלוי בו, לפחות בכל הנוגע לרכב שיצא לדרכו בשעה 13.30 שכן לפי התובע ופרסקי היו בתחנה לפני שעה 14.00.

דבר זה אינו סביר בעיני.

ראשית, אין סיבה סבירה מדוע שהתובע ופרסקי לא יעלו על האוטובוס בעת הגיעו לתחנה.

שנית, ספק בעיני אם הדוחות אכן מדויקים הואיל ולא היה גורם בבית המשפט שיכול היה לתת מענה ראוי בדבר משמעותם ,כאשר העד מטעם הנתבעת, מר יעקב גלזמן העיד על עצמו שאינו איש טכני ואינו יכול לומר דבר בעניין הדוחות ודיוקם.

נראה לי על כן שיש ממש בטענות התובע על כך שבעת עמידתו בתחנה, לא עבר האוטובוס של הנתבעת במקום ובזמן בו היה עליו לעבור.

כאמור לא הוברר מה משמעותו המשפטית של לוח הזמנים, כאשר גם התובע אינו טוען כי הסתמך עליו אלא דווקא על המוקדן הטלפוני של הנתבעת אשר מסר לו מידע מוטעה, אלא שגם מידע זה נמסר לו בעת ההמתנה בתחנה ולא קודם לכך.

בכל מקרה אפילו היה צודק התובע בטענותיו לאורך כל הדרך, לא נראה לי כי יש מקום לפסיקת סעד כזה או אחר בעניינו הנ"ל.

De Minimis Non Cural Lex"" – אין המשפט עוסק בזוטי דברים הוא כלל רחב שמצא את ביטויו החקיקתי בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 ותחולתו רחבה יותר מתחומם של דיני הנזיקין בלבד.

גם בית משפט של תביעות קטנות אינו עוסק בתביעות שכל עניינן הוא פעוט ערך, והוא בגדר אותן טרדות של יום יום, אשר אדם מהישוב נתקל בהן תדיר והם חלק מאורח החיים המקובל והנוהג ואין להמנע מהן, אלא אם הופכות למטרד קבוע ומצטבר, ועל כך להלן [ ראה: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פד"י לט1 עמ' 113 פיסקה 32 לפסק הדין; ראה גם : ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ. יהודית הורוויץ, פד"י נו4 עמ' 913 דברי כב' השופט טירקל בעמ' 928 – 930 והפסיקה הנזכרת שם וכן גם בג"צ 2753/03, עו"ד מיכאל קירש נ. ראש המטה הכללי של צה"ל ואח', "דינים" עליון סה 95 ].נ

הבנתי מדברי התובע, וכך גם עולה מעצם הגשת התביעה הנוספת שתידון להלן, כי התובע רואה בנתבעת מעין "אוייב ציבור" שאינו משרת אותו כיאות והוא נלחם בו מלחמת חורמה, באמצעות הגשת תביעות לבית המשפט לתביעות קטנות.

כפי שייראה להן, גם דינה של התביעה השניה להדחות, אולם אם אכן צודק התובע בעמדתו, והנתבעת צוברת מחדלים בשרתה את הציבור, הדרך היאותה לטיפול בה אינה בהגשת תביעות נפרדות על זוטי הדברים אלא באמצעים אחרים , שאיני רואה צורך לפרטם כאן ועל חלקם "שוחחתי" עם התובע מחוץ לפרוטוקול.

דין התביעה הנ"ל להדחות.

פשוט יותר הוא עניינה של התביעה השניה בתיק 53112-04-12.

במקרה זה טען התובע כי אחר למענו עקב איחור אוטובוס של הנתבעת ואין חולק על כך שהאוטובוס איחר להגיע עקב תנאי מזג האוויר ששררו באותו יום, קרי גשמים מרובים ועזים.